אופטימיות לפעמים היא דבר עצוב!
שום דבר לא לפי תיאוריה שמאמינים בה, לפחות לא לפי תיאוריה
רוחנית...
זה ההכל, שמדבר אליי ואני מקשיב, יש לי המון זמן להקשיב...
ולהכל יש הרבה מה לספר...
אני בחור די אופטימי, בסך-הכל, אבל השנים לקחו את זה ממני. אז
הפעם אני מדבר על בחורה, חברה לחיים, שרק קישטה לי אותם בורוד
למשך שנה וחצי ואז הפכה לי אותם בהחלטה רגעית לגהנום. גהנום
חמוד, יש לציין, זה לא המקום עטור הלהבות, שכולם מדברים עליו.
אני באותה הפלנטה עם אותם הדברים, שעוטפים אותי ביום יום. רק
הרגש הוא שעולה בלהבות, הוא שמחליט בשבילי מה הוא הגהנום
עכשיו.
אז הפעם זאת בחורה, ילדה יפה, בסדר! זאת הילדה הכי יפה שחשתי,
נגעתי, הכרתי והוכרתי לה, זכיתי לה, ידעתי אותה, הילדה הכי
יפיפייה- שהחיים הפגישו אותי איתה!
העובדה עוסקת בשאלה למה האופטימיות מציירת קו אופק, שלא נגיע
אליו לעולם?
מישהו אמר לי פעם, "יש לו אופי שמן". הוא לא התכוון לבן אדם,
שלא יכול לזוז מהכסא, כי הצ'יפס מעניין אותו יותר מהמשחק
כדורסל עם החבר'ה, אלא לחבר האמיתי שחשבתי שיש לי, לאותו אחד
שסיפר לי על רגעי המשבר הגדולים שלו, אותו אחד שעמד בראש מקבלי
ההחלטות על אם אני אמשיך את משא החברות הזאת עם כולם או ניפרד
כמכרים וניפגש אחרי הצבא בחיים האמיתיים, נצחק אחד על הישגי
השני... אני אוהב תחרות, אני אפילו ממש תחרותי לפעמים, אבל יש
דברים בחיים שלא שווים את המעט, שהתחרות הזאת תפיק... איכשהו
אני נמלט שוב לכיוון דלת האופטימיות, אותה הדלת שמציירת לי
אופק רחוק, שכולנו אוהבים לברוח אליו. אז גם אני בורח, מתמלא
באדרנלין סמיך, והפעם אני לא אפסיק לרוץ!