ויהי אחרי ככלות כל הימים ,כאשר כבר נראה כי הכל מסתדר ותקווה
חדשה נוצרה והגיעה לעולם בדמות אהבה אין סופית, בזמן אחר לגמרי
בדיוק כאן לידי לידך במקום שנקרא מציאות, שאחדים ניסו להבין,
אבל איש מעולם לא הצליח לדעת באמת איך ולמה הדברים עובדים,
באותו מקום בדיוק התחיל הכל ואולי גם הסתיים, הרי כבר אנחנו
יודעים, שסוף הוא גם התחלה חדשה.

בימים אחרים לגמרי נולד לו האסיר ג, הוא נולד להיות אסיר. איש
לא נתן לו אפשרות אחרת, הוא נולד למשפחה מכובדת של אסירים
מפורסמים. אחדים מהם אפילו מעולם לא הצליחו לצאת מבית הכלא. הם
נעלמו שם. האסיר ג היה אסיר למופת. כמי שנולד למשפחה ארוכה של
אסירים, הוא ידע היטב והפנים את חוקי הכלא.

השנים עברו, והוא עבר מכלא אחד לשני. ככל שהזמן עברוהבדידות
נתנה בו את אותותיה, הוא למד כמה דברים. הוא הסתכל על חומות
בית הכלא ולמד שבעצם מאחורי כל חומה גבוהה מסתתרת עוד חומה,
וכך למעשה האפשרות של בריחה נראתה בלתי אפשרית וכך הוא המשיך
לקוות שאולי יום אחד הוא יזכה לראות את השמש. במהלך הזמן הוא
פגש אנשים אשר ראו את השמש ואפילו יצא להם לגעת בה. לפי
הסיפורים, היא הייתה משהו חם מאוד, אבל ממכר.

הוא למד את החוקים. מספרים שהוא הצליח להשיג בדרך לא דרך. הוא
תאר לעצמו תמונת עולם מאוד מוזרה על הנעשה בחוץ, אבל הוא ידע
שיש סוף לכלא הזה. ויום אחד הוא קיבל מידע, שהולך להתבצע שינוי
בתוך בית הכלא. מישהו דיבר על תוכנית של שיקום אסירים בקהילה,
מישהו דיבר על זמני חופשה ועל מושגים מוזרים כמו עבודה.

האסיר ג היה הראשון ברשימה. הוא היה אמור לצאת לחופשי בתום
תהליך ולהוביל לסגירת בית
הכלא. וכך האסיר ג מוצא את עצמו בפעם הראשונה בחייו משוחח עם
יצור אנושי אחר. היצור בודק אותו מכל כיוון אפשרי, וקובע את
הקביעה הנ"ל: "האסיר ג, אסיר למופת, נמצא בלתי מסוכן לעצמו
ולסביבה. אי לכך, אמליץ לשלבו במסגרת עבודות שיקום"

וכך האסיר ג הלך לו שמח וטוב לב לתאו, הרי אחרי הכל- לא כל
אסיר זוכה לשמוע את הקביעה הנ"ל.
הימים חלפו מהר מהרגיל, והאסיר מצא את עצמו ביחד עם עוד כמה
אסירים בדרך החוצה מבית הכלא לעבודה. בפעם הראשונה בחייו הוא
הרגיש אוויר אמיתי, לא אוויר של הכלא, למרות הכל הוא עדיין היה
אסיר ועדיין הוא היה קשור לקבוצה אחרת של אסירים. הוא הרגיש את
קור הברזל והוא כאב... אבל הוא ראה שבעצם הוא מתקדם מחוץ
לחומה, בפעם הראשונה הוא ראה כי גם מאחורי החומה הכי גבוהה- יש
דלת, וכך הוא חשב לעצמו... מעניין מתי אני אצליח למצוא את הדלת
לבד ולצאת לחופשי.

היום הראשון לעבודה החל בעבודה הקשה ביותר מכל העבודות שניתן
לבצע, והאסיר ג- שהיה אסיר למופת- התגלה כעובד מצטיין בעל
סיבולת אין סופית, אדם המסוגל לעשות את מלאכתם של עשרה אנשים
בו-זמנית בצורה הטובה ביותר. מסיבה בלתי ברורה כולם פחדו ממנו.
הם הרגישו שהוא יודע
משהו, שהם לא יודעים. וכך האסיר התרגל לו לימים אחרים, ימים של
עבודה קשה, ימים שבהם יש רגעים מעוטים של שמחה, רגעים של צחוק.
הוא גילה כי אנשים לפעמים אוהבים לדבר אחד עם השני וכך הוא
פיתח לעצמו יכולת שיחה עם רוב האנשים בתוך בית הכלא. הוא למד
כי בעצם רוב האנשים לא יודעים מדוע הם נמצאים במקום כמו בית
הכלא, הם פשוט התרגלו. הם חשבו שכך העולם צריך להיראות: עולם
של תאים, עולם של מדים אפורים, עולם של חומות, שבו החוקים
היחידים שקיימים הם מסגרת מוזרה של שינה, ספירה, אכילה ובידוד
אין סופי.

הוא החל לדבר עם האחראי של קבוצת העבודה. מסתבר שהאחראי הוא
נצר למשפחת אחראים, שבנתה את הכלא, שבעצם גם הוא לא מכיר עולם
אחר מחוץ לכלא. סדר היום שלו מורכב מנסיעה לביתו, פיקוח על
האסירים וחינוך של בניו, שיכולו להיות אחראים ליום שהוא יפרוש.
האסיר ג חשב לשנייה ואמר לעצמו... "בעצם, מדובר גם בסוג של
כלא, רק שכאן כולם רוכשים כבוד אין סופי לאדם
מסכן זה, שבטוח שאלו הם החיים, אבל בעצם... אבל בעצם, הוא גם
חלק מהכלא".
הוא גם סוג מסוים של אסיר, האסיר ג, למד שאסור לו להגיד את
הסוד הזה. זה עלול לגרום למהפכה אין סופית בתוך ומחוץ לכלא,
הגילוי שבעצם כולם אסירים... הוא שתק, אבל הוא חיכה ליום
המתאים.

הזמנים חלפו. האסיר ג, התחזק והחכים. הוא למד לקרוא אנשים. הוא
פיתח במשך הזמן את היכולת שלו לדעת מה באמת אנשים מרגישים והוא
למד להבין שכולם בעצם מרגישים, שחסר משהו. הוא למד, בעצם,
שכולם מרגישים, שהם נמצאים בתוך סוג מסוים של כלא.

ככל שהזמן חלף, הוא הרגיש שאין לו סיכוי להשתחרר, וכי הדרך
היחידה שלו לעשות משהו היא ליצור צינור תקשורת אל העולם החיצון
ולנסות לגרום לאיזשהו שינוי. הוא שמע מאחד האסירים שישנה דרך
להעביר מסרים בין בני אדם ללא דיבור. ישנה עוד דרך. הוא ברר
וחקר ומצא שאנשים רבים ברחבי העולם מעבירים בינם לבין עצמם
מידע באמצעות מכתבים, וכי למעשה צורת תקשורת זו היא יעילה
ביותר וניתן דרכה להגיע לכל מקום בעולם.

וכך הגיע האסיר ג ביום בהיר אחד למנהל הכלא ודיבר איתו. השיחה
היתה שיחה מאוד ארוכה. מנהל הכלא אהב בדרך כלל לשמוע את
האסירים, אחרי הכל... הם סיפקו לו פרנסה. הוא דיבר עם המנהל
על
העובדה והגאווה, שהוא יודע שהוא האסיר הטוב ביותר שקיים בכלא,
שהוא עובד כמו עשרה אנשים והוא ביקש בקשה חריגה.

לאור העובדה שהוא היה האסיר הטוב ביותר, היה לו מותר מזמן לזמן
לבקש בקשות קטנות.
הוא ביקש 25 חבילות בנות 500 דפים של נייר, 6 ארגזי מעטפות
דואר, תכולת כל ארגז 1,000 מעטפות, ורשות לקבל ולשלוח דואר בכל
כמות שהיא.

מנהל הכלא הסכים והוא שאל את האסיר - "למי אתה חושב לכתוב כל
כך הרבה? מה גורם לך לחשוב שמישהו ירצה לקרוא מכתבים של אסיר,
שכותב מתוך בית הכלא?". האסיר ג ענה לו תשובה ארוכה ומנומקת
ובלתי מתפשרת - "את החופש כבר לקחתם ממני מזמן לפני שנים רבות,
אבל עדיין יש
לי זכות מסוימת להביע את הדעות שלי ולנסות להבין איך העולם הזה
עובד..."

מנהל הכלא התפלא - "זאת הפעם הראשונה, שאני שומע אסיר עם דעות.
אם כך, אני מקבל את הבקשה שלך. אבל זכור, אני אמרתי לך את
דעתי. אין סיכוי שמישהו יקשיב למה שאתה כותב.
בתור מנהל הכלא אני מוכן אפילו להעמיד לרשותך את שירותי המשרד
שלי, ותוכל תמיד להשתמש במכונת הכתיבה האישית שלי, אם תרצה."
האסיר ג הודה למנהל הכלא על הסכמתו לבקשה חריגה זו וחזר לתאו.
במשך הלילה הוא חשב על תוכנית מסודרת, מה יהיה הצעד הבא שלו.

הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לכתוב לאנשים הנכונים, אלו שנמצאים
מחוץ לחומה, אלו שאולי מישהו באמת ירצה להקשיב להם. הוא רצה
לדעת על מסגרות. הוא ידע שיש מסגרת ענקית, שכולם שייכים אליה.
בעצם, אולי דרכה יהיה ניתן לשנות משהו. הוא נרדם בפעם הראשונה
בחייו עם חיוך, מתוך הרגשה שאולי מכאן הדברים יהיו שונים באמת.


מחשבות של דקות אחרונות לפני שינה:
ראיתי את מקצת העולם, שישנו בחוץ. אני מסוגל לעבוד כמו עשרה
אנשים. אולי מישהו ירצה להקשיב, אולי מישהו ירצה להתעניין,
אולי... אבל מי הראשון שעשוי להקשיב??? אולי הנשים, ממה
ששמעתי- נשים אוהבות להקשיב לסיפורים קורעי לב על עולמות
אחרים, שקיימים בדיוק מטר אחד מהחצר האחורית שלהם. בדרך כלל זה
ככה, אני צריך ליצור קשר עם כמה שיותר נשים, אולי אני אצליח
לשנות משהו באמת. אבל אסור לאיש לדעת על התוכנית הזאת. זאת
תוכנית, שצריכה להישאר סודית ביותר. אפילו מנהל הכלא- אסור לו
לדעת באמת מה אני מתכנן, אחרת הוא ימנע ממני את האפשרות להשתמש
בדואר.

יום העבודה החל. שוב האסיר ג יצא מתאו והמשיך לעבוד כרגיל ביחד
עם כל האסירים, מחכה לסוף היום. כל היום הוא עבד קשה מאוד
בניפוץ סלעים. מנהל העבודה היה מאוד מרוצה מהספקו,
וכך היום הגיע לסופו. האסיר ג הגיע שוב לתאו ומצא את מה שהוא
ביקש ביום הקודם. הוא החל כותב את המכתב הבא:

גברת יקרה, את אולי עשויה למצוא מכתב זה כבדיחה גרועה
או שאולי את עשויה למצוא בו עניין. אם את רואה מכתב זה
כבדיחה גרועה, אנא חסכי מעצמך את הזמן
והטירחה ופשוט השליכי מכתב זה אחר כבוד לפח האשפה.
אך... אני מאמין שהסקרנות תגרום לך לרצות לקרוא עוד קצת,
כך שאני אכתוב כמה מילים על מקור מכתב זה.

מכתב זה נכתב בידי אסיר, בעל הכינוי "האסיר ג". אני משוכנע
כי אינך רוצה כל קשר עם אסיר, אבל אני חייב לשאול אותך שאלה
אחת פשוטה:
האם את מרוצה כרגע? האם את באמת חושבת, שהצלחת לעבור את
כל המכשולים, והכי חשוב- האם את מרגישה חופשייה במסגרת, שבה את
נמצאת?

באותו יום האסיר ג שלח כמות מטורפת של דואר: 3,000 מעטפות
במספר נשלחו לנשים בכל העולם ובכל הגילאים. האסיר ג לא האמין,
אבל בתוך כמה שבועות כמה עשרות אנשים בכל העולם שאלו את עצמם
את השאלות הפשוטות האלה, וכולם בסופו של דבר הגיעו למסקנות
כואבות:

א. לא נמצא עוד אדם שחושב, שהוא באמת חופשי, או שניתן
להגדירו כחופשי.

ב. אין אדם מרוצה בשום מסגרת. תמיד יהיו כאלה, שלא יהיו
מרוצים.

ג. כמות המכשולים הניתנת לספירה בזמן נתון על ידי אדם
אחד גדולה מכדי שניתן יהיה לעבור אותה במסגרת אותם
אילוצים של זמן.

האסיר ג לא ידע כל אותה עת על הלכי הרוח המתרחשים בעולם. מנהל
הכלא לא ייחס חשיבות רבה לכותרות העיתונים, אחרי הכל אי אפשר
להאמין למה שכתוב בעיתון... והכותרות היו פשוטות וכואבות:
"אסיר אלמוני העז לשאול את השאלות, שאיש לא העז לשאול",
"תנועת מחאה חדשה נולדה - השאיפה לחופש ולמשמעות".

האסיר המשיך לקום כל בוקר לעבודתו הקשה, עד שיום אחד בסוף יום
העבודה חיכתה לו הפתעה:
עשרות שקי דואר ממוענים לכתובת שלו בתוך בית הכלא. מנהל
המשמרת, שחתם על שקי הדואר, התקשר למנהל הכלא ודיווח לו. מנהל
הכלא לא האמין, הוא היה בטוח שמדובר בעוד בדיחה -
ואישר למנהל המשמרת לחתום על שקי הדואר ולהעביר אותם לאסיר ג.
הוא היה בטוח שמדובר בעוד בדיחה גרועה. הוא היה מאוד מופתע
לראות למחרת בבוקר את האסיר ג יושב בתאו ולידו עשרות שקים של
דברי דואר, חלקם פתוחים, ואת האסיר ג יושב וקורא מכתבים.

"בוקר טוב, המנהל" אמר האסיר ג, "יש לי בקשה קטנה. אני רוצה
להשתמש במשרד שלך. הבטחת לי שאני אוכל לעשות זאת." מנהל הכלא
היה המום. הוא הבין את גודל הטעות, שהוא עשה. הוא התחיל לקשר
את הכותרות בעיתון לכמות דברי הדואר והוא התחיל להבין שמכאן...
אין לו מוצא והוא יהיה חייב
להסכים לתת לאסיר כל מה שהוא רוצה והוא יהיה חייב למצוא דרך
להיפטר מהאסיר ג, לפני שיעורר עוד מהומות.

מהומות בסדר גודל כזה, שלא ניתן יהיה להעלים אותן, הוא חשב מה
לעשות ומצא לנכון שהדרך הכי טובה תהיה לשחרר את האסיר מן הכלא
בתור אסיר למופת. דבר זה מעולם לא נעשה, אבל הוא שיער שכאסיר
משוחרר שאיפתו היחידה תהיה לשוב למסגרת במוקדם או במאוחר, וכך
בעצם הוא לא יוכל לצבור לעצמו איזשהי אהדה... אסיר משוחרר,
שמועד בפעם השנייה, זה כבר בלתי נסלח מבחינת החברה. המנהל
הסכים לדרישת האסיר. הוא הוביל אותו אחר כבוד למשרדו ואפילו
עזר לו לסחוב את שקי הדואר.

האסיר ג ישב והתחיל למיין את המכתבים. ראשית כל, הוא רשם לעצמו
את כל האנשים, שהשיבו על הפנייה שלו. הוא מיין את האנשים לפי
שמות ערים, גילאים ומדינות, והוא גילה שהרוב הגדול של הפונים
היו באמת נשים. הוא גילה שכל הנשים, בלי יוצא מן הכלל, ענו
לשאלות שהוא שאל, והתשובה היתה הרבה יותר פשוטה ממה שהוא דמיין
לעצמו. פשוטה, אבל כואבת

לא נמצא עוד אדם שחושב, שהוא באמת חופשי, או שניתן להגדירו
כחופשי. אין אדם מרוצה בשום מסגרת. תמיד יהיו כאלה שלא יהיו
מרוצים. כמות המכשולים הניתנת לספירה בזמן נתון על ידי אדם אחד
גדולה מכדי שניתן יהיה לעבור אותה במסגרת אותם אילוצים של
זמן.
האסיר ג היה המום והוא התחיל להשיב לכל פנייה ברצינות, עד שהוא
נרדם על שולחן הכתיבה.

למחרת הגיע צו השחרור של האסיר ג - מנהל הכלא שוחח ארוכות עם
האסיר וניסה להבין כיצד הצליח בתוך תקופה כזאת קצרה לצבור כזאת
אהדה עצומה. האסיר ג אמר למנהל הכלא מה בעצם הוא כתב, ומה היו
התשובות, שהוא קיבל. מנהל הכלא לא האמין, עד אשר הוא בעצמו ראה
את המכתבים.
מנהל הכלא חשב לעצמו וגילה שבעצם יש משהו בדברים, שהאסיר אומר,
אבל אסור לו לנקוט שום עמדה.

שבועות אחדים אחרי שחרור האסיר ג נוסד זרם אשר יגרום לשינוי
מעמיק בתודעת הציבור. הזרם ייקרא, "הזרם לחשיבה מחוץ למסגרת".

האסיר ג, לצערנו, מעולם לא זכה לראות את פירות המרד שלו. הוא
נהרג בירי של צלף אשר ישב במגדל השמירה של בית הכלא, אשר מאז
ומעולם אמרו לו שהוא יהיה צלף בבית הכלא. הדבר היחיד, שאותו
צלף ידע הוא, שאין אסיר שמשתחרר מבית הכלא!

מי שנכנס, מעולם לא יצא!