[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יורם קניוק
/
נבלות

מבוסס על סיפור אמיתי.
שמות הגיבורים הוחלפו כדי לא לפגוע באיש



יצא בתג הוצאה לאור









כל מה שהעיתונות והתקשורת כינו "האירוע הנפשע ביותר בתולדות
המדינה" התחיל בדיוק כאן, בבית קפה בדיזנגוף.
אנחנו כבר עשרים שנה, כל צהריים יושבים פה, חוץ משבתות וחגים,
מחלות ולוויות. ישנו הגרעין הקשה: אני, נחצ'ה, מישקה, נפתלי
וחצי, צבינג'י המציל, נתוסיק, יוסקה שלא חזר מאוסטרליה כי שמה
יש לו בן חולה, והיה רפאל, שבינתיים מת. אבל גם כל השאר קרובים
כמו משפחה. גם שוקה. גם נחמן. גם אביגדור.
אנחנו באים בערך בשתים עשרה, הולכים הביתה בשלוש, שלוש וחצי.
אף אחד כבר לא מה שהיה; שומרים על הבריאות, מעשנים מעט, מישקה
עוד עם החצי סיגר כבוי בפה, אני מרביץ לפעמים איזה ויסקי קטן
או ברנדי, שמים סוכרזית בקפה, נזהרים; אצל זה, אחרי חמישים שנה
פתאום נהייה כואב לו מהרסיסים שחטף בפורט סעיד ב-1941, אצל
ההוא יש לחץ דם, נחום השמן אחרי שלוש מעקפים.
הנשים שלנו בבית בוכות, מתביישות לצאת. אחרי כל הלושיינים שהן
שמות בתוך החריצים בפנים שלהן, על יד החריצים, ואחרי שהחריצים
לא נותנים דם על מה שהנשים רואות בטלוויזיה, הן הולכות לנכדים
או לקניות וישר בורחות הביתה לקרוא ציפורה ולאישה.
אנחנו בקפה שותים קפה, מיץ, אספרסו, תה, דברים כאלה, והעיקר
מדברים, כל הזמן מדברים, מכל הג'אברים הענקים שהיינו נשארנו
שפתיים בשביל לברבר. אנחנו פה היחידים שעוד זוכרים איך ריטה
השוטרת התחתנה ברבנות עם המצרי שהפציץ את תל-אביב, ברח
לאנגליה, נהייה נהג של הקונסול האנגלי, פגש את ריטה כשהיתה
יושבת אתנו בפינתי עם הצחוק הפרוע שלה בחמישים ושתיים, התחתנו
גם בכנסייה, כי הוא התנצר, וגם ברבנות. הילדים שלה לא יודעים
מי היה האבא שלהם, ראיתי אותו דייג ביפו, והיא היה לה קיוסק
בבת ים שנסגר ועד היום כתוב על הוויטרינה המעושנת "סגור" ולא
יועים מה מו.
כל "האירוע הנפשע ביותר בתולדות המדינה" הזה, הלא התחיל בגלל
צורך, אבל בעצם, להגיד את האמת, גם כן בלי שום תכנון. נחום
השמן, שאחרי הניתוח שלוש מעקפים כבר לא שמן, מביא יום אחד אוטו
חדש להראות לנו אותו. ב.מ.וו שעשה ממכה בפיס ושם מול הקפה.
אנחנו קמים לבדוק את האוטו. חושבים שאחרי שנראה את האוטו נלך
הביתה לשבת מול דן שילון. ואז, בלי לחשוב, מתחילים לנסוע
בב.מ.וו לכיוון הים. נחש עלי אוטו, אומר נחצ'ה, האינטילגנט.
נוסעים לאורך הים. הזמן רץ בלי שאנחנו מרגישים. פתאום כבר ערב.
אז אנחנו יוצאים מהאוטו כדי שוב פעם להעריך איך האוטו נראה
מבחוץ.
על יד חוף שרתון עומדים כמה מותקים ומותקיות של האמא שלהם
וצוחקים וצוחקים, ולצחוק שלהם יש צליל של זלזול, כאילו שהם
בטלוויזיה מוכרים לאישה הזקנה שלי לושיינים לחריצים שלה עם
הפנים החלקות שלהם, אבל החרוכות שלה. הם לא רואים אותנו
מהפינה. ואז מה, שאני יכתוב נגד הצחוק שלהם מאמר ל"ידיעות"? אז
אני סתם, עוד לפני שאני יודע מה בכלל הולך להיות, אני צועק
לבחורה שם "היי, את, איך קוראים לך?" והיא צוחקת, לא ממה שאני
אמרתי, היא צוחקת בגלל הכוס שלה שאחד שם בטעות את היד שלו
עליו, ונפתלי וחצי אומר, "לא! איך קורעים לך את התחת?" כי זה
פעם היה מצחיק.
זה לא הצחיק אותה. היא צועקת משהו, כמו בסרט "הדמעה המסתורית"
במגדלור, כשעוד היה מגדלור, ואיזה יופי של סינמה היה מגדלור,
והיא צועקת, ואז החבר העבדאי שלה יוצא מהפינה להראות לה איזה
גבר הוא. הוא לא יכול לראות אותנו כי אנחנו עומדים מלפני האור
שהשמן מדליק באוטו, והתרנגול מתחיל לקלל, מה זה גבר! מדבר מהר,
ונחצ'ה בשקט, כאילו במקרה, מכניס יד לכיס שלו כאילו להוציא
כסף, ומוציא את הפרבלום ההוא, ניגש קרוב אליו ואומר "כוס האמא
שלכם," מדבר בקול של ההפגנות נגד בווין ואומר, "בשביל הצדק!"
ולוחש את מילת הקסם "נבלות" עם המון רגש. וזהו, טראח.
אף אחד לא אומר מילה. מזמן לא ראינו אחד נופל ככה. נחצ'ה הגאון
הכועס היה הראשון שעשה משהו. אנחנו מביטים איך ההוא שם שוכב.
ואז נחום גם כן מוציא את התופי שהיה אצלו כאילו במקרה ומשחיל
אחד שמתחיל לברוח. ויש שניים שמפרפרים כמו פורפרות וצווחים:
"מחבלים! מחבלים!"
ואחד צץ לי מקיבינימט, ובסלטה קטנה, כמו שעשיתי ללגיונר ירדני
בקטמון אחרי הקרב בסן סימון, אני כבר עליו, הוא מפרפר לי ביד,
אני תופס אותו חזק, דם נוזל לו והוא עוד יורק עלי, ואני דווקא
מנסה בטוב, עושה לו "ששששש מותק, תהיה בשקט. אל תעליב את
האינטליגנציה," וההוא מקשקש, וצועק, ואני רואה מישהו מתנועע
כמו דג גם ביד של נפתלי וחצי, מסתכל עליו ככה, "בסדר," אומר,
"חכה שנייה," הוא רוצה לחסום את הדם של ההוא עם אבן, ונחצ'ה
בועט באבן.
והאחרים שוב צועקים, "מחבלים! מחבלים!" והבחורה, בטח מציפורה
או מלאישה של אשתי, פתאום מתעוותת ונופלת, גם משתינה מרוב פחד,
כבר לא יפה, כבר לא רוקדת עם בקבוק קוקה קולה בין הרגליים כמו
בפרסומות בטלוויזיה, כבר לא נכנסת לפריג'ידר עם מיני, לא
מתחתנת בלי שומדבר מתחת לפרווה כמו ההיא שאשתי מבלבלת לי את
המוח אתה, שהחליטו שהיא יפה והיא לא, כי אם תמרה היתה יפה,
ההיא לא! תמרה נראתה תמיד כמו צילום ישן של הסבתא שלה כשהיא,
זאת אומרת הסבתא, היתה צעירה, וזה יופי עם איכות, עם הזמן
ההיסטורי המרוח על הפנים. וזאת כאן, היא עם יופי של הרגע הזה,
בגיל עשרים וחמש היא כבר תיראה כמו האמא שלה, והזאתי ביד
משקשקת, ומה, נופלת לאט.
ערבים, כשהם מתים, הם נופלים מהר. זאתי נופלת לאט. דם של אחד
מהאלה השתפרץ לי על הפנים, נוזל עלי, מישקה נותן לי מטפחת לנגב
את הפנים. וככה גמרנו, ומהר, אף אחד לא ראה, כי אנחנו מקצוענים
ונראינו כמו זקנים שצריכים ללכת מהר לבית שימוש בגלל הפרוסטטה,
נכנסנו לב.מ.וו ונסענו. נפרדנו בשקט וכל אחד הלך הביתה.
למחרת, בקפה, אנחנו חושבים שצדק זה כוח ורק המנצחים נשארים
לספר מה קרה, ושצדק עושים עם אקדחים, רובים ומקלעים ולא עם
מילים יפות שגם אם כן, אז לא היו לנו.
בערך חודשיים קודם, יום אחד, מישהו - מי זה היה? אולי אני
בעצמי? אולי נפתלי וחצי, אולי מישקה - סתם ככה, מביא לבית קפה
בראונינג ישן מהבוידם, שם על השולחן, מכסה עם הידיים שלא יראו
מהחוץ.
"מה זה?" שואלים.
ואני, או אחר, אומר: "למה האצבע שלי נהיתה חלודה מרוב שלא
לחצתי על הדק!"
ואנחנו, שהיינו בכל המלחמות, אנחנו מביטים באקדחים, ונהייה לנו
הקלה כזאת. כל אחד מדמיין אחד מהבני זונות הצעירים שעוברים לנו
כל הזמן בוויטרינה מתפתל בקצה שלו. כל אחד מאתנו שיסף בחיים
שלו. אנחנו חיילים, מסביב יהום הסער, תשמעו, כוס אמק, דבר אחד,
הראש שלנו אף פעם לא שח!
ואז למחרת או כעבור יומיים מופיע מאיזה סליק מאוזר ענתיקה,
ובפלמ"ח כמו בפלמ"ח, אין כאן אחד שאין לו איזה סליק מוחבא, כי
לך תדע מה יהיה! וזה כלי כלי, מאוזר, ואחר-כך קולט ישן ותופי,
וברין-גן, וגם כן מופיע מהבוידם הפרבלום הישן עם השמן מכונות
שמי זה היה, לא זוכר, הוריד עם צמר גפן ובנזין, ובקיצור, כל
אלה שהשארנו אצלנו מכל המלחמות כי גם אחר כך, כשהיינו נוהגים
את המקים דיזל בנגב, בשלב, בשביל הנחש, במכרות תמנע, והיו אז
הפידאין, הלא כל אחד היה צריך נשק להגנה.
מלכה המלצרית מגישה, ואף אחד אחר לא מעז להתיישב בשולחנות שלנו
בבית קפה כשאנחנו איננם, וכל הזמן הבני זונות לא מפסיקים לעבור
לנו בוויטרינה, קורעים לנו את הלב איך שהם נראים כאילו שעשו
אותם ג'לים זזים.
ויפים, וחמודים, וכל הזמן מתנועעים, המנועים שלהם פועלים בפול
ספיד. יש להם תנועות מאולפות של סייחים גזעיים, הם זזים כמו
האלה בקרקס מדראנו שהייתי הולך עם הילדים שלי כשהיו קטנים.
וכך, כל הסיפור עם "האירוע הנפשע" הזה התחיל בוויטרינה וגם כן
התחיל ממילה אחת. נחצ'ה אומר, כתוב באיזה ספר, "בראשית היתה
המילה," כי יום אחד, סתם יום, כמו אלף ימים אחרים, יום יפה,
יותר יפה מימים אחרים בגלל מה שקרה אחר-כך, יפה כי העצב היה
אבן בנשמה, יפה כי החיים היו בזבל, יפה כי כמעט נרדמנו מרוב
סיפורים שכולם כבר ידעו בעל פה, והוויטרינה היתה נקייה אותו
יום, ושקופה, היה זה יום כמו ימים אחרים, איך נחצ'ה היה מדקלם:
היה זה חודש מאי, יפה מכל המאים אשר בראה אי פעם אמא אדמה, שזה
אני חושב מאיזה שיר רוסי, ופתאום מישקה הבלונדיני, היום שער
לבן, עוד עם קצת בלונד, עיניים כחולות, רואים בהן את הים הבלטי
שעל ידו נולד, וקשוח וצמוק, והכי נחמד כאן, הכי נאמן, הכי
בסדר, הכי לא מתרגז, הכי לא מתלונן, פתאום הוא רואה את היפים
האלה בוויטרינה, נופל לו מהפה החצי סיגר שלו, והחצי סיגר מגיע
לרצפה, ועל העין הימנית שלו רואים את הכיווץ שאני זוכר שראיתי
כשמחצו לו את ההרלי-דיווידסון ארבעים, זה שהיה עם המהלכים בצד,
ומישקה נותן לבטן שלו, לכל הגוף, לכל הנשמה להיכנס לתוך
השפתיים, כאילו שהוא נחנק. העין שהתכווצה מורידה דמעה, הדמעה
מקישה על הרצפה, וגם שקופה, רואים אותה כמו בלון של סבון, עם
כל הצבעים, וכשיורדת הדמעה לרצפה, מה שיוצא למישקה מהפה על
האלה שכל הזמן זזים בוויטרינה, הוא:
"תראו אותם נבלות!"
"נבלות", שזה מה שהיה אחר-כך על יד השרתון כשהיינו עם הב.מ.וו,
אבל ברגע שמישקה אמר את זה, ה"נבלות" היה כמו תקיעת שופר. כמו
שכשאתה רוצה להשתין, הראש רוצה להשתין, הגוף רוצה, בסוף מה
משתין? ככה גם אמר האבא של מנחם כשבארבעים וחמש, אחרי המלחמת
עולם, הלך מהנייבי לפלמ"ח ואמר לאבא שלו "אני הולך כי כולם
הולכים," אבל בסוף, מהחבר'ה ההם, רק הוא הלך, וזה הרי מה שהאבא
שלו אמר על זה שכולם הולכים, כי בסוף מי הולך? השמוק הולך.
והמילה שיצאה למישקה מהכי עמוק שיש, נכנסה לנפש יהודי פנימה.
נהייתה ההגנה נגד החארות, היתה איך שלחנו את החבר'ה האלה
להביא. היא לא היתה חלק מהעלבון, או הכעס. כמו כל מלחמת מגן
צודקת, היא באה אחריהם.
הרגשנו שמישקה אמר את המילה בשביל כולנו ולמי שעוד יש לו, גם
נעמדו לו השערות. והיתה התרגשות. מול הדגי זהב האלה בוויטרינה
שכל שערה על הראש שלהם עשו אותה עם סרגל, ה"נבלות" היה הדבר
היחידי שהיה לנו לתת בתור קונטרה, בתור אלה שיושבים עם הקילה
והמעקפים בצד השני של הוויטרינה, שלא משנה כמה מנקים וכמה
מבריקים אותה, אנחנו נהיה תמיד יותר עלובים והאלה שם יותר
יפים.
רק בסוף ה"נבלות", אחרי כל ההו-הא, אחרי העיתונים והטלוויזיה
וכל זה, הבנו, וזה כאב, שכשהתחיל ה"נבלות", בדיוק אז, בלי
שבכלל ידענו, אחרי שלא ראינו אותה המון שנים, באותו שבוע
בדיוק, בניו-יורק, מתה תמרה שלנו, אהבת חיינו, תמרה המתוקה,
בבת עינינו.
נחצ'ה שמע שהיא מתה ואמר: "זה העיגול של החרא!"
איזה עיגול?
והוא אומר: "תמרה פלוס 'נבלות', לא הגיע לה."
אבל בהתחלת ה"נבלות" באמת לא ידענו. ותמרה היתה רק הזיכרון הכי
יפה שהיה לכולנו. אילו ידעתי שהיא עומדת למות, הייתי נוסע ולא
נותן לה למות. הבגידה, כל מה שנודע לנו אחר-כך, הקשר עם החברה
של התימני שלא היה בכלל תימני ולי קשה היום להגיד את שמה,
העיגול הזה של החרא, זה כאב, זה לא היה הוגן.
בוויטרינה היו הולכים הבני זונות הצעירים כאילו הם לא רק
סרדינים, אלא שהם גם משתינים עלינו בקשתות. לכן זה היה קשור
בהגנה. הם היו המלחמה. והמטרה. מטרה זה משהו שמביא אותנו לקום
בבוקר, כאילו שיש לנו עוד מה להגיד בעולם המזוין הזה.
כי מה כבר כואב להם? הם לא רק אדישים, הם לא רק יפים, הם לא רק
זזים כמו נחשים. הם גם לבדם בעולם, לאלה כאן אין רספקט לאף אחד
שעבר את השלושים.
"כופר הישוב," אומר לי הבן שלי, "זה כיכר ברמת גן." לא מעניין
אותו איך הפלמ"ח, שהוא חושב שזה מסעדה, או הבן של גנדי, היה חי
מהחצי גרוש של כופר הישוב. הם לא יודעים אפילו אם סידני בראני
זה נמל או דג או אפטר-שייב. לא מעניין אותם מה זה האניית גירוש
הבריטית אושן ויגור, הם חושבים שמסרק זה להסתרק, לא המשלט בבאב
אל וואד.
הם לא משתינים אחורנית. מה מעניין אותם שעשית נקמה בבלאד
א-שיח, אחרי הטבח שהערבים עשו בריפיינריס בחיפה? הם מתנענעים
כמו פודינג, וקמנים תקועים להם באוזניים, ג'ינס, רוק קפה, האף
למעלה ומאיפה שהם מגיעים למעלה, משם הם לועגים לך! ונפתלי
וחצי, בכאב שעושה לעיניים שלו להיות קטנות ולחות ולקול להישמע
כמו יללה, אומר בכאב: "על זין עומד כמו שלהם אפשר לתלות
וילון."
לפני שנתיים הייתי חולה. עשו לי ניתוח קטן, לא משהו, בגיל שלנו
מניתוח לניתוח כוחנו עולה. הייתי עייף והיה לי חום. התחבאתי
בבית. נחצ'ה בא לבקר, נתוסיק בא, מישקה וגם כן כולם, אבל
התביישתי, רציתי להיות לבד.
אני גר בקומה שנייה. בקומה החמישית גרה משפחת ביס. הבת שלהם
עשתה מסיבת יום הולדת שש עשרה, שאצלנו היו שרים, "בת שש עשרה
הייתי ולא ידעתי כלום / לפתע התחתנתי עם צועני ערום / אוי רע
לי רע לי, כזה עוד לא קרה לי!" כאן לא היה שום צועני ערום, היה
בחורים עם שערות ורודות, ילדות עם החלב של האמא שלהם על הפנים
לובשות מיני עד הפופיק, היה רוק, איפה צועני.
הביאו מכשיר הגברה שמתאים לאיצטדיון יד אליהו. בגלל הדציבלים
העור שלי התחיל להתפרק מהגוף. אשתי היתה אצל אחד הבנים ואז, עם
מעיל על הפיג'מה, אני עולה במעלית, מגיע לדלת. הדלת פתוחה. אני
צועק. לא שומעים. אני קורא לילדה האכזרית עם העיניים הדביליות,
שהארס של כל הנחשים במדבר נכנסו לה לתוכן, ואומר לה שהם
מוכרחים להנמיך מעט את הווליום.
היא צוחקת עלי, הנבלה. "מוכרחים? למה, סבא?"
השיניים שלה נפתחות כמו בפרסומת למשחת שיניים, ואז באים כמה
פספוסים עם צחוקים של חצי בירה על התחת ואומרים:
"יא זקן, מה, זה קשה לך? אל תצלע הביתה, קח ת'מעלית, זה לא יום
התרמה לקשישים היום!"
אני מנסה להיות נחמד וזה בכלל לא באופי שלי, אבל אני חושב, זה
שכנים, ומשתדל, מסביר יפה שאני חולה, ואחד מביא לי כוס ואומר:
"אולי אתה צריך את הכוס בשביל התותבות שלך?" והם צוחקים.
ואז פתאום, אני ברגע אחד בריא. כמו אחר-כך ב"נבלות", אני מקבל
מה שנחצ'ה קורא בריאות פסיכוסומטית. אני לוקח את הנבלה הזה עם
הכוס, השערות שלו צהובות מצבע ויש לו מין טבעת על האף כמו
לבדואית, אני מקמט אותו קצת בשביל להיכנס לכושר, ואז אני מכניס
אותו לתוך הקיר, הטיח נופל, אני לוקח את המערכת, שם אותה אל
הרצפה, מכניס לה בעיטה אחת והמכונה הזאת מתחילה לבכות והם כבר
לא צוחקים.
זה שחיברתי אותו לקיר יורד על ארבע. בא האבא של השרמוטה וצועק.
מביאים משטרה. בסוף, אשתי משלמת את הנזק ואני יושב עם צמר גפן
באוזניים וזה מרגיז את אשתי.
"תראה איזה גבר אתה!" היא אומרת, "תראה איזה בעיטה יש לך!"
ואני אומר: "הם רצו לתת לי כוס לתותבות," ואשתי, החכמה עם
הלושיינים, אומרת: "למה, הכוס שלך בבית לא מספיק טובה?"
אחרי ה"נבלות" כבר לא עשו רעש. המדינה נכנסה לפניקה, הביטה
בעולם דרך שטרונוגולים, שיקשקה, הראו בכל הטלוויזיות בעולם,
דיברו על זה כאילו זה מלחמת עולם, וכל זה יצא ממילה אחת של
מישקה! צעירים התלחשו. אני כבר לא מוריד ראש. הבושה על העור
המתרחק מהגוף כבר לא הורגת אותי.
כי היה צריך להראות לחרות האלה שצדק וכוח זה אותו דבר ומה שאתה
צריך להיות בחיים זה לא יותר צעיר, אלא יותר צודק. "עם
ה'נבלות' עשינו היסטוריה," אומר נחצ'ה, שמבין משהו בהיסטוריה.

ה"נבלות" השני כמעט שם פס על הכול. כמעט נגמר בפשלה, אבל תיכף
היה הפקת לקחים, ואחרי כן בכל ה"נבלות" לא היו פשלות.
גמרנו אז את הפעולה, היה חורף, נחצ'ה, אני, נפתלי וחצי
ונתוסיק. היינו ברחוב פיירברג על יד סמטה לאן א'. הז"לים שכבר
גמרנו לשלוח להביא גמרו לפרפר בגינה שזרקנו אותם לשם ושכבו בלי
לזוז, כי לא היה להם עם מה לזוז. פתאום מופיע פורד של המשטרה.
המדוזות שלא זזות בגינה עוד חמות, והשוטרים רואים אותנו
ואומרים, עצבניים כאלה:
"מה אתם עושים כאן?"
הם היו ארבעה: אחד בשביל לשאול, אחד בשביל לרעוד, אחד בשביל
לכוון אקדח, אחד בשביל לשמוע. זה שהיה עצבני שלף אקדח וזה
הרגיז אותי בפרינציפ, אבל חשבתי שאסור להתרגז לפני שיודעים
משהו. אחד מהם הציץ ופתאום ראה מה שוכב בחצר. זה היה השוטר
החכם הראשון והאחרון שפגשתי בסיפור ה"נבלות". הוא פתאום תפס מה
זה וצעק:
"זה הם! זה הם!"
הם היו מופתעים והתרגשו. היה רגע אחד, רגע בין לבין, בין
להתחיל לאיים עלינו ובין להביט ולא לראות. ברגע ההוא נחצ'ה תפס
את המאוזר הכבד שנפתלי וחצי סחב אתו, ולפני שהספיקו לעשות
משהו, גמר את הסיפור.
הכנסנו את השוטרים מעורבבים אחד עם השני לפורד. התנענו, שמנו
בגיר, קשרנו באזיקים שהיו עליהם, והפורד נסעה לאט עד שהתנגשה
בעץ ואנחנו הלכנו משם.
אני מספר את זה כי זאת היתה הפעולה היחידה במסגרת ה"נבלות"
שיכולה להיקרא "פשע" במובן שהאשימו אותנו. היא לא היתה חלק
מה"נבלות". לכן גם הלכנו להלוויה שעשו לשניים מהם בקריית שאול.

ראינו שם את עובד שהיה אתנו במיוחדת בחיפה, אחר-כך היה בשב"כ,
היום בדימוס. שאל מה אנחנו עושים כאן, אמרנו שבאנו למחות על
הפשע והוא אמר, אם היו עוד כמה כמוכם זה לא היה קורה, כי מה זה
הולכים החרות והורגים שוטרים יהודים כאילו זה איזה ערבים.
למחרת באנו לקפה, לא היה חשק לעשות כלום. ישבנו והבטנו במלכה
עם התחת היפה שלה, עם העיני עיר הגדולות, וחשבנו מה עכשיו,
משהו לא הולך. אבל לא רצינו לוותר, ה"נבלות" בער לנו, והלכנו
הביתה, והיה ערב והיה בוקר וזה עבר, המצב רוח, והמשכנו.
ואחרי זה כבר לא היו לילות מול דן שילון ופופוליטיקה. יש
בטלוויזיה בלי סוף פרסומות ו"קליפים" הבת שלי קוראת לזה, כמו
בוויטרינה בקפה, צוציקים וצוציקיות שרים חצי ערומים, שותים
כאילו הם מזמברים, קונים אטריות ממלכות יופי שעושות קולות של
זימבור, מה הם מוכרים לנו בקולות של חרמנות? מוצרי חלב עם
נשיקות, תוקעים מבטים שרמוטיים בבחורה שמחייכת אליהם בבגד ים
וזה בשביל שוקולד או קפה נמס, אז אנחנו שואלים, בשביל מה היה
הציונות? בשביל מה עשינו מדינה? בשביל מה הלכנו לסוריה,
לנייבי, לעניינים, ללבנון, לבאב אל וואד, בשביל מה הטבענו
אנייה מיוגוסלוויה שלא תביא נשק לערבים?
מוכרים טיטולים לתינוקים כאילו התינוקים ישימו את הטיטול וישר
יחטפו זיון. מראים אותם עם התחתים הקטנים שלהם. זה נורא לראות
איך עושים סרט פורנו מתחתים של תינוקים יהודים.
והאלה המותקים עושים ליקוק כזה עם לשון בשביל להראות לבחורה
שהמסטיק שהם לועסים טעים; יוצאים מהים רטובים והבגד ים דבוק
להם, רואים כל פרט, רואים בדיוק איפה מתחיל החצי כוס הימני,
איפה נגמרת הפולקע, וזה פרסומת בשביל בנק למשכנתאות וכולם אחול
חגיגה; צוחקים ורוקדים ושמח, מה שמח להם? ואז עם המילה הזאת
"נבלות" מחקנו להם את השמחה! תשמעו, לוקח זמן להגיע למה
שהגענו, למקצועיות שלנו, לעשות שוויטרינה תהיה נקייה מהסרדינים
האלה. לוקח זמן למה שנחצ'ה קורא נחישות, לוקח אופי, לוקח להיות
גברים, לוקח להיות קשוחים. לוקח להיות גבר לקחת צעיר חזק, נגיד
ההוא שתפסנו על יד ביכורי העיתים, שלומד שרידה, שיודע קראטה,
שגם משוויץ לחברה שלו איך הוא שובר לבנים במכה, לקחת אותו
ולהכניס לו מכת מחץ לפיקה, להשכיב אותו על המדרכה, לדחוף אותו
לשיחים, להכניס לו שתי כדורים לראש כשהראש מתפוצץ מול הפנים
שלך, וזה כשהוא יכול לפוצץ לבנה ביד, וגם רואים שהיד שלו חזקה,
והחברה שלו היתה צריכה ללכת להביא סתם ככה כי ראתה מי עשה מה,
זה מקצוענות.
גם אנחנו היינו פעם צעירים, אבל לא היינו טווסים, לא הלכנו
גאוותנים, לא היינו רק בשביל עצמנו, היינו חלק, הכול היה טבעות
בשלשלת. לא איזה אחד לבד על איזה אי. אצלנו הרצל ילד את בן
גוריון. בן גוריון את הזקן. הזקן את יגאל ועבדו. עבדו יגאל
ומשה את יצחק. יצחק את הלאה והלאה, וזה נגמר עם מה שאשתי מספרת
לי על ההיא שעשו ממנה יפה, הפרימיטיבסקים האלה, ההיא שלא לובשת
כלום מתחת למעיל פרווה ושמראים אותה בטלוויזיה.
אנחנו היה אכפת לנו ממיכאל הלפרין שהיה נכנס לכלוב של אריה ושר
התקווה והאריה מתחיל לשיר בשביל שהערבים של יפו יבינו עם מי יש
להם עסק. לנו היה אכפת מאברהם שפירא הגבר, מברלה שוויגר שנהרג
דוהר על הסוס, מאלכסנדר זייד משייך אברק. אנחנו שרנו אריה אריה
קום התנדבה לגדוד העברי, שזה שיר מהדור של האבא של יצחק רבין
בגדוד העברי, בזמן של גדוד העבודה, כי לנו אז היה כבוד. אם
אמרת טרומפלדור, ידעת מי זה, לא רק רחוב או בדיחה על אחד בלי
יד.
בשבילהם טרומפלדור יכול להיות מנוע דיזל, כרטיס של המעביר
בשתים עשרה מיל, קולנוע בית העם באחד עשרה מיל ליומית, או מה
שלא היה לההיא מתחת לפרווה.
הבן שלי בא פעם מהבית ספר, עוד היה ילד, אומר לי: "טרומפלדור
לא אמר טוב למות בעד ארצנו, מה שהוא אמר היה יובטפויומט!"
אמרתי לו: "תגיד, חתיכת מושתן, אתה היית שם? אתה שמעת מה הוא
אמר או לא אמר?"
והוא אומר: "גם אתה לא היית וגם אתה לא שמעת מה שהוא אמר ומה
שהוא לא אמר."
"אבל יש הבדל, אני כן סומך על מישהו, אני מאמין במשהו. אני
ציוני. יהודי. אתה כלום, אתה אין לך אימון באף אחד."
הוא הרים עלי קול, הנבזה, ואמר: "אתה סומך יותר מדי, כל החיים
הוליכו אותך באף. אחד לקח את החבר שלו לקרקס איטלקי, החבר שלו
צוחק מהבדיחות של הליצן. הוא שואל את החבר שלו, למה אתה צוחק
אם אתה לא מבין איטלקית? ואז החבר עונה, אני סומך על הקהל."
כמעט הפלקתי לו.
לילה אחד ראיתי שני חבר'ה כאלה, חצופים כמו הבן שלי, מנסים יחד
לנשק בחורה אחת שצוחקת. באתי מאחור, תפסתי אחד, מישקה את השני,
שקט, נשכבנו עליהם, הם צעקו, בכו, איזה גועל של דמעות. סתמנו
את הפיות ובסכינים שלוש דקירות במקומות הנכונים גמרנו אותם
מפרפרים. אמרתי למישקה: "עכשיו הבן שלי כבר לא יגיד שטרומפלדור
זה בדיחה על אחד בלי יד."
כי אנחנו כן הלכנו למות בעד ארצנו, ולא עם צילום בעיתון. חצי
השכונה שלנו נהרגו בנייבי, בפלישה ליוון, בחאפרים, במדבר
המערבי, במלחמת העצמאות, אחר-כך בפעולות הראשונות, כשהיינו עוד
פרועים, לפני שעשו את המאה ואחד, שהיינו סוד כמוס וחתכנו
לערבים את הביצים ואז בן גוריון היה עושה את עצמו מתפלא והיה
אומר: "מה? לא יודע. מה פתאום?" מביא פנים של מסכן ואומר: "בטח
היו כנופיות!" ואחר-כך בלילה היה בא למחנה שלנו בכפר יונה, היו
עושים שתייה וכותבים על לוח כמה ביצים חתכנו.
"גלמוד", "אלמוני", איזה מילים גדולות, כתוב על קברים של
חיילים שאף אחד לא יודע מי הם. כמו ישקה הפרטיזן שלחם אתנו
ב"רביעי". הוא לא ידע עברית. כל מה שידענו עליו הוא שהיה
פרטיזן ברוסיה ושנעצר בקפריסין. כל לילה היה קרב, אמרנו נשאל
מחר, נשאל מחר. היה לו צחוק פראי, פתוח, היה עומד זקוף מול
האש, משחיל ערבים וכן היה אומר יובטפויומט, ואז מת ולא ידענו
מי הוא ובאיזה שם לקבור אותו.
יום אחד, על הבוקר, אני יושב בגן מאיר וקורא עיתון, אני מניח
את העיתון, אני מביט בכלב זקן שמשחק שם. הכלב קטן, קצף על
השפתיים, רועד והשערות באף שלו לבנות, אבל הכלבים הצעירים,
החזקים, מביטים. הם מריחים אותו והוא נוהם עליהם, נעמד מולם,
גבר. ובמקום לאכול אותו חי, הם עושים לו כבוד. הם מבינים טוב
מאוד בן כמה הוא ושגיל כזה זה כבוד.
אנחנו אם ראינו ברחוב זקן מההגנה של פעם, מבאר טוביה, מהרטוב,
נגיד הורביץ, נגיד את נתן גורלי, על סוס, לא על סוס, שוארב
מאוזן לאוזן, לא שוארב מאוזן לאוזן, מאוזר, לא מאוזר, כפייה,
לא כפייה, בקבוק שיבס מהלבנון ביד, לא בקבוק שיבס מהלבנון ביד,
תיכף הצדענו להם. ויצחק שדה, קראנו לו "הזקן", והוא בכלל לא
היה זקן במובן שלנו היום.
אבל אלה, אלה אין להם אלוהים. אין להם שום דבר, רק הם. וגם לא
היה. אלה עם הבלוריות שנולדו מקנדון הם בני חורין, אומר נחצ'ה,
כי בקנדון היה חור, ומזה נהיו בני חורין. בני זונות נהיו!
הריסים שלהם זה וישרים להזיז אותנו לכל הרוחות.
ה"נבלות" הלא קיבל את התנופה שבאמת הרימה אותו, כשנפתלי וחצי,
שנכנסה לו עמוק המילה הזאת (ובגובה שלו יש הרבה מה להכניס),
הביט ככה החוצה בוויטרינה וראה אחת גבוהה, מכופפת קצת קדימה,
השדיים שלה נופלים לנעליים, התחת שלה בולט החוצה, לובשת מיני
שמה שלא רואים שם לא שווה לראות, ואמר ברגש שבא לבכות:
"כוס אמם הנבלות האלו."
הוא הוסיף את "כוס אמם" ל"נבלות", וגם הוסיף את "האלו", שנדע
בדיוק במי מדובר! הוא עשה מעשה פשוט כמו שהיינו מדקלמים: הוא
היה אדם פשוט, רבבות היו כמוהו. "הוא עשה את זה לתפארת מדינת
ישראל," אמר נתקה שהבת שלו ברחה עם כושי גוי לאמריקה. ואז
נפתלי וחצי סיפר בפעם המאתיים איך ערבי הרג קומקום שציפצף על
הפרימוס כי פעם היה הולך בפסים ונפצע על ידי קטר, ושמע את
הקומקום מצפצף והרג אותו, ואמר צריך להרוג אותם מתי שהם קטנים.

כשאמר את זה נפתלי וחצי, כבר לא היה צריך להקשיב לסיפורים על
הזקנה. הוא ככה הביט בוויטרינה ודמעות עמדו לו בעיניים וראית
איך כל השרמוטים הקטנים האלה נהיו ז"לים כשהם קטנים בתוך
הדמעות. זה היה מרגש לראות צעירים שכל היום הולכים כאילו אנחנו
אפסים נהיים כאלה כלום.
צבינג'י המציל שכבר כמעט לא מציל, רק לפעמים, אבל כל היום הוא
בים, ויש לו שכל של דג, אומר: "תראה איזה סרטנות!"
ונחצ'ה מנסה לרכך את הכאב של נפתלי וחצי ומכניס לזה שירה, הוא
קורא לזה פואזיה, ומסביר: "הן טופפות, הסרטנות, הן טופפות!"
כשהיינו צעירים היינו שוחים ערומים בחורף, אבל אם היה בא איש
מבוגר היינו מתלבשים בגלל הכבוד. היינו אוכלים אבטיחים בביס
שתפס חצי אבטיח, היינו יורקים חרצנים לעשרה מטר, ואחרי מדורה
היינו משתינים בקשתות, ואז כן היה לנו זרם במה שמו, מטר גובה,
ושוקה, שאחר כך היה הסגן אלוף לענייני מכות, היה מגיע למטר
וחצי, מדדנו כשחזרנו, שמנו על הבלטות לספור. עכשיו אנחנו
קרפיונים זקנים, מסריחים בבית קפה, בלי כבוד, אפילו לא לסרחון
שלנו, וכבד בבטן, ומסתכלים על הצוואר, הקמט נהייה יותר גדול,
הקרחת מגיעה לעיניים, העור מתכווץ ועושה כאלה קיפולים מכוערים,
ומחר עוד קימוט ומחרתיים עוד קיפול, וכל לילה כשאנחנו ישנים
העור מתרחק עוד יותר מהבשר, ואלה, אלה חגיגה אלה! נוסעים
באוטומובילים עם מוסיקה שמכבה לי את האוזניים, לובשים גופיות,
לא מעניין אותם שבמיוחדת של חיפה הלכנו לוואדי ניסנס להרביץ
לחרות הערבים והיהודים מהפ.ק.פ בשביל אבא חושי, יאעני מנהיג
הפועלים, ושרנו את האינטרנציונל ותחזקנה בשבילו. זה היה הוא
שהביא אותנו מהרזרבה להכות קומוניסטים.
אותם מעניין רק מה שקורה היום, אז ה"נבלות" גם כן היה היום! הם
כבר כן רועדים. הם מכווצים כמו הגרון שלי. האחול מניוקים האלה
כבר לא ישאלו אותנו אם אנחנו מהתנ"ך או מהסרטים של פלאש
גורדון.
תראו, אנחנו בהתחלת ה"נבלות" לא היינו חטייארים בני תשעים עם
שיניים בכוס שיושבים בבתי אבות סיעודיים ומחכים לאחות שתפליץ
לצד שלנו. אנחנו מה? שבעים ושלוש, מקסימום ושבע? עוד מסוגלים
פה ושם לעשות מספר, להרביץ שתייה, להחליק לגרון דג מלוח
מלוינסקי, לאכול לקרדה מחיים רפאל, וכשהוא מביא גבינה בולגרית
אמיתית, הוא תיכף מטלפן ואנחנו באים לקחת, ובשר יבש חתוך דק,
וסלאמי הונגרי מרחוב עמק יזרעאל, ותבלינים בחבשוש, ובצלצלים
רעננים מהשוק, ולשבת צהרים בשמוליק, להחליק איזה וודקה קטנה
לגרון, לאכול מנה צ'ולנט.
אבל ה"נבלות" הגדיר מצב, הדביק בול על המכתב שכתבנו למי שהיינו
פעם, שזה כבר לא העולם שלנו! זה היום העולם של הנחשים והנחשות
האלה, של נוער נוער נוער, כמו ההוא מהבחירות שהיה אומר
בטלוויזיה.
מחקנו להם איך כל החיים שלהם זה אחול מסיבה. אחרי ה"נבלות" הם
כבר לא שאלו אם ליל הגשרים זה כשניסרתי לאשתי את השיניים.
פעם, לפני שנים, בא אחד צעיר, צחוק של חלב של האמא שלו על
השפתיים, רואה אותי תופס שלווה בקפה סולטן ז"ל בפרישמן. אני
יושב ושותה בירה. הוא בא ושואל אותי אם אני בעד הציונות, כי
היה אז ההחלטה באו"ם שהציונות היא גזענית. אז התחלתי לענות,
אבל ישבה שם יונה, זונה של או"מניקים מנהרייה שעשתה יום חופש,
ואני מכיר אותה עוד כשקראו אותה מזל, משתייה שהיינו עושים
בברים על שפת הים, והיא אמרה: "תשאל אותי, אני ציונית, אתה
יודע למה? כי זין לציון צופייה," וצחקה, כי לערס שלה קראו
ציון.
התחלתי להגיד משהו אבל אני הלא מדבר לאט, כמו שאנחנו בדרך כלל
מדברים, ואז ההוא כבר רץ, לא היתה לו סבלנות. הוא צועק לי: "אז
אתה בעד?"
צעקתי לו: "שייפול עליך פגז על הראש."
ומה קרה? מהעץ נפל לו על הראש כדור של כדורגל שמישהו השאיר
בענפים.
ההוא נבהל, צווח, היה מתפתל מפחד במדרכה, ואני אפילו לא קמתי
לראות מקרוב. ויונה הזונה אומרת:
"אתה יש לך דיבור עם אלוהים?"
אמרתי לה: "לא, אבל הוא יש לו דיבור אתי."
והיא אמרה: "בוא הנה, תגיד לו שיעשה לי מזל בפיס."
אמרתי לו שיעשה ליונה הציונית, שקראו אותה פעם מזל ולערס שלה
קוראים ציון, שיעשה לה מזל בפיס.
וכל הג'ינס הזה שהם לובשים. אחד שהשחלתי לו פעם סכין לרגל
ב"נבלות", לבש ג'ינס כזה דק שיכולתי להכניס לו כפית, לא היה
צריך סכין בכלל. אני כשהייתי עוד מלח על הSS- חיפה, ראיתי
ימאים אמריקאים שלובשים מה שהם אמרו שזה דנים, או דונגריז. זה
היה ברזל.
אמרתי: "מה זה?"
אמרו: "זה דנים, זה דונגריס כמו של קאובואים."
הלכתי לרחוב עשרים ושלוש בניו-יורק, חנות של נייבי וארמי סטור
קראו אותה, קניתי אחד, לקחתי לאנייה, לבשתי, היה כמו מפלדה, לא
יכולתי להזיז רגל. הלכתי בקפיצות לחדר אמבטיה, חצי שעה לקח לי
להתיישב ושעה ישבתי בתוך האמבטיה הקטנה עד שהמכנסיים התרככו
מעט והתחילו לזוז.
היום הם עשו דונגריז לג'ינס, ג'ינס אופנת עילית, כל ספר זה
היום מעצב צמרת. כל שרמוטה זה נערת זוהר, כל טבח מושתן זה שף,
כל מדוזה כוכבת טלוויזיה, כל חריין הוא מה שאשתי, שקוראת לאישה
כל היום, קוראת "אייטם" בשביל הטלוויזיה, כל היום היא יושבת
ובוכה מול כל האייטמים המזוינים שמראיינים אחד את השני והשני
את השלישי.
היא פתאום מתפלאת, אומרת: "כתוב שהחוטיני מת ושמעכשיו זה
שורטס."
אני שואל אותה: "מה את אומרת?"
והיא אומרת: "כן, תאר לך!"
ואני שואל אותה: "חוטיני מה?"
"בגד ים עם החוט בטוסיק."
"ממתי את לובשת בגד ים עם חוט בטוסיק? עם תחת כמו שלך צריך חבל
שלושה צול."
והיא אומרת: "תגיד טוסיק, לא תחת, לאחרים יש תחת, לי יש
טוסיק." ואז היא מחכה לתשובה שלא באה ואומרת: "זה לא מה
שלובשים באמת, זה מה שקונים, כי זה מה שהיום זה אופנה."
ואני אומר לה: "מותק, את בת עשרים כבר לא תהיי."
"ומה," היא אומרת, אסור לחלום? אופנה זה לחלום."
"לחלום מה? על חוט בתחת?"
והיא אומרת: "תביט בטלוויזיה ותחלום גם."
לפני כמה זמן אמרו לי שמשה גרשון, הספר שלי מדיזנגוף, שארבעים
וחמש שנים היה מספר אותי, נפל שדוד בקרב הספרות, באמצע תספורת,
כמו חייל זקן, מת עם המגפיים על הרגליים! אז חיפשתי מספרה, ולא
מצאתי. נכנסתי למה שנראה כמו מספרה, אמרתי לסמרקטש עם הידי
פרפיום והשערות המנופחות לעשות לי תספורת.
ההוא נעלב, אומר: "אדוני, אני מעצב שער, לא ספר!"
אמרתי: "אדוני, אתה תעצב את אמא שלך, אותי אתה מספר! ואתה מספר
אותי קצר או שאתה מעצב לאחות שלך את הפרצוף שהיה לך לפני
שנולדת, ואני גם יכול לדאוג שיהיו לך שערות לעיצוב אבל לא יהיו
לך ידיים בשביל זה."
ההוא נתן מבט אחד בידיים שלי, וזה לא הגפרורים המלוקקים שלו,
זקן זקן, אבל השרירים אצלי עבים, ונתתי להם הרקדה קלה. אילו
היה הולך אתי בלהוריד ידיים הייתי מרסק לו את היד בלי להתאמץ.
ההוא נבהל, דחף אותי לכיור ירוק, שם את הראש שלי אחורנית,
התחיל לסבן לי את השערות. הרמתי את הראש, נתתי לו ראסיה, העפתי
את המגבת. ההוא התחיל לבכות ורץ לראי לראות את המצח שלו.
אמרתי לו: "אני רוחץ לבד את השערות, אתה מספר." וקמתי.
הוא גמר להביט במראה, שם מגבת קרה, הוריד, שאל אחת שם אם רואים
דם, היא אמרה: "זה לא דם שרואים," והוא התחיל לזוז ומרוב בהלה
הביא אותי לכיסא וגם שם עלי סינור.
באה אחת ושאלה אם אני צריך מניקור. אמרתי לה: "את עכשיו עפה לי
מהעיניים עם המניקור, מה אני? נקבה?"
וההוא התחיל לרקוד מסביב לראש שלי עם כאלה מכשירים, מודד, שם
יד כאילו בודק עם עין אחת, כמו פסל שעושה מונה ליזה.
אמרתי לו: "אתה תפסיק למדוד, אני לא פסל."
והוא מוציא סכין, מספריים ויאללה לעבודה. ועוד איך הוא עבד.
אמרתי קצר, יותר קצר, בסוף רצה להכניס לי מספריים לאוזניים
ושאל אם אני צריך להוריד שערות שם ובאף אמרתי לו שלי אין שערות
באוזניים ולא באף, אבל לו תיכף יהיו שערות על המצח, ורצה לשים
לי פרפיום וג'לי בשערות. רק הרמתי יד מבתוך הסינור והוא כבר
הבין את הפרינציפ וזז מהר. בסוף הביא לי מראה לראות את הקרחת
מאחורנית.
אמרתי: "דחוף את זה, בשביל הקרחת מאחורנית אני לא צריך את הראי
שלך."
שילמתי לו כמה שעלו לי חמש תספורות אצל משה גרשון, כמעט הקאתי
מהריח של הפרפיום בידיים שלו.
ואז יום אחד אני הולך בכלל לא בעניין "נבלות", סתם בג'ורג'
אליוט כי יש שם קזוארינה שאני אוהב מאז שהייתי ילד, קזוארינה
שעושה לבכות מרוב יופי, ואני רואה את הפרפיום הזה הולך מתנועע
עם חיוך עם ווקמן באוזניים. הוא לא זיהה אותי.
אמרתי: "אני המונה ליזה שלך!"
"מה? מה?"
צחק ממני כי נראיתי עצוב כזה, עלוב מול העץ המפואר. הוצאתי
סכין ועשיתי לו שסף אחד כמו תספורת בגרון. הווקמן המשיך לנגן
אבל הוא נפל והשפריץ דם. כשכבר הלך להביא אמרתי לו: "עכשיו אתה
מעצב מדרכות יא פרפיום."
הם חושבים שהם צמרת, חושבים שהמציאו את הג'ינס, גם קורעים את
המכנסיים בכוונה. והמילה "נבלות" של מישקה שהביאה ישועה,
שזעזעה הכול, שהרבה מעצבי שער הלכו בגללה להביא, היתה מה שפעם
היה "לפקודה תמיד אנחנו".
והם, זאת אומרת אלה שאחרי כל מה שקרה נשארו בחיים, הם לא ידעו
שתבלול זה מום בעין, אז בשביל שיישאר משהו מזה שמאה שנים מתים
יהודים בארץ הזאת, מעצב שרמוט כזה עם פרצוף ברילאנטין שוכב
מחובר למדרכה, צובע אותה באדום. הראינו להם עם ה"נבלות" ששווה
ללמוד ולשאול. כי מי שעוד נשארו כאן היום, אחרי ה"נבלות", כל
היום יושבים ושואלים!
אנחנו דגים ישנים שמתו עוד בים, נוצצים בשמן משומש כמו שהיה
פעם בפלאפל בבצלאל, ואלה ענבים טריים בבוקר עם טל, פרידות
ומלכות נילוס מפרפרים באוויר, בשמש, תלויים בקרס של החכה של
הדייג, שמחים להגיע לסל בסירה. ובסוף, מה כבר זרקו לכיוון
שלנו? איזה פרסומת לבית אבות בבת-ים!
זה לא שאנחנו מתים עליהם. על הכרסים שלנו החולצות שלהם יהיו
מתוחות כמו קנדון, וגם מה שעשינו לא היה כזה חגיגה. ה"נבלות"
היה מה שאנחנו יודעים לעשות, מלחמה לניצחון שבה יכולנו אנחנו
לנצח את האחול שרמיט האלה. אילו היה לנו כישרון היינו כותבים
נגדם בעיתונים. אבל אנחנו לא מורים לדקדוק והמילה "צדק" עושה
לנו משהו בלב.
אני לא ביקשתי שהבחורות עם התחתים ההדוקים והשדיים יביטו, כי
אין הרבה מה לראות. אני רק אומר שהן הביטו ולא ראו אותנו,
כאילו שאנחנו לא קיימים. כאילו אנחנו אוויר. מטרד, אפילו לא
מטרד, יתוש. אפילו לא יתוש, רוח. אפילו לא רוח, אבק. אפילו לא
אבק, ברחש.
והרגליים שלהן זה רגליים על אמת, לא כמו הרגלי פסנתר של
נשותינו החוקיות שככה קורא אותן נחצ'ה, שבוכות מסכנות מול
הקמטים שלהן ועם האישיאס. ואם ההיא השרמוטה היתה מביטה בי, מה
כבר הייתי עושה עם אחת כזאת? העיניים מביטות, הגוף שכח למה.
לא, זה לא נכון שזה קנאה. זה שאט נפש מהחוצפה. מזה שאין כבוד,
מזה שהם כאילו כל הזמן שרים מי זה דור-אח על קברי ומטריח את
מנוחתי, ששרה קתרינה המתה.
בזמננו היו אולי שניים-שלוש יפות בתל-אביב, איזה שני יפים.
הלכו עם חולצות מאותו צבע, שחור, לבן, כחול, לפעמים חולצה
רוסית, הבנות עם סרפנים או שמלות מימי תרח, וצפלך, ושער אסוף,
ולא ראית רבע רגל, רק כשלבשו מכנסיים קצרים בפלמ"ח זה היה כמו
סרט כחול, עם הגומיות האלו, אבל הפולקעלך היו שמנות, וזה לא
היה שום הוליווד, שום בטי גרייבל לא היה שם, זה היה נבחרת כדור
יד רוסית שרואים בטלוויזיה.
ואם אחת כבר היו לה שדיים גדולים אז היא היתה נמוכה. אם היתה
גבוהה עם רגליים יפות, אז לא היו לה שדיים. רגליים יפות היו
בחיפה מהירידה בבלפור. בתל-אביב היו כולם הקרימר פיס. רק הרמת
ראש, ראית פונים הטוכס. אם היו לי פנים כאלה, הייתי יושב
עליהם. אבל מה, כולם היו אז מכוערים. היו תימנים, פולנים,
רוסים, כאלה שנראים כמו מה שזורקים כשעושים חולצות ויש פגם
וקוראים לזה ריג'קט ומוכרים ברבע מחיר בפלורנטין. אז כמעט כולם
פה היו ריג'קטים, כל אחד היה זנב של ריג'קט שזרקו אותו
קיבינימט.
אלא מה? אחרי כן, כל האלה, הילדים שלהם, זאת אומרת הילדים
שלנו, והנכדים, גם השניים מ"הנבלות" שהדבקנו לעמוד מודעות
עגול, שאמרנו להם להתכופף ונפתלי וחצי אמר תשירו משהו, והם
שאלו מה לשיר? אמר, מה שבא. הם שקשקו, אמרו, אז אחרי כן תרחמו
עלינו? אמרתי, תשירו, אחר כך נדבר. הם שרו משהו, רוק. אמרתי,
יפה, אל תרימו ראש, וצרור אחד ונפלו מחוברים למודעות. צבע נגע
בצבע.
אז כל הילדים שלנו, התחתנו אחד עם השני, יק וציפה, יק צידרק
וציפה דריפה, יק צידרק צידרק צידרוני, וציפה דריפה למפמפוני,
ונולדו להם בנים, ליק וציפה שח, ליק צידרק צידרק צידרוני,
ולציפה דריפה למפמפוני, שח שחמט שחמט שחמוני: מרוקנים התחתנו
עם יקים, פולנים עם תימנים, עירקים עם הונגרים, הדם התערבב, גם
לא תמיד לצד הנכון. הבת שלי התחתנה עם חצי פרסי חצי גרוזיני,
אבל כמו שהיא מה שהם קוראים פרחה והוא אידיוט, אז הילדים שלהם
פרחים! גדלו על חלב ווויטמינים ונעשו גבוהים כמו נפתלי וחצי.
הם למדו בבית ספר, הם לא הלכו כמונו בגיל שתים עשרה לעבוד
בצבעות, או בבית חרושת, או בכיסאות נוח בשפת הים. הם לא הלכו
לנוטרות, לפלמ"ח, לנייבי. הם למדו ונהיו יפים, ואחרי כן עוד
יותר יפים, וזקופים, ואז היו בצבא מסודר, עם דרגות, עם כומתות
מכל הצבעים, עם מקצוע שלמדו בצבא, עם מניות בבנקים, לא מגרש
בחרט אל-טאנק, עשר לירות פיק חול באגרובנק שהיום זה חולון,
שהיה אז למי שהיה שכל וזה לא היה נפוץ במיוחד אצלנו.
בא דור חדש, קלטו שיש להם גוף, לא כמו החברות מהדור שלנו
שהתחבאו מאחורי הגוף שלהן, פחדו ללכת עד הסוף, והרשו לגעת,
בחושך, בלי להוריד חזייה שאז היתה מברזל. כל הגוף היה מתמלא
חול מתחת לטיר, חול בזין, והיה מגרד שמה, והיינו מתביישים
לגרד, וכל זה בשביל איזה קווטש אחד, השאר היה לחתונה, פחדו
מהאמהות שלהן.
לא ראית בעין שלך רבע קרסול. היום הכול בשר תלוי באטליז. אצלנו
כשהלכנו למוגרבי לראות את גילדה, וריטה הווארד הורידה כפפה
אחת, אז שלוש מאות זרגים נעמדו יחד. שלוש מאות לבבות דפקו.
עכשיו הכול נוזל, הבחורות נוזלות מרוב מה שרואים, הן בשר תלוי
כמו פה בוויטרינה המזורגגת הזאת שעד ה"נבלות" היתה אטליז
לאס-ווגס. שפת הים נהייה סרט פורנו! אתה מביט, אז עד שאתה מגלה
איזה סנטימטר בגד ים על הערום הזה, אתה לומד את כל האנטומיה
שיש לדעת על נשים. הבגדי ים של ערום עם שלושה כתמים, והולכים
טווסים, חצי עם בקיני, וחצי עם מה שאשתי קראה חוטיני, שזה יהיה
מצחיק לראות אותה לובשת את זה אפילו בחלום.
"אירוני," אמר נחצ'ה, "כי המילה 'נבלות' הלבישה אותם לא רק
תכריכים, אלא גם הלבישה אותם בגדים!" וזה עשה משהו לציונות שלא
תהיה הפקר.
אני זוכר שכשתמרה אהובתנו הגיעה מעפילה מהמחנות, היא הריחה
מנפטלין ועובש וליזול, ואז נכנסה לאיזה שבוע למקלחת, עם סבון
כביסה להוריד את הריחות, והיתה יוצאת לאכול, לישון מעט, וחוזרת
לאמבטיה. רצתה להוריד את העור. ונחצ'ה יום אחד בא ואומר, תראו,
היא גמרה ואין לה ריח. ופתאום ידענו כולנו שאחרי המקלחות האלה
כבר לא היה לה ריח. מדדנו אם יש לה צל, כי מלכה אמרה אז שמלאך
אין לו צל. היה לה צל, אבל לא היה לה שום ריח, תמרה מתוקה
שלנו.
והיה העניין של ההבטחה. של האמונה. של החבר'ה. לנו הבטיחו שכמו
בשיר, נשב מול האח, עם גב כפוף כחטוטרת וניזכר אז בימינו
בפלמ"ח, ונספר על כך אגב עישון מקטרת, והנכדים יגידו, אה, זה
סבא שהציל את המצב!
איזה! עד ה"נבלות" הלוא היינו כבר חצי מתים. וההם, האויב!
יושבים בשינקין עם עגילים באף ושער צבוע צהוב, ואני מאמץ את
הגוף ויודע שזה לעוד מעט זמן, כי מה כבר יכול לקרות בבוקר מלבד
שאני יפתח עיתון ויקרא על עוד לוויה? עכשיו מה?
אני שום אח, גב כפוף מול הטלוויזיה, וזה לפני ה"נבלות" שהיה
מלחמת השחרור נגד הבגידה, ואני יבש, האישה עושה עם השיניים שלה
ששששש, משפשפת אותם, ואני חושב על "יוצאי חלצינו" כמו שקורא
להם נחצ'ה, אלה בטח אומרים, אם בן אדם זקן לא יודע איך לחיות,
אז הוא צריך ללמוד מתי למות!
אפילו הבת שלי עם הבעל החצי פרסי חצי גרוזיני שלה, שעושה הרבה
כסף, יום אחד הלכתי מהר, היה בננה במדרכה ונפלתי ברחוב רנ"ק,
נפגעה לי הברך שנפצעתי בארבעים ושמונה. הבת שלי יושבת עם
החברות שלה בבית קפה שטרן שהיה פעם, וזה לא רחוק מאיפה שנפלתי,
אני צולע, היא רואה אותי, היא לא קמה להגיד מילה, היא רק אומרת
בקול רם בשביל להצחיק את השרמוטות שהיא יושבת אתם:
"זה האבא הזקן שלי שהלך מכות קפא"פ עם הקייזר בבוסניה!"
וזה גם מה שהצחיק את הבהמות הקטנות האלה.
צלעתי מהר, וחשבתי, בשביל מה חיכיתי לה ככה בבית חולים הדסה
כשנולדה. אז הבת והבעל החצי פרסי חצי גרוזיני באים אלינו בשישי
בערב, כבר בלי הנכדים, כי אלה עוד יותר עסוקים. הם יאעני באים
כמו תרומה לקרן הקיימת. אוכלים מהר, מדברים רק אחד עם השני,
אחר-כך יושבים ורואים אתנו יומן השבוע, סופשבוע או עכשיו,
כשאני מתקן את הטייפ, החרצופים, והם לא מדברים אתנו, לא
מספרים, לא שואלים. אשתי יושבת עם פנים של תשעה באב, רוצה
לדעת, אבל מפחדת לשאול, רק כשהיו צריכים בייבי-סיטר או להשאיר
את הילדים, היינו האבא והאמא. ואז הם קמים ואומרים נורא
מצטערים, קבענו פגישה. אשתי מביטה בהם, איזה כאב יש בעיניים
שלה, ואני שבקושי יכול לגעת בה מרוב גועל מהלושיינים, הייתי
אפילו מחבק אותה בגלל רחמים.
אם אני יבקש מאחד מהם לנהוג אותי לביילינסון, נגיד בגלל שהעין
שלי פתאום לא רואה טוב, הוא יגיד: "אבל אבא, היום אני בדיוק
עסוק, יש לי קליינט, עסקה גדולה, קח טקסי, על חשבוני!"
חרא אחד שכמוהו, יש לי מספיק בשביל מאה טקסים.
כשהאבא שלי ז"ל היה בחיים, עוד היה העניין הזה עם זקני העדה.
כמו אצל הכלבים בגן מאיר שהזכרתי קודם. היה ריספקט. היה יחס
לזקנים. אצל הדתיים זה נשאר. הלובביצר בן תשעים וגם משיח,
וכולם באים אליו לשאול, אפילו שהוא כבר מת, עושים ממנו לא רק
משיח, אלוהים הם עושים ממנו, כי אצלהם מה יותר זקן, יותר חכם.
אצל הדתיים מה שקובע זה הניסיון. אצלהם, כמו אצל הערבים, מה
שהזקן שכח הם כבר לא ידעו בחיים שלהם. אצלהם בחורה יפה עם שביס
מזדרגגת עם זקנים, ולא רק מפני שאצלהם עושים את זה בחושך.
עד ה"נבלות" הייתי יושב חצי ישן, מנסה להשאיר עיניים פתוחות.
דן שילון מדבר עם אחת שהיתה פעם כלב. על ידה יושב פרס. על ידו
גמד שהתחתן עם שמנה במסעדה רומנית. על ידם אחד שלועס זכוכית
כמו שהיה עושה חיים קולובסקי שהיה לועס כוסות, ואשתי מביטה,
סורגת, דמעות נוזלות לה מהעיניים. ואז פתאום נכנסת הבת, יש לה
הלוא מפתח, רואה את העיניים החצי עצומות שלי ולא אומרת לנכד
"זה סבא שהציל את המצב," אלא: "אבא שוב עייף?"
אז אני פותח עין חצי מתה, אומר לה: "עופי מהעינים שלי!" והיא
מחייכת.
אשתי אומרת "עזוב. מותר לך להיות עייף, עשית משהו בחיים."
ואני מרגיש איך העור מתחיל להתפרק, ואז בא ה"נבלות" והעור
מפסיק להתפרק ועקום אחד שהלך בבן יהודה הוכנס לגינה, קופל,
נמחץ, ובעדינות נשבר לו הצוואר, והוא הלך להביא עם צווחות,
ואני הרגשתי איך כל האישיות שלי חזרה. ה"נבלות" שחרר הכול,
עכשיו אילו דן שילון היה משיג אותי לאייטם, היה צריך לשלם הון.

הבת שלי, השרמוטה הקטנה, עם הבעל החצי פרסי חצי גרוזיני שאפילו
בקבלת שבת אצלנו רואים איך עומד לו, אני רק שותה קצת יין ופותח
את הפה ותיכף היא והאחים שלה החכמים בלילה מתחילים לצחוק; אבא
עוד פעם יספר איך הצוללת הגרמנית טבעה על יד טוברוק והם לא
יודעים אפילו מה ההבדל בין פריגטה לטומיגן. הם יגידו, אבא עוד
פעם יספר איך הוא באמת יודע מי היה רבין כשהיה רץ אצלו
בג'בלאות.
אז אני שותק.
כי מה אני כבר יגיד? שאני כן זוכר איך רבין באמת רץ אצלי
בג'בלאות? אז עם ה"נבלות" עשינו מצווה. או כמו שמסביר נחצ'ה,
מצווה שבאה בעבירה. "אנחנו גאלנו את העבר מהחומסים האלה," אומר
נחצ'ה. לכן הם צריכים להודות לנו, אפילו שהם ז"לים, כי מזה
יהיה לחברים שלהם עתיד.
הילדים שלנו, מה הם בעצם יודעים עלינו? כלום. אבל בגיל ארבע
עשרה הם ידעו הכול. תגיד להם קנדון ובלי בושה הם שולפים לך
חפיסה בפרצוף וקוראים לזה קונדומים. מראים לך את זה כאילו זה
בריליאנטים. לוקשן אצלהם זה פסטה. גלידה זה סורבה. אורז זה
ראגו. שבת זה ויק אנד, חנות זה בוטיק, נעלי התעמלות זה אדידס,
דונגריז זה אופנת צמרת. ועוד מביאים לך לנחיריים להריח את
הקנדונים כי יש כאלה עם פרפיום, ויש כאלה עם ציורים, ויש כאלה
עם פטנטים, ועם זיזים, ובליטות שחוץ מלשיר הם עושים הכול. היום
אתה לא צריך לזמבר, הקנדון-הקונדום - הוא עושה את זה לבד
בשבילך, ומה, הם אפילו לא מתביישים.
הם אומרים, ביג דיל, אז היית בפלמ"ח שבשבילהם זה כמו המכבים.
ומה רע בקנדון? קנדון היה קנדון, כמו שבטלדרס היה בטלדרס, לא
בלייזר! קנדון זה בשביל שלא יהיו ילדים, לא בשביל ללקק זרגים
כמו גלידה. היה עסיס, היה סינמה עדן, היה שולץ של אל קפונה
שהיה חותם את השם שלו במכונת ירייה, היה השיר מי ששותה הרבה
סודה בין רגליו לא יעמודה, כי לנו לא נתנו קנדונים מזמרים עם
זיזים ופרפיומים, לנו הכניסו סודה למים, בשביל שלא יעמוד לנו.

כשבמוגרבי היה נפתח הגג כולם היו צועקים יאההההה והיה התרגום
בצד הסרט. מה שהיה בתרגום בצד הסרט לא היה בסרט, ומה שהיה
בסרט, לא היה בתרגום. משה שימשוני, החבר של אבא שלי מהסבלות
בנמל, שעשה חלטורה והיה צריך לגלגל כל הזמן את התרגום, היה
עייף ונרדם. היתה לו עין אחת, היה מגלגל את התרגום ולא היה
מבין אף שפה מלבד אידיש ורומנית, והסרטים לא היו באידיש ולא
ברומנית, אז היו רואים אחד גוסס ברחוב, ובתרגום היה כתוב "אתה
מצחיק, היא באה בשבילך!" ואז ההיא באמת היתה באה. והיתה יפה.
נגיד הדי לאמר, והיה כתוב: "נזכור אותם לנצח", כי קודם היה
איזה לוויה שם.
היה גרוש, היה חצי גרוש, תעריפה קראו את זה. היום הבת שלי
אומרת, אני נוסעת לקנות מקדח חשמלי בחניתה, בשבילה זה בסך הכול
רחוב.
וככה בראשית היה ה"נבלות", וה"נבלות" גאל עם שחלקו עם חטוטרת.
היום אתה שומע: יאאלא ביי! ופוצי, ומוצי, והם לא ידעו מי אנחנו
אבל גם הם ראו איך בדרך להביא העור שלהם באמת מתרחק מהבשר, אז
גם בשבילהם נעשה צדק.
כי בצדק יש רשעות, הסביר נחצ'ה, והצל סוחב אותך, לא אתה את
הצל, אתה רק חושב שלא, כמו שהמוות מחכה לחיים, לא להפך. אליהו
הנביא הרג ארבע מאות בכרמל שלא חשבו כמו משה מי כמוך באלים
אדוני, ולכבודו פותחים את הדלת בליל הסדר. למה? כי היה רוצח
סדרתי הכי גדול? אנחנו עם ה"נבלות" קטנים על ידו והוא אמר שהוא
איש אלוהים. ומה אנחנו רוקדים בפורים סביב עץ עם כל הילדים
המסכנים של המן תלויים עליו, וגם כן אוכלים את האוזניים של
האבא שלהם?!
לילה אחד שלחנו להביא חבר'ה נחמדים שצחקו עד שכמעט נחנקו, וגם
כן עשו תנועות מהירות ושיחקו משחק על יד הירקון, זזו, ותיכף
אמרו מילה ועמדו קפואים, יפים. היה לילה עם ירח, נראו כמו
נסיכים על מקלות. גמרנו הגלידות על מקלות בשש עשרה פליקים
מארבעה מאתנו, ארבעה כיוונים, ואני זוכר את הצחוק שהיה שם אצל
החרות האלה לפני שעשינו להם את ה"נבלות". היו עוד פעולות, יש
נחישות בדם, הנשמה אף פעם לא מעלה קמטים, היא נשארת ילד קטן
בתוך גוף גם של זקן.
כי אנחנו, שמפחידים את המדינה יותר מעירק במלחמת המפרץ, מה כבר
לא עשינו בחיים שלנו? מישקה היה פרטיזן, אחר-כך ברח כי רצו
להסגיר אותו לגרמנים בתור יהודי. הוא הפליק לשניים עד שהקפיץ
אותם, הגיעו ככה גבוה, ונפלו למטה ומרוב נפילה נתלו על עמוד,
אולי שני עמודים, כמו כבשים על שיפודים, והיה רוח חמה, תנור,
והם גם התבשלו שישליק על העמודים, והוא עבר כל מיני גבולות,
יערות, והתחבא, והרג גרמני בראסייה, זה הלא סיפור שכל הצבא
האדום היה מספר, איך מישקה הרג גרמני בראסיה, והוא הגיע דרך
סוריה ומה, לא הסתובבנו אז בסוריה? ומשה דיין לא איבד שם עין?
לא שרנו אז "איך בסוריה צעד הפלמ"ח"?
אבל מישקה דווקא הלך ללח"י, אחר-כך, אחרי שהלח"י נגמר, הוא
גויס להראל, ולחמנו יחד בפורצים, קודם בשישי, כשכל הגדוד הלך
פייפן בנבי דניאל, ואז הוא נפצע, אחר-כך ברח מהבית חולים ישר
לקרבות בנגב עם ירוחם הג'ינג'י שהיה בכלל תימני, אחר-כך הלך
לעבוד בשביל איסר הקטן בגועל נפש, באפריקה, באמריקה המרכזית.
אני הייתי בנייבי הבריטי, ואחר-כך בפלמ"ח, אחר-כך מטעם ההגנה
הלכתי להיות גפיר בשביל להשיג נשק להגנה, אחר-כך בעלייה ב',
באיטליה, בלה-סיוטה, בנפולי, אחר כך מהרזרבה הלכתי להכות
קומוניסטים והלכתי להראל, והסתובבנו קודם באירופה, לילה אחד
באנו לפיומה, זה היה סיפור הפיומה הזאת.
באנו עם אנייה מלאה תפוחי זהב, חילקנו תפוחי זהב לכל העיר, וכל
העיר והאמא שלה, בשביל התפוחי זהב, אפתה כל הלילה לחם, והבאנו
בלילה רכבת מהיער, ממחנה של הג'וינט שישבו שם בארמון עזוב,
והיו אלפיים יהודים, עלובים, עם קסקטים, בלי שיניים, ילדים,
זקנים, עם סמרטוטים, עם עיניים פחד, עם כעס אפילו בציפורניים,
הכנסנו אותם לרכבת, הבאנו אותם לאנייה וגם את כל הלחם הבאנו,
וערמות של קונסרבים, ונסענו. האנגלים באו ונגחו את האנייה,
לקחו לקפריסין, ברחתי בשחייה לסירה של צבינג'י המציל שהיה מחכה
לי על יד הנמל של לרנקה. הוא ברח קודם, נסע לנפולי, נכלא, ברח,
חתך בנדולרות בקפריסין, שחה אני לא יודע לאן, הגיע לארץ עם
האנייה "לא תפחידונו", אמר לאנגלים "אני יהודי מארץ ישראל!"
נכנס, ובא בסירה להציל אותי.
אחרי זה עבדתי בים, גם כן נהייתי בוסן. צבינג'י היה קודם
בנייבי הבריטי, טבע עם סירה בפלישה ליוון, שחה יום שלם, לא היה
לו כוח, אז המציא לעצמו כוח, ככה גם כן נהייה מציל, למד להציל
את עצמו, מצא סלע מול הגרמנים, וחיכה. בלי מים. בלי אוכל.
רטוב. קודח. הוא גבר הטמבל הזה, וחזק. לא אמר מילה. אחר-כך הרג
סרג'נט גרמני על יד סלוניקי ואחר-כך היה בפלי"ם, הביא אנייה עם
נשק מבולגריה, היה ממייסדי החבלנים.
כל אחד היה איפהשהו, זה לא כמו אחרי כן, כשכבר פרצה המדינה וכל
האהבלים יצאו מהחורים, יצאו מהצבא של הפרקר 51 מבית רומנו,
ואלה שלחו להביא אנייה עם מחטים ובאה אנייה עם מחטים בלי
חורים, ואז נסעו להביא אנייה עם חורים, והבת שלי החכמה, שכל מה
שהצליחה לתפוס זה חצי פרסי חצי גרוזיני, אומרת לי: "לא אומרים
חורים, אומרים קופים." אני אומר: "למה קופים? מה זה, אפריקה?"
והיא אומרת: "ככה זה בעברית."
אז הכול היה יחד, כולנו יחד, עם הקופים, עם המחטים, במפלות הכי
גדולות, בניצחונות. הבת שלי לא מבינה שיש בכלל משהו שהוא יותר
גדול ויותר שווה מהחיים המחורבנים שלה. איך אומר נחצ'ה, שמצטט
את הגיבור שלו ברנר: "אשרי מי שמת ותל-חי למראשותיו!" אלה
שאנחנו מחנכים ללכת להריח פרחים מלמטה צריכים להבין את זה. זה
הציונות. כמו שהערבים תמיד יזרקו אותך לים אם לא תראה להם מי
יותר חזק. הם מבינים רק כוח. זה מדינה אחרי אלפיים שנה.
הבנים הטמבלים שלי רוצים ישר שלום עכשיו וללקק לערבים. לפתוח
להם את הרגליים. רק שיהיה להם וילה וג'יפ הונדה ואני לא יודע
מה, ובסוף הערבים יעשו מהם קציצות.
ה"נבלות" היה עם הרבה דם, זה לא היה פייר, לא הכי יפה, אבל
אנחנו לא היה לנו נשק אחר, כל החיים לא היה לנו מקצוע אחר מלבד
להרוג במלחמות צודקות, עשינו צדק בהכי הרבה מקצועיות שאפשר
ובהכי הרבה מלחמות.
אני זוכר לילה אחד, היה פתאום קר. ובעיר מתחיל הפחד. אני הולך
עם מישקה ונחצ'ה לאיזה בר לשתות בשביל להרגיש שהדם זורם.
יוצאים, הולכים על יד קולנוע גת, רואים את השם של הסרט באותיות
גדולות: "גבעול של דם". נכנס לנחצ'ה לראש. הלכנו מאחורנית איפה
שהיה קריית מאיר, ושני חבר'ה יוצאים מאוטו לנצ'יה ללכת לסרט.
נחצ'ה מרוגז, גבעול של דם? הוא מוציא את הברטה, עובר מטוס, רעש
מחריד, והוא יורה בהם בכדור אחד שנכנס באחד ויוצא מהשני. השני
לא לגמרי הלך להביא, אז מישקה בועט בו בכוח וגומר, ונחצ'ה
אומר, גבעולים של דם! והדם נעצר ממש על שפת המדרכה, לא נזל,
כאילו חתכו אותו עם סכין וסרגל.
כאן צריך להגיד משהו חשוב שלא כולם יודעים. הפלמ"ח, לא כל
הפלמ"ח, חלק, היו חוראנים כמונו. תרבות זה היה לכבות נרות
בנודות בחדר שקראו אותו חדר תרבות. היום אלה שרוצים מורשת,
ממציאים, בשביל כאלה שלא מעניין אותם, מי זה הזקן. ממציאים
פלמ"ח של מותקים, ששרים בטהובן, מגש כסף עם עיניים כחולות,
והצעירים שומעים ולא קולטים, לא מזיז להם. צ'מברלין, בווין, בן
גוריון, סנה, יגאל אלון ושימון רודי זה אותו דבר.
המורים שלהם עושים מאתנו נוער שקרא שירים, שגנב מהלולים. נכון,
גנבנו בלולים, אבל איזה שירים שרנו? בטהובן? שרנו את יש לה רגל
מתברגת וראשה על ציר ובלילה את ידה תולה היא על הציר. מה
היינו, איזה חבר'ה מסופלסים מכסית?
והשיר שכולנו הכי אהבנו וגם היום אנחנו שרים לפעמים, זה השיר
היא תבוא בלי פיג'מה, היא תבוא. היא תבוא בלי פיג'מה היא תבוא.
היא תבוא בלי פיג'מה, היא תבוא בלי פיג'מה, היא תבוא בלי
פיג'מה, היא תבוא. זה בא מהשיר אואן ין קם טו ג'אבל נבלוס אואן
יו קאם. זה ערבים שאם אין להם עז, תוקעים לך ישר בתחת.
מהשיר אפשר להבין שזה לא המילים שקובעות בשירים שאהבנו אלא
הצליל, הרגש, מה שנאמר בין המילים, מי זאתי שתבוא בלי פיג'מה?
לאן היא תבוא? בשביל מי? מאיפה? כאלה מין, מה שאבי היה אומר
כשהיה הולך לבית כנסת ביום כיפור, אחרי שבוע סבלות בנמל:
ההתכוונות!
סופרים וכתבנים שלא ראו מלחמה בחיים שלהם, שבאו לנאום על אנשי
פמפילוב ועל אחוות לוחמים ולא הריחו דם, כותבים עלינו
צ'יזבטים. אחד מטלפן אלי לא מזמן ורוצה שאני אתגייס לפלמ"ח.
בדיוק חזרתי מבדיקה. הלחץ דם היה יותר גבוה מכל הפלמ"ח. שאלתי
מה? אמר, השם שלך מופיע ברשימות. אמרתי לו אני זוכר באוקטובר
1948, בבית העם, איך ישבנו גם בכינו כשפירקו את הפלמ"ח, והוא
אומר: "מקימים אותו מחדש, גייסנו כבר חמש מאות לגדוד
הפורצים!"
תשמעו, ב"נבלות" ערב אחד, ברחוב רמברנדט, היה אחד שנפל על
הברכיים והתחנן. היה מעליב לראות ככה אויב שלא מכבד את עצמו.
נפתלי וחצי בעט וראית איך הנשמה שלו עפה מהגוף בנעל הארבעים
ושלוש שנפתלי לובש. אז מה פתאום? יותר מארבעים שנה אחרי שחזרנו
מהמלחמה עם שש מאות חיים ושלוש מאות נופלים, והכי צעיר היום
מהפורצים זה צוציק בן ששים ושש, סופר אחד שיושב לפעמים בקפה
וכותב מה שאנחנו מדברים על צוללות גרמניות וכל זה, וגם כן
מצייר על מפיות, אז מה? מגייסים אותנו?
היום יש להם יותר פלמ"חניקים משהיו אז! מה, הם מתרבים אחרי
המוות? זה המדינה, שעזריליק עינב מהבריכה היה אומר עליה,
שההווה שלה קבוע, רק העבר משתנה!
ומה זה שהפלמ"ח צריך בית? זה כמו שיש בתל-אביב בית לתנ"ך,
כאילו התנ"ך צריך בית. נחצ'ה אומר שהיה פעם ראש עירייה
בתל-אביב, רוקח היה השם שלו. היה תערוכה של הצייר אבל פאן, אל
תשאלו אותי, זה מנחצ'ה, ורוקח אמר בנאום שאבל פאן הנציח את
התנ"ך בציורים שלו. ונחצ'ה מה זה צחק.
ועם מדברים על "מורשת", על איך מגייסים אותי היום לפלמ"ח, אז
"נבלות" עם שניים שמתעקמים על עמוד וחוטפים צרור ונופלים יפה,
ונפתלי מנגב להם את הפנים, זה לא מורשת? מה, מורשת זה שירים?
מורשת זה מלחמות. גבורה. פחד. אכזריות. חייל הורג. זה מה שהוא
עושה. אנחנו לימדו אותנו כל החיים להרוג בשביל מטרות צודקות,
לכן מורשת זה גם איך הלכנו לסרס את הערבי ושרנו סירסנוך
סירסנוך יא מוחמד. זה היה צבא של פרטיזנים מהשכונות, איזה
מורשת?!
המלחמת עצמאות היתה מה שנחצ'ה קורא מסע צלב של ילדים, ובשביל
כמה פחדנים שלא ראו אש, שכותבים מחדש את ההיסטוריה, אז נחצ'ה
אומר: "היו אתי עשרים ושניים שנהרגו. המפקד שהיה הכי טוב
במכות, שידע מה אנחנו צריכים לעשות, ברח. אחד אחד מתו. סתם.
מישהו עשה על השם שלהם בית?" אז אני עושה "נבלות" גם בשבילהם.
ואיפה בכל המורשת ניסים שמשוני? איפה אריה נמרי? איפה המכוער?
איפה גדעון שהיה מ"מ בחיפה, שלימד רימון יד מיילס בחדר של
ההגנה בהדר הכרמל? ישבו שם חמש עשרה חבר'ה, פתאום הנצרה
השתחררה, גדעון לא איבד תושייה, פתח חלון, רצה להעיף אותו
למטה, בדק, בדק והזה מתקתק, ראה נדנדות וילדים, לא חשב הרבה,
הוציא את היד החוצה, הניח אותה על אדן החלון לכיוון החוצה,
חיכה, נשמע פיצוץ, הלכה לו היד, הציל את החבר'ה ואת האלה
שלמטה.
אני חושב, מה חשב ברגע ההוא? מאיזה חומר עושים חבר'ה כאלה? לא,
הוא לא ממורשת, הוא כמו הגלמודים האלה בבית הקברות טרומפלדור
שאף אחד לא נותן תעריפה בשבילהם. מורשת אמיתית זה הפריצה
לעתלית לשחרר מעפילים. כשסחבתי מעפיל אחד על הגב, עם הפקלך, לא
רצה לעזוב, עשה את זה כבד. אמרתי לו: "תזרוק." והוא מדבר אתי
יידיש, ואומר: "קודם זה, רק אחר כך החיים." וסחבתי אותו עם
הפקלך שש קילומטר.
הכי הרבה בפלמ"ח, מלבד ההכשרות והקיבוצניקים שזה סיפור אחר
ועליהם כתבה הסופרת הכי טובה של הפלמ"ח נתיבה בן יהודה שאפילו
אני קראתי את הספרים שלה, ואת האמת הקשה כתבה, שם היו הרבה
מהכשרות, היו קיבוצניקים, אבל באמת הרוב היה זבל כמונו. משיפור
הים, מפלורנטין, מהנחלאות בירושלים, ממחנה יהודה, מהמושבים,
מהמושבות, והיו רזרביסטים מכל מיני חורים וגם באו מגדרה, מכפר
יחזקאל, מכל אלה.
אז ה"נבלות" שהטריף את המדינה ושכל העולם ואמא שלו שלח הנה
מצלמות טלוויזיה לצלם, נולד מהמילה ההיא, "נבלות", ממה שנחצ'ה,
שיודע מילים גדולות, קרא - ואני כתבתי את זה על המפית של הבית
קפה - "העומק האלוהי של הצער", כי נחצ'ה אוהב מילים כאלה.
אתמול הוא פתאום אומר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים!"
אמרתי: "מה מלון?"
אמר: "זה הבת שלי, היא עשתה בגרות!"
אמרתי לו: "נחצ'ה, היא עשתה בגרות לפני שלושים שנה, וזה אולי
הנכדה, ויותר בטוח שזה אתה, ואתה לא צריך להתבייש, מותר שיהיה
אצלנו אחד אינטליגנט שלא ברח מקרבות ולא ממציא פלמ"ח, ולהיות
אינטליגנט בין חוראנים כמונו, זה לא פשע."
ואז האיש הכועס הזה, המיואש, מחייך, הפה כואב לו מרוב חיוך,
רואים חריצים, ואומר לי: "אתה לא כזה חוראני אפרים! וזה
מירמיהו, כמו הרחוב."
נחצ'ה, הוא היחידי אצלנו שבאמת קורא. איך היה יושב בכסית עם כל
האש"פיסטים האלה שמה: אלתרמן, שלונסקי, מסקין, יוסקוביץ', שהיה
מביט לשמאל ורואה מימין, שהתחתן בפולניה ומתחת לחופה ראה את
הקוזינה של אשתו, הלך, לקח אותה, ישר עשה לה ילד, נואף מקסים
היה, איך היה שותה? נחצ'ה היה יושב עם כל אלה. ואז מה יוצא לו
מזה שהיה מביא את אלתרמן שיכור הביתה? ולוקח את יוסקוביץ'
לזמבר במעונות עובדים איזה אחת, שמרוב פזילה ראה בחדר אחד
וזימבר בחדר אחר, מה יוצא לו? הזין שלו עומד פתאום? ואז מה,
יעשה חגיגה וירוץ לחפש מגבת? הוא היה אלמן, נשוי, עוד פעם לבד,
תמיד בעיות, אכזר, ממזר, פיקח, כעוס, אולי הוא עוד יכול לתת
לאיזה נקבה למצוץ לו, אבל בטח פוחד שהיא תלעג לו, והאלה,
החארות מהוויטרינה, הבני בליעל האלה, אצלהם זה יכול לעמוד
שבועיים, אצלהם כמו ברזל יעמודה.
נתוסיק יוצא יום אחד מהבית של הבן שלו ברחוב אלכסנדר ינאי.
פתאום ממול הוא רואה חבר'ה, רדיו, רעש, צוחקים. הוא ניגש, עומד
ואומר "תרימו ידיים!" כמו בסרטים, ושולף. הם נבהלים ומרימים
ידיים. רועדים. הוא מכבה לאט את המוסיקה, מתקרב, מרביץ צרור,
הם נופלים אחד אחרי השני, כמו קשת מתנועעת, אמר.
ואיזה אחד מהקומה השנייה פותח חלון וצועק, "מה? מה?"
אז נתוסיק יורה בעץ, צועק: "תיכנס שזה לא יגיע אליך!"
נתוסיק בחושך, ההוא לא רואה, אחד מאלה עוד מפרפר. נתוסיק נמאס
לו, מעיף לו מכה, סותם לו את הגרון ואת הפה וצועק למעלה:
"הלו!"
אז האיש יוצא לחלון ונתוסיק אומר: "תרד תביא מים, מישהו התחלק
מאופניים," נותן פס ונעלם.
אני זוכר שפעם קמתי בבוקר לעבודה, הייתי כבר לא כזה צעיר, גם
לא זקן, ארבעים וחמש מקסימום, גבר... במלוא אוני? מילה יפה,
אוני! מילה מנחצ'ה, אולי ממני. פתאום עומד לי אוני! מה עומד?
שורף! קורע לי את המכנסיים, האוני הזה. דיברתי אתו, אמרתי
יאללא און תרד כבר! לא רצה לרדת. הבת שלי יושבת שם ואוכלת
חביתה ארבע ביצים לפני הבית ספר, ומביטה עלי וצוחקת.
אז קשרתי את אוני לרגל בחבל מהכביסה, והיא מביטה ולא מפסיקה
לצחוק ואומרת, אבא יש לך שלוש רגליים ואתה מתנועע כמו סביבון!

ופתאום אני יושב כאן בקפה, מכניס סוכרזית בתה, מתפלל שיהיה מה
לקשור, לא בחבל, במלקחיים! ואז אחרי שאני גומר להתפלל אני
חושב, ואם יעמוד, בשביל מה יעמודה? ועוברים השרמוט והשרמיט
שכעבור זמן מה כבר ילכו להביא ב"נבלות", אלה ששתו כמה סוכר שבא
להם, שבטח הזדרגגו כל היום וכל הלילה, שאכלו מה שבא להם,
שעישנו חופשי, שצחקו ולא יצאו שמנים אחרי עשרה המבורגרים!
והיום? היום מי רואה אותם? ה"נבלות" עשה זהב מהחול של מה
שאחרים היו עושים בטח למשחק של שנאה. איך היינו שרים: "רשות
הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע", ואת "הפלמ"ח
הוא צבא שימושי", שזה בא מהשיר, "הוא היה פרטיזן שימושי"!
הפלמ"ח, בכל רגע בהיסטוריה, אם אתה צריך אותו ואומר לו שזה
מטרה צודקת, הוא יודע להכות. עם הפלמ"ח לא היה אינתיפאדה
מחזיקה מעמד שבוע!
אנחנו נהיינו "החבר'ה נבלות" כמו שהיה פעם "חבר'ה טראסק", אבל
עם מנוי לשח"ל, לנטל"י, עם בדיקות שתן ודם, עם א.ק.ג, עם
פרסולט בבוקר בשביל הלחץ דם או קונברטין עשרה מיליגרם פעמיים
ביום, ובצהריים פרוקור בשביל הקצב של הלב, וכאבי ראש, וגב, כל
הדיסקוסים האלה, החוליות הישנות, ועייפים, הלב רץ במהירות ועל
ריק, כי מה כבר היה מחכה לנו? בשביל מה עבר עוד יום? לא עשית
כלום כל היום, ואתה הרוס. נתנו לנו מהעירייה תעודות תושב ותיק.
ותיק האמא שלהם!
נחצ'ה האינטליגנט, בשביל להיות אחד משלנו גם בעניין של החכמה,
שהיא צד חזק אצלו ולא כל-כך חזק אצלנו, כבר יושב ומספר בדיחות
קרש כאלה שיצאו מהאף, ושוב מנסה להצחיק עם האפיפיור שהוא
הסרסור של אלוהים, ואיך מפילים ממשלה באפריקה - מנענעים את
העץ, ומה זה רולטה אפריקאית - חמש מוצצות ואחת קניבלית. לפני
שנים זה עוד הצחיק.
הוא סיפור הנחצ'ה הזה. תמרה שהיתה בבת עיננו, תמרה שהיתה היפה
בנשים, תמרה שאהבנו, היא אמרה שיש לנחצ'ה מוח קרימינלי אבל
גאוני. כי אולי זה אותו שהיא אהבה יותר? אף על פי שהיא אהבה את
שלושתנו, אותי, את מישקה ואת נחצ'ה.
בגלל החברות שלנו, היינו באמת אשמים שתמרה נסעה לאמריקה.
הרגשנו קטנים מול היופי שלה, המלכת יופי שקיבלה, הסיפורים עליה
ברחל המרכלת, הכסף. איך באה מעפילה אז, חיוורת, עם העיניים
המתפלאות החומות-בהירות שלה, בלי הריח, ההונגרייה היפה שהיתה,
איך באה באנייה שנפתלי וחצי עבד עליה, איך באה לנוסבאום על שפת
הים, איך כל הזמן ניגנו שם בטהובן בתקליטים, ואנחנו היינו
קונים ומוכרים שיני זהב ושעונים ממעפילים ומוכרים שיני זהב שלל
מערבים, והיו מעפילים באים עם שעונים על הידיים וקנדונים
וסיגריות פלייארס ואחר-כך היינו הולכים לקפה פינתי ולכסית
וליומיות ולאכול אצל התימני בגאולה, והיא היתה כל הזמן אתנו.
כזאת אבודה היתה.
אמרה לנו: "אתם המשפחה שלי, אני החברה שלכם." היינו משוגעים
עליה.
ואז הלכה לתחרות מלכת יופי. זה אנחנו ששיכנענו אותה ללכת. היא
לא רצתה, אבל הכרחנו אותה. אמרנו, חבל לבזבז יופי כזה. היא
הלכה ולקחה את התחרות בקלות.
נזכרנו איך עשינו אז את ההגרלה, איך כל אחד לקח אותה לברזלים
בטיילת ואמר אני אוהב אותך והיא לא אמרה מילה לאף אחד מאתנו,
ואיך היא בכתה, איך גם מישקה בכה, איך גם אני. בהגרלה שלושתנו
בכינו, היינו צעירים, לא כל כך יפים, אבל צעירים.
מלכה המלצרית אומרת: "איזה מטומטמים אתם, היא ידעה לפני ההגרלה
שהכול אבוד והלכתם לטיילת לדבר אתה אבל לא התכוונתם באמת, אז,
כשקניתם לה שמלה בשביל התחרות ובגד ים."
ומישקה אומר: "לא שמלה. חליפה, באו.ב.ג, לא שמלה."
ואני אומר: "כן שמלה, וגם כן בגד ים, במיקולינסקי, לירה וחצי,
ועם נקודות והבאנו גם פרחים."
אני זוכר, היא באה באנייה מקפריסין.
"בגדתם בה," אמרה מלכה.
ומישקה אומר: "לא נכון. הגיע לה להיות המלכת יופי." ואחרי
שהיתה מלכת יופי כשקיבלה תשע מתוך עשר קולות, וכתבו עליה
ב"העולם הזה", מה כבר היה לה לחפש פה אצלנו? עכשיו אנחנו
חכמים, חכמים בלילה, אבל אין עם מה להיות חכם. אנחנו חיים
באוברדרפט. תמרה היתה סלמון ורוד, טהורה, בלי עצמות.
ונזכרתי איך נפתלי וחצי, הוא עבד אז על הפאדוקה, אז כבר נקראה
גאולה ועגנו בחיפה והיה שורט ליב והוא לקח טקסי ספיישל, נסע
לתל-אביב, תמרה הלכה לבית העם להצגה של המטאטא, הוא אמר לטקסי
לחכות, גם כן הוא רצה להיות חלק מהשלישייה, אבל זה לא עזר לו,
הוא נכנס, הוציא את תמרה החוצה, נישק אותה, קנה לה כרטיס חדש,
אמר תודה, חיכה עד שנכנסה חזרה לבית העם, חזר לטקסי, נסע לחיפה
והפליג.
הנשיקה הזו עלתה לו משכורת של חודש. מה זה רומנטיים! ונחצ'ה
הכי נרגש, ופתאום הוא אומר, אולי כל ה"נבלות" זה בשביל לתקן
עוול גדול? אולי זאת האהבה?
אחרי כמה שנים, אני חושב שזה היה ב64-, תמרה הגיעה לביקור
בארץ. כולנו כבר היינו נשואים. נחצ'ה גרוש פעמיים. היא לקחה כל
אחד מאתנו כמו שאנחנו פעם לקחנו אותה בטיילת, אמרה לכל אחד
מאתנו: "תעשה שאני אישאר כאן, תצווה עלי שלא אחזור לאמריקה.
מחכה לי איש עשיר שרוצה אותי, שאני לא אוהבת, זה תלוי בך."
אבל לא היה לנו דם. כסף היה בשבילנו משהו קסום, לא מובן, ענק.
עכשיו היא צעירה אבל יום אחד היא תהיה זקנה ומה אני יכול לתת
לה שאחד עשיר כמו ההוא יכול לתת לה? ואז היא הבינה שזה הסוף,
ושכבה אתנו, לחוד כמובן, עם נחצ'ה, אתי, עם מישקה, כי זה היה
תמיד הכוח שעבד ממנה אלינו, היא היתה כלבלב שלנו וקריסטל,
ופילה בלאואה, והנסיכה, והאישה הכי אהובה, אבל לא יכולנו
להחזיק אותה, גם לא רצינו באמת, הרגשנו קטנים מולה, גם פחדנו
כמו לפני שנים שאם מישהו יקח אותה זה אחד נגד השני, כי אילו
היתה מתחתנת עם אחד מאתנו, היתה החברות שלנו נגמרת.
אני שמרתי מכתב שנחצ'ה כתב לי כשהייתי חודש עם הSS- חיפה על
מיבדוק ברוטרדם. בין השאר הוא כתב ככה: "...כשהיינו שוכבים עם
תמרה אני הייתי מרגיש עליה את הריח שלך. מישקה את הריח שלי. זה
היה מטרף איך הריח של שלושתנו הסתובב כמו ג'וק ששמו עליו פליט
על הגוף השיישי חסר הריח של תמרה. כי כשאין לך ריח, אז ריח של
אחר חזק יותר. מה שיפה, ורציתי שתדע, הוא שהחברות שלנו ניצלה,
אבל היכולת להחזיק את הגוף העדין הזה, השברירי, עם הפנים
היפות, עם העיניים החומות-בהירות, עם הרגליים הדקות, אף פעם לא
גרם לי לרצות להחזיק אותה לעצמי. אפילו ברגעים החזקים ביותר
שידעתי, כשאני מלטף, כשאני נכנס לתוך האישה היחידה שאהבתי באמת
מלבד אמו של אורי, ידעתי שהיא יותר מדי גדולה ומסובכת משתהיה
רק שלי."
קראתי את המכתב ברוטרדם. הלכתי לאיזו קורבה ונכנסתי בה חזק.
אחר-כך השתכרתי וחשבתי על איך הייתי שוכב עם תמרה, איך היתה
מלטפת אותי באצבעות כמו מגע של צמר גפן, כמה זה היה עדין
ונקמני ונכלם ומלכותי ואיום, ואיך הרגשתי את נחצ'ה עליה ואת
מישקה. האישה הקטנה הזאת עברה מאתנו, אחד אל השני, בעצם לא
היתה של אף אחד, והיתה של עצמה וגם כן של כולנו. לפעמים היינו
יושבים שלושתנו אתה, שותים, היא היתה שרה בהונגרית, היינו
רוצים אותה, אבל התאפקנו. מישקה אמר פעם "היא לימדה אותנו
שלאהוב זה לא להיות סוהר." ושלושתנו, חרות של אנשים שאנחנו,
אתה היינו כמו ילדים. קשה לי היום להסביר איך זה היה להתחלק
בה, לדעת כל הזמן שהיא אתנו, אבל גם יחד וגם לחוד. זה היה
גיהנום נהדר.
היא בכתה כשאמרתי לה ב64-: "תמרה, תסעי אל העשיר, אנחנו נאהב
אותך מרחוק. את גדולה עלינו בכמה מספרים. תעשי ילד."
והיא אמרה: "אני עקרה אפרים. עשו לי דברים בחיים הקודמים. וגם
אם הייתי יכולה אני לא יולדת ילדים יהודים. הם חומר דליק. אני
מודה לגרמנים שעשו אותי עקרה."
היא היתה אז אולי חודש בארץ, וכל אחד מאתנו אמר לה אותו הדבר.
ידענו שאנחנו שוכבים אתה בפעם האחרונה, ובכינו. אנחנו יודעים
שכל אחד מאתנו בכה אצלה ברגע מסוים, השווינו את הרגעים ומה היה
האורך של כל בכי, אבל לא נענינו לבקשה שלה לצוות עליה. הרגשנו
שאין לנו רשות. פחדנו ממנה.
אז היא נסעה מרומה, כועסת, עצובה. ומאז לא ראינו אותה. לא היתה
לנו הכתובת שלה. הטלפון שלה היה חסוי. באתי כמה פעמים עם
האניות שעבדתי לניו-יורק, ניסיתי, גם נחצ'ה ניסה, שום דבר. אז
אנחנו אשמים שתמרה נסעה לאמריקה, אנחנו אשמים שהיא לא שלנו,
אנחנו אשמים שהנשמה שלנו תמרה מתה בדיוק ובלי שום כוונה בדיוק
כשהתחיל ה"נבלות".
פעם הלכנו נחצ'ה ואני לחפש אותה בניו-יורק. הלכנו לסוכנות של
בלשים. היתה לנו תמונה קטנה שלה, וזאת האחת מתחרות המלכת יופי.
שום דבר. נחצ'ה אמר: "זה היה תמיד נורא אנחנו והיא. הסבון
והצבר. היינו ארץ ישראל, חמסין. היא היתה יהלום שחור מהשואה,
הונגרייה יפה. היא זהב, אנחנו חול, זבל, חמסין. היא רוח מלטפת,
אנחנו קפא"פ בגן הדסה." וגם כן שלושה. פחדנו. היא נעלבה. ידענו
שאכפת לנו ממנה. היתה חומר עדין, אבודה, היינו גמדים בשביל
טרגדיה כזאת.
נחצ'ה זה טיפוס. שבוע אחרי התחלת ה"נבלות" לקח שניים ברחוב
יצחק שדה, שם אותם בין ידי הברזל שלו, הכניס אותם לתוך הכעס
הטבעי שלו, מישקה חיכה בצד, לא מתערב. כשנחצ'ה עובד, הכעס שלו
זה אש, ואמר: "בשביל האמא שלי, בשביל הבן שלי אורי, בשביל
הזרגים שלכם, בשביל האמא שלכם," ודפק להם את הראשים, ראש בראש,
במכה אחת! יצא דם, התפתלו ונפלו, הדם פרץ כמו מים בצינור
השקיה. נחצ'ה אמר להם, כבר פחות כעס, אבל כאילו רצה להסביר:
"בפעם הבאה תתחילו זקנים ותגמרו צעירים."
כשהיינו ילדים בשיפור הים, נחצ'ה היה עובד אתי בבית חרושת
לעורות ובלילה למד. בשבתות היה עובד שומר בפרדסים, ובהתכתבות
עשה, איך קראו לזה אז, מטריקוליישן.
במלחמה הוא הרג ילדה ערבייה שעצבנה אותו, זה היה בהתחלה בטעות.
מה שקרה היה שבא אחיה, מאיזה חור בא, ודקר אותו בסכין, והוא
ירה בו, והרג אותה במקרה, וזה הכעיס אותו, בילבל אצלו משהו,
ונכנס לו לראש.
קודם בפלמ"ח היה עושה את עצמו טמבל, כי רצה להיות כמו כולם ולא
ידע איך. היה בו כעס איום, הוא שנא את אלוהים, אמא שלו היתה
עושה כביסה עם פיילות עם כחול על גגות ברחוב בן יהודה, הידיים
שלה היו כמו ספונג'ה, לבנות, עם בליטות, כמו חררה. האבא שלי
היה לו פרוטקציה להיות סבל בנמל, לאבא שלו לא היה, והיה סוחב
מקררים על הגב עד שנפל מת בגלל ברנדי מדיצינאל מזויף שעשו
באיזה אמבטיה בכפר סבא. הרגליים התנדנדו לו, הוא כנראה לא רצה
להפיל את המקרר ואז הוא בעצמו נפל והראש שלו נשבר והמוח נשפך
על המדרכה.
נחצ'ה בא ואסף את כל המוח של האבא שלו. כל טיפה. ירד על ארבע,
אסף עם הכול, הפנים שלו היו מכוסים דם, הכניס את כל המוח לכובע
שלו ולקח לקבור בבית קברות.
ואז נחצ'ה הלך לבית ספר שלווה ברחוב רנ"ק והכה ילדים שלבשו
בגדים יפים וחיכה עד שבאה משטרה, ונכנס לכלא, הלך שם מכות,
חזר, הכה את האמא שלו, התגייס לצבא הבריטי, הרג איטלקים,
גרמנים, התחתן עם יהודייה ממצרים שבאמת, מלבד תמרה, הוא נורא
אהב, היא היתה קטנה, שחרחורת, שקטה, כולה רק בשבילו, והיא היתה
בחודש התשיעי. רצה להיות אתה, היא אהבה אותו, אבל הגוף לא עמד
בלחץ, ומתה. אז עשו ניתוח, היה שם ילד חי, והוא צעק שינתחו,
ואז היא שכבה מתה ועל ידה הילד שלה חי.
נחצ'ה גידל אותו כמו שמגדלים גוזל, היה מחבק אותו, היה מלמד
אותו, היה שר לו, היה מלקק לו, אמרו שהיה מיניק אותו, אני לא
ראיתי. והילד גדל, איזה יופי של ילד היה, תפארת של ילד! אורי
הוא קרא לו. תלמיד מצטיין. כבר היה בן שלוש עשרה ולמד בבית ספר
לדוגמא.
בנובמבר 1947 הלך עם החברים שלו לבר אמריקאי בפינת הירקון
אלנבי לאכול ספיישל, שזה היה גלידה גדולה עם תוספות. ירו בו
ממסגד חסן בק והוא נהרג במקום. נחצ'ה בא ולקח אותו בידיים. היה
ילד גדול, הוא סחב אותו עד הבית, העלה אותו למעלה, השכיב אותו
במיטה, הפשיט אותו, הלביש לו תכריך שעשה מסדין ועמד והתחיל
להכות את הקיר בראסיות עד שעשה לקיר ולראש שלו חורים. בשבעה על
הבן, האמא של נחצ'ה מתה לו בידיים שלו מרוב צער.
אחר-כך נחצ'ה היה הורג בלי חשבון. ומתחתן ומתגרש. וקורא בלילה
ספרים שאף אחד לא הבין, ומשגע לתמרה את הראש. אמרו עליו
שהריקושטים לא יכולים ללכת לישון בלי להיתקע בו. רבין אמר לו
בבית פפרמן שהוא פומפייה מרוב חורים. היה עומד במלחמות
והכדורים חודרי שריון והריקושטים היו עוברים על ידו, או נכנסים
בו ותיכף יוצאים. הוא נפצע אולי עשר פעמים, ותמיד היה צוחק,
אומר: "לא נולד ערבי זקן צולע ומסכן שהתחתן עם ערבייה זקנה
צולעת מסכנה, שיצליח להרוג אותי!"
ונחצ'ה יודע מה זה ערביה זקנה צולעת מסכנה. פעם תקע באחת כזאת
סכין, בקרב, כבר בנגב, אחרי ההפוגה. ואמר לי פעם, שרק לא יהיו
קמטים עלינו, כי יום אחד תחזור תמרה. והיא לא חזרה. והיה בוקר
וערב, ובוקר ולילה ובא לציון ה"נבלות" ונחצ'ה אומר: "ולנו
גואל". ואני חושב, לי אין ערביה זקנה צולעת מסכנה, לי יש
זהבה.
וכל הזמן הזה של ה"נבלות" יוצאים קמטים נחשיים בלילה לחפור
תעלות על הפנים של זהבה. היא היתה קמה באמצע הלילה, חנוקה
מבכי, הולכת לאמבטיה, עומדת חצי שעה מול הראי, מביטה, אני שומע
מהמיטה איך היא בוכה אבל יש לי רחמים בגלל שזה כבר אחרי שהתחיל
ה"נבלות", והיא גם כן בוכה בגלל ההיא שלא שמה שום דבר מתחת
למעיל הפרווה שזהבה אשתי מספרת לי, וההיא לא מכה אף אחד בקפא"פ
כמו זהבה פעם, שהיתה מאמנת בפלמ"ח.
אני מצטער על איך שהיא נראית, כי היא גם הראי שלי. אני לא סובל
את הנחירות שלה, את ההתפנקות הנואשת שלה, את הזיכרונות שהיא
רמסה עם הקמטים האלה, מקווה שתעשה כבר החלפת שמנים, ניקוי
צ'ופפים, לא לושיינים. הם לא יעזרו לה. ואז היא יוצאת מהאמבטיה
עם החלוק הפרחוני הישן שהיא לובשת על הנגלג'ה, חלוק ממשי שקנתה
קצת בחלום וקצת מטיפשות, חלוק שגם מראה מה אין לה וגם מראה מה
יש לה, וזה יותר מדי בשני הצדדים, ולא בצדדים הנכונים. ואני
אומר לה: "בואי הנה, תלבשי פיג'מה, זה ייראה יותר טוב."
היא אומרת: "אתה מנוול אנוכי!"
ואחרי שהיא יוצאת מהאמבטיה, לפי המבט אני יודע, שאילו היתה
רובה היו הולכים להביא איזה מאה יפים שרקדו לה בפרסומות
בטלוויזיה כל הערב כשאני עבדתי ב"נבלות" ועשיתי, בלי שהיא
ידעה, שיהיו לה מה שפחות.
היא ניגשת לפריג'ידר עם הלב השבור, לוקחת חמאה, יוגורט, מחממת
מקרוני, היא קוראת לזה פסטה, פסטה אוסם, שזה כמו חומוס
היידלברג, ואני כן יודע מה זה היידלברג, הייתי שמה בעלייה ב',
כי היה שם המפקדה של האמריקאים בגרמניה. היא פורסת לחם, מורחת
חמאה, בולעת בשולחן של המטבח את כל הדמעות שרצתה לבכות
באמבטיה.
אחר-כך היא עולה על המשקל המזויף שלה שמראה פחות שלוש קילו,
רואה שאכלה יותר מדי, רואה שאפילו במשקל המזויף היא שוקלת יותר
מדי, והתסרוקת של רבקה מיכאלי עם הצבע של גילה אלמגור לא נראה
כל כך טוב עליה, והיא מביטה שוב במראה ובוכה, נהיית עוד יותר
עצובה, ואז היא ניגשת שוב למטבח, אוכלת עוד פסטה אוסם,
מתפוצצת, הפסטה אוסם כבר לא נכנס לה לפה ונוזלת לה על הנגלג'ה,
ואז היא חוזרת לאמבטיה ועולה על המשקל לעשות שייראה פחות,
בועטת בו, כאילו הוא אשם, מכה אותו באכזריות, מתייפחת, ומולה,
בלי שזה בכלל יחוס עליה, או שהמראה תרחם, היא מגלה קמט חדש
שמתחיל להיחרץ לה על הפנים.
וזאת אישה שהיתה קשרית בפלמ"ח, שהתאמנה אצל חנה יופה בתקיעת
ביונטים בשקים עם צעקות: "אני רוצה לראות רצח בעיניים!" והיא
עוד איך תקעה, והיתה בחורה די נאה, וקראה ספרים, ועבדה בגן
ילדים, וכבר כמה שנים שהיא כמו סחבה זוחלת מהמטבח למראה,
מהמראה למשקל, מהמשקל למטבח, מהמטבח למשקל.
היא חוזרת למיטה, עיניים פתוחות, אני נכנס לחדר שלה, כבר לא
ישנים יחד, ומביט. היא עושה את עצמה ישנה, אני רואה את הדמעות
היבשות על הפנים הזקנים שלה. אני חוזר למיטה שלי ומרגיש איך
הזמן שלי יוצא מהחלון ורץ ואין לי כוח לרדוף אחריו.
בבוקר באה הבת, בלי הבעל החצי פרסי חצי גרוזיני, היא מביאה
משהו חדש להרזייה, ומשחה פלאית ישר מפריז בשביל הפנים, מאה
שקל, משהו מסריח לידיים, פלא אמיתי משום ואבקה של אשכי שור
חרוכים, מסין!
היא גם מביאה חגורה בשביל האגן, תכנית היסטרית לדיאטה, ואשתי
בוכה, והבת מנקה לה את הפנים עם נוזל מסריח שהביאה, וזהבה
אומרת לה: "שוב אכלתי יותר מדי."
ושוב היא אומרת לה: "עזבי אמא, טום קרוז כבר לא יתחתן אתך."
ואשתי אומרת, כמו תמיד, זה כבר משחק השבת אצלהם: "מי?"
"מה אתך? טום קרוז!"
"מי זה?"
"השחקן."
זהבה אומרת: "בשבילי מה שנורא זה שקלרק גייבל לא יתחתן אתי."
"מי זה?"
"שחקן."
"ומה?"
"מת!"
"אז יש סיכוי," אומרת הבת שלי בפעם המאה במה שהיא חושבת שזה
מצחיק.
ואני מתרחק. יושב בחדר ועושה חשבון כמה כבר הלכו להביא. זה
פחות כואב מלעלות על המשקל. אני מתבלבל, למשל אני לא זוכר כמה
היו על יד קולנוע גת. אז מה, מחתרת זה כל כך נורא? ואלטלנה לא
היה מחתרת? האצ"ל כתבו כרוזים שבן גוריון בוגד ומכר את
ירושלים. בגין אירגן מרד. הביאו את האנייה מול מטה הפלמ"ח,
העיר כבר היתה בידיים שלהם, האצ"לניקים הסתובבו בתל-אביב,
החבר'ה שלנו היו בחזיתות, זה היה לא פחות טרור מהערבים, רצו
לכבוש את המדינה החדשה אבל בן גוריון היה גבר וניצח עם תותח
אחד.
נחצ'ה יום אחד השתגע, הכריז מלחמה על המדינה, כמו עם ה"נבלות".
שרף תעודת זהות, ואחר-כך ישב בבר גת-רימון, שתה בלי להזיז מהפה
בקבוק שלם של ברנדי מדיצינאל, הלך ישר עד הבית, תלה דגל לבן על
האנטנה של הרדיו, עשה שולם עם המדינה, עלה לאנייה, נסע לאלסקה
להיות רחוק ולחפש זהב, נסע לנבאדה, היה חודש בקיבינמט, נסע
בג'יפ, וזה שם מדבר אמיתי, לא חולות הנגב, שם לוקח יומיים
להגיע לראות עץ אחד, ונחצ'ה מבין במדבר, היה חורש את הנגב, היה
מתגנב לסיני והולך חודש בין הבדווים עוד לפני ששים ושבע, היה
אוכל אתם עדשים וצמחי מדבר, שחה שבוע לבדו באבו רודס, המצרים
ישנו מרחוק.
בנבאדה הוא שכר גייגרקאונטר והיה מחפש אורניום. באו כל מיני
לחפש שם עורקים, מי שמצא עורק נהייה עשיר. אז הוא מצא עורק,
ראה כבר כסף בעיניים, בלילה בקור של המדבר חיכה להירשם, עשו
צחוק מהמבטא שלו, אז הוא שכח מה שלימד את עצמו, והכה מישהו. לא
בכוונה, ככה אמר. ואז לא רצו לרשום אותו. בא אחד מנוול שהצליח
לסבן אותו, אני לא יודע את כל הפרטים. הוא הכה גם אותו. באו
חמישה ג'לובים במדים ואסרו אותו. הראה להם תעודה שקיבל על
העורק שהיה שלו, צחקו לו. תראה ניירות. לא היו. אמרו fuck
העורק שלך, גירשו אותו מאמריקה על סעיף הגירה לא חוקית וגם כן
קומוניזם, לא זוכר. אש"פיסט אולי כן, אבל קומוניסט הוא היה כמו
שאני צנצנת.
נחצ'ה חזר הנה בלי מיל על התחת, עבד במשהו סודי, אולי היה מאלה
שהיו נוסעים לכל מיני מקומות לגמור חבר'ה באירופה בשביל
העניינים, בשקט, לא כמו הפשלה בלילהמר. אבל על זה הוא לא מדבר.
איסר הקטן היה נפגש אתו לשיחות נפש בקפה "מאור" אחר-כך ב"אנגל"
בארלוזרוב. מישקה יודע מה נחצ'ה עשה אבל גם כן שותק. גם אני
יודע. גם אני שותק. כולנו יודעים ושותקים. אפילו כשאני מדבר
לטייפ, וזה לאחרי שכולנו נלך להביא, אני שותק. משתיקה כמו שלנו
לא ישחרר גם המוות!
נחצ'ה התחתן אחר כך עוד פעם, נולדה לו בת, הבת נסעה לקנדה, ולא
מדברת אתו כבר חמש עשרה שנים כי הוא, כמו שאמרה לנתוסיק שעוד
עבד בים ונסע לתווך, הורג ערבים כמה שהוא רק יכול, והיא מצפן.
הוא נסע אליה לקנדה, ישב על יד הבית, לא יצאה. כתב לה חמש עשרה
שנים, לא ענתה. יש לו נכדים, אין לו צילום אחד שלהם.
לפעמים הוא מטלפן אליה, והיא תיכף סוגרת.
היום נחצ'ה הכי מסכן וגם כן הכי לא מסכן; הראש שלו עובד כל
הזמן נגד עצמו, ואיזה מוח יש לו, זה הוא שהפך את ה"נבלות"
שאפילו אני יודע שזה קראקוז וחרא של מלחמת אין ברירה, אבל חרא,
הוא זה שהפך את ה"נבלות" למשהו ענקי, למלחמה שלו בעד אורי, נגד
הבת, נגד המסכנה אשתו שמתה במצרים, נגד תמרה שאולי הוא אהב
אותה הכי הרבה, ומה נשאר לו עוד? רק להזיק לעצמו. חתך לעצמו את
היד בסכין גילוח, ואז סכין גילוח היה סכין גילוח! ג'ילט! תפרו
לו את היד באיכילוב, הוא ביקש שיתפרו לו בלי הרדמה. הסכימו,
הוא צחק כל הזמן שתפרו.
לך תדע באמת מי כאן כל אחד. אנחנו מהשכונות, מהבית ספר עממי,
איפה שלא היינו, יחד או לחוד, תמיד זה היה כמו מוסקטרים, אחד
בשביל כולם, כולם בשביל אחד. ופתאום אנחנו כן עושים משהו,
אנחנו עוד פעם מזיזים את האצבעות, אנחנו מלמדים מדינה שלמה של
מותקים של האמא שלהם, של שמחת זקנתי, שכמו שצבינג'י המציל
הטמבל אומר: "לו היו לה סקטים היתה אוטו," ואנחנו מסבירים לו:
"טמבל, מה סקטים פה," והוא אומר: "תראו, לקבל ג'וב להיות מציל
זה לא מפני שלמדתי באוניברסיטה."
והעיר כבר מלאה ויטרינות ריקות. בתי קפה ריקים. הפסקה בלי עיר.
ריח של חרא של כלבים, כמו שהיינו עולים בשלושים ושמונה לכפר
ערבי בגליל, שמים פלפל, הכלבים היו רצים לכיוון השני, ואז
היינו מגלחים כמה בתים עם האלה בבתוך שלהם. החרות היום, אם הם
רואים ויטרינה מתבלבלים, רצים לכל הכיוונים, עושים ויברח.
הם תפסו את האופי שלנו, תפסו שאותנו לא עשו באצבע, שאותנו לא
האכילו בכפית. כתבו בעיתונים, נאמו, פיטפטו בטלוויזיה, ברחוב,
ומה? לא יודעים מהראש שלהם. אנחנו מלמדים מדינה שיהיה לה
רספקט, כוס האמא שלהם! כי לנו ברוך הוא וברוך שמו, קרתה המילה
הפלאית הזאת, "נבלות".
בסוף קצת עזרנו להם עם הכרוזים, אז הם לפחות תפסו את הפרינציפ
שזה מלחמה. אז מה? הם בסך הכול ידעו שזה עניין של אידיאליזם,
את העניין של הצדק הם לא תפסו. לא את מה שנחצ'ה קורא "תיקון
העוול", את מה שזה היה באמת הם לא ידעו עד שאני ילך להביא
וישמעו את הטייפ הזה.
מלכה, שעובדת כאן שלושים שנה, לא יודעת מה קורה אתנו בלילות.
היא יושבת בצהריים, בדיוק איך שאנחנו מתחילים לבוא, קוראת את
העיתונים ואומרת למישקה, שאותו היא הכי אוהבת, ובצדק, כי הוא
הכי נחמד מאתנו ויש לו הכי הרבה נשמה, היא אומרת: "מישקה, תעשו
משהו שיפסיקו את הרצח הנורא הזה."
ומישקה אומר לה: "אנחנו ננסה, מלכה, ננסה."
והיא מביטה בו בכניעה, יודעת שאם יש מי שיכול להפסיק את זה, זה
לא הממשלה ולא המשטרה ולא הצבא, אלא מישקה ואנחנו.
מלכה המסכנה, היא אהבה את כולנו, אין לה בעל, אין לה ילדים.
היא חיכתה לנו עוד כשהיינו מרימים אותה בתור. אף פעם לא נתנו
לה קביעות. היא לא כעסה, לא נעלבה, ואם כן נעלבה, היא לא עשתה
מזה עניין. היא ידעה איך אנחנו אוהבים את תמרה אבל היא אהבה גם
את תמרה בשביל לתת כבוד לאהבה שלנו.
והיום הנקמה של מלכה זה שכבר עשרים וחמש שנים אנחנו שלה, באים
אליה לבית קפה, כמו שעון. אנחנו יותר שלה מאלף תמרות. אנחנו
מתראים אתה, מדברים אתה, מחבקים אותה יותר מאת הנשים החוקיות
שלנו, יותר מהילדים, יותר מהנכדים שלנו.
והיא נאמנה לנו, היא דואגת, היא כותבת לתמרה, היא יודעת איפה
היא, לנו היא לא אומרת. היא יודעת בעל פה את כל המחלות ואת כל
הכדורים שלנו, ואת השם של הרופאים, ואת המספרים של נטל"י, של
שח"ל, את השעה שמישקה צריך לקחת את הפרוקור והשעה שאני צריך את
הקונברטין.
בסוף מלכה תשים את הטייפ הזה בסיף של הנס דיטריך הירש, זה הבעל
בית קפה שלנו, או אם הוא ימות, אז הבן שלו שיבוא מגרמניה, וזה
ישמור עליו כמו כלב. בצוואה שלי הלא כתוב שכשכולנו נלך להביא,
מותר לפרסם את זה.
וכעבור שנים הנכדים שלי ישמעו מי באמת היה הסבא שלהם שבילבל
להם את המוח עם איך נהרג פוזה בנבי סמואל ואיך הבריטים אספו את
הגופות בדליים בגלל שהיו חתוכות, ואיך עלינו אחר-כך על בית
מחסיר ומחקנו לערבים את הצורה שלהם. הם ישמעו איך היינו ברזרבה
וגויסנו נגד הקומוניסטים במיוחדת, ואחר-כך למלחמה בערבים,
ולקחנו את הנשק הצ'כי שהגיע אז, עם צלב קרס של הנאצים שהצ'כים
עשו בשבילהם ושנגמרה המלחמה בא הנה להציל את היהודים, ואיך
הרובים היו רובי פינות, והבאנו מדינה, עשינו חתיכת היסטוריה,
ואיך נדרו אז, בלי להגיד מילה, וזה כולל גם אותנו, לעולם לא
לספר מה היה באמת, מדוע נהרגו כל כך הרבה, מה עשו המפקדים
האלה, מה עשו האחרים, מי היה גבר, מי היה פחדן, מי נתן את
החיים, מי ברח.
אבל ההבדל בינינו לבין מורשת, זה שאנחנו לא מדברים ולא ממציאים
מה שלא היה. כל מה שהיה בעולם הוא בלי טוב, ובלי רע. זה רק
היפי נפש שאומרים מה טוב ומה רע.
"נשקנו עלום ויקר - נשקנו רוח האדם!" דיקלמנו. מה זה? מה זה
"צבא מחנך"? ובצד השני של כל טהור, של כל חינוך, אין אדם אחר
טהור, אבל מת? את זה רפול בחיים לא היה אומר. הוא קם בבוקר,
מריח את השנאה, אומר: "אולי הם נחמדים עם הכאפיות ושרים יפה
ומכניסי אורחים ורוכבים בגמלים ועושים קפה עם ההל הכי טוב, אבל
הם רוצים אותי מת, רוצים אותי הכי רחוק שאפשר ולי אין ארץ
רזרבית."
ומה זה כל המילים האלה, ערכי צה"ל? והגרמנים הנבלות לא היו
אמיצים וערכיים והנשק שלהם לא היה טהור מהצד שלהם? והם לא היו
צבא העם? נחצ'ה פעם צעק בכסית: "איך נשק יכול להיות טהור?"
ואלתרמן צעק עליו, שניהם היו שיכורים, זרקו אחד על השני ספלים,
כיסאות, צלחות. מה זה נשק טהור? אבל צודק - כן. אני, אם אני
הורג ערבי בשביל מטרה צודקת מהצד שלי, אז אני יודע טוב מאוד
שהוא הורג אותי בשביל מטרה צודקת מהצד שלו. כשאתה הורג, אתה
חזק. כשהורגים אותך, אתה חלש.
נגד הגועל נפש מהגוף המרקיב שלנו ומהנחירות של האישה ומהשפם
שהתחיל לגדול לה, זה לא מטרה צודקת? אם זה מלחמה חוקית, ואנחנו
הכרזנו מלחמה חוקית, אז זה בסדר. מה, נגד צעירים שמוכרים לוקשן
בטלוויזיה בסטריפ-טיז, זה לא? בשבילהם עושים את כל הסרטים,
בשבילהם כותבים את כל הציפורות והלאישה שאשתי מצטטת לי בבית:
מי התגרש, מי התחתן, מי משחק בהצגה הזאתי, ואני אפילו את השמות
לא יודע. היה מסקין, היה רובינא, היה מרגלית, היה רודנסקי, היה
לונדון, היה שומאכר, היה רביעיית התיאטרון, היה שייקה אופיר,
היה צ'יטה.
פתאום יש מלכת יופי מחדרה שמתחתנת עם מלך יופי מעפולה והם
נפגשים, היא חושבת שהיא יפה, אז שתחשוב, והיא נפגשת אתו בלי
בגדים מתחת למעיל פרווה. חוטיני האופנה. אשתי אומרת שציפורה
כותבת שלא יודעים אם היה לה בכלל משהו ללבוש מתחת למעיל שפתחה
מול הפנים שלו, ואשתי לא מבינה שזה לא מעניין את התחת שלי.
כי אותנו לימדו לדקלם "נשק טהור" אבל לעשות חוק רק ממה שטוב
לנו. ב1946-, בקורס חובלים בשדות ים, נתנו חופש לשבת. אמרו:
תלכו לחדרה, תפלחו אוטומובילים, תסעו לתל-אביב לשבת, תשאירו
אותם במקום מרכזי. ביום ראשון בבוקר תגלחו אוטומובילים
בתל-אביב, תסעו עד החולות כאן, תשאירו, ושלא תהרסו אותם. כל
הסחיבות האלה, הפילוחים, היה בפקודה. לא היה כסף, אז אמרו ללכת
לפלח, לא לגנוב! זה לא מורשת?
ואחרי ההפוגה הראשונה, בארבעים ושמונה, אמרו לנו "בואו לאבו
גוש, עושים קומנדו חדש, תביאו ג'יפים, כי כל הג'יפים הלכו
לשועלי שמשון ואין ג'יפים."
אז בדיוק עשו מפקדה של החיל הים על יד האופרה באלנבי, על יד
איפה שאורי, הבן של נחצ'ה, נהרג מכדור מחסן בק.
עמדו שם ממצדיקים בלבוש לבן. והיו גם ג'יפים שצבעו אותם לבן.
שוקה בא והסביר להם שהם חיל הים ויכולים לנסוע בסירות. הם לא
הבינו. הוא שכנע אותם. הוא נתן כמה הדגמות, ואחד מאלה שהוא
הדגים עליו שכב חודשיים במחלקה אורתופדית בדונולו.
לקחנו את הג'יפים ונסענו לאבו גוש ושם צהלה ושמחה, ותיכף צבעו
אותם חאקי וירדנו לנגב והכינו את המצרים.
אז מי מתפלא שכל כך הרבה מאכרים מדברים על "מורשת" וגונבים עד
היום מתוך הרגל, מי מתפלא שיש אנשים חשובים כאן, שועים וחורים
קורא אותם נחצ'ה, שלמדו לגנוב ואחר-כך עשו קריירה מגנבות.
אנחנו ראינו איך אלה שהשתמטו במלחמת העצמאות נהיו עשירים, ואלה
שלחמו אכלו חרא. איך הפייטרים חזרו ספורים על אצבעות של יד
אחת, ואלה שלא עשו כלום, מאות, אלפים, איך הם קיבלו כמה שרק
רצו: רכוש נטוש, בתים, בתי קולנוע ביפו, ברמלה, בלוד, שכונות
בחיפה. רכוש נטוש זה מה שהיום כל אפקה, חצי חיפה, כל עכו, כל
רמת אביב, רמת אביב ג', שיכון צמרת בתל-אביב שהיה ג'מוסין, כל
סביון, כל האדמות של אבו-קישק שזה רמת השרון, הכול הם קיבלו
בפרוטקציה או בכמה גרושים.
אז מה יצא לנו? פייג! במלחמה אמרנו, ניפגש אחרי המלחמה בתא
הטלפון במוגרבי. אז חזרנו, עמדנו בתור במסעדה הקואופרטיבית
בברנר עם תלושי מזון וגם כן הלכו והרגו את הכיכר עם התא טלפון
יחד. "אשמנו, עווינו," אומר נחצ'ה ואף אחד לא יורק לכיוון שלנו
מלבד הבית אבות הזה בבת ים עם הפרסומת של שמוליק סגל!
אז מאיזה צד צודק הצודק, ומאיזה צד הצודק לא צודק? מה, אבו
קישק זה לא צודק, ונווה רסקו כן? אז אני יוצא בלילה ומקווטש
כמה שרמיט ושרמוט, אני לא מורשת, אני וערבוש זה בדיוק אותו
צדק! הוא מהצד שלו, ואני מהצד שלי.
כשהתחיל ה"נבלות", את האקשן השארנו ללילות. ביום, כל יום כמו
שעון, חוץ מהימים שאנחנו חולים או בבית חולים או בבדיקות או
בלוויות, אנחנו באים לקפה. אותו מקום, אותה שעה. יושבים כאילו
שום דבר לא קורה בלילות. עם הזיכרונות מתמרה. איך היתה יפה.
איך היתה עדינה. איך היתה עצובה, איך היתה פתאום שותקת ימים
וחושבת על מאיפה שהיא באה מהשואה.
אנחנו עם מלכה, עם העיתון שממנו היא בוכה שרוצה שנעשה משהו שכל
זה ייגמר. ואנחנו מרחמים עליה וזה נוגע לה, ורוצים לעזור לה
ולעם ישראל אבל ישנה שבועה, ישנה מטרה. אנחנו יודעים שמלכה,
שלא נלחמה בכל המלחמות הצודקות שאנחנו כן לחמנו בהן, ושהבן
שאין לה לא לחם כמו הבן שלי במלחמה של לבנון שהשמאלנים הרגו
אותה, והוא השאיר שם כמה אצבעות עם שש מאות חבר'ה מתים, וכולם
צעירים שהיו אחר-כך, אילו היו נשארים בחיים, עוברים לנו
בוויטרינות, אז מה היא כבר תבין בכל זה?
כשהלכנו בלילה לפני כמה ימים ומצאנו זוג צעיר זז כזה, בגבעת
היל, על יד הירקון, במצבה, הכנסנו להם סכינים, ההיא בכתה. ההוא
נהייה סמרטוט. ירד על הברכיים, התחנן, שכח אותה, היה מוכן
לגמור אותה בעצמו! בושה! היינו צריכים להיות קשוחים. ירינו לו
לתוך העין.
אנחנו עם היסטוריה של קשיחות. אנחנו היינו עם רפאל בגינתי ים
כשהיה שורק הכי יפה בארץ ורוקד הורה חדרה עם הזין שהיה מונח על
מגש וכולם שמים חסה על יד הזין שהיה כמו נבוט. ומה, לא היינו
שם כשהיה שורק עם מסרק ונייר פרגמנט ומורח חרדל על השדיים של
בובה שהיתה הזונה הכי חמודה שראינו בחיים? ובסוף מה קרה לבובה?
איך כולנו חיבבנו אותה, ובסוף לא מזמן קראתי בעיתון, מצאו
גווייה זרוקה בחדר מדרגות. הלכתי. היה לי חוש. זו היתה בובה.
בת ששים וחמש. זקנה. שרמוטה זרוקה. מתה מרעב. אמרתי לחבר'ה, אז
עשינו לה לוויה מלכותית. נחצ'ה פירסם מודעה בעיתון: מי ששכב עם
בובה שיבוא להלוויה. ואני נשבע, היו לה מעריצים, גם אנגלים. על
יד הקבר עמדנו רק אנחנו, אבל בבית קברות הסתובב עם חלכה עם
שערות לבנות וכולם עשו את עצמם באים לראות קברים של אחרים.
אחר-כך גנבנו זרים מכל הקברים ושמנו על זה של בובה כי הגיע לה
לא פרחים מחנות אלא פרחים גנובים. כמו מים שהיה אומר נחצ'ה,
שימתקו.
ומה, לא ראינו איך עמוס הטומטום עושה שכיבות סמיכה על בובה
כשהיתה שרמוטה צעירה, על יד טיר, ובובה בורחת לו פתאום מתחת
לשכיבות, והוא אפילו לא מרגיש, וממשיך, מעלה מטה! מעלה מטה!
הופ! הופ! והיא מוצאת איזה נקניק שעובר שם ומנפנף בשטר של חמש
לירות, שזה היה כסף גדול, והולכת אתו?
אז צעקנו לו, טומטום, אין לך כבר בובה מתחת לשכיבות ומה, הוא
לא מתחיל לבכות? אילו היינו אומרים עמוס, לא היה יודע שזה הוא.
הלא זה הוא שכתב על האוהל שלו בפלמ"ח, זה לא מהמורשת: "אני הוא
הזוהר / אני הוא ההוד / אני החתום מטה / עמוס הטומטום הנוד!"
ומה, לא קרענו את התחתים של הרומניות בקראחן של ברל'ה ברחוב
שלוש עם מסביב יהום הסער? לא הראינו להן מה זה נוער נוער נוער?
ורפאל שהיה לו שכל בראש והיה יפה, היה דומה לאחד ששלחתי להביא
ברחוב מנדלי, שנפל מכדור שיריתי לו ישר בראש, הוא הזכיר לי
אותו קצת, אבל חי, לא הולך להביא, אז רפאל עבד מלח על הבת-ים
שהיתה אנייה ששלחו בשביל להיות מלכודת, ונשבתה בתעלת סואץ כמו
שאלה ששלחו אותה ידעו שהיא תישבה, וישב בכלא במצרים, וזה לא
היה פיקניק, ואחר כך אמר שאלה ששלחו אותו ילכו למצרים! עלה
לאנייה ונסע לאמריקה, ברח, התחתן עם עקומה שמצאו לו בבית כנסת
בברוקלין, קיבל גרין קארד, אחר-כך זרק אותה, התחתן עם אחת
מכוערת עוד יותר, אבל עם כסף, פתח מאפייה בברונקס, ומה, לא
הלכנו ישר מ-SS חיפה שבדיוק עגנה במיאמי, מאיפה שהעקומה שלו
באה, רק בשביל לראות את החתונה שהמשפחה שלה עשתה לו שם? והוא
לא קבע את היום לפי אנחנו?
עוד איך קבע, ואיך היה שורק הכי יפה עם המסרק ומה, לא היה
שימון רודי, שהיה משתחרר מאזיקים בשו אסמו, הבית קפה על יד
פילץ, ואיך היינו שותים בפילץ ספיטפיירים ושרים "בערבות הנגב"
ו"מלחמה היא חלום טבול בדם ודמעות" ואת כל הטנגואים המטומטמים
האלה עם מנשקה בהרב והאקורדיון שלו?!
כאן בקפה כלום. מזמינים לשתות. מחכים לערב. ואז באמת בא ערב.
יוצאים יחד. ומתפלגים. מישקה ואני הולכים לקינג ג'ורג' על יד
זמנהוף. אף פעם לא מתכננים. עוברים שלושה בני זנונים שאחרי
שאני רואה אותם והם אותי, הם שואלים: "מה, אתה לא פוחד ללכת
לבד בלילה?" והשני נחמד כזה, חושב שהוא מצחיק, ומחקה זקן נופל
למוות, כי זה על יד זמנהוף וכל מיני זקנים מתחבאים שם ומחכים
לבוקר לקבל תור לבדיקה, וזה שואל: "מה, נגמר כבר ערב חדש?"
הכנסתי לו פליק כזה שהוא יצא מחולק לשני ערב חדש ומישקה,
שכשהיה בן חמש עשרה ופרטיזן, סובב לגרמני את הראש עד שההוא יצא
כמו בהברגה, בא וכופף את השני עד שממש אפשר היה לראות איך
הנשמה, או מה שזה היה בפנים, יוצאת לו מהאף ומהתחת יחד.
ונפתלי וחצי מופיע. הוא גמר אחת על יד קולנוע אסתר, מול הדואר,
שבכתה, אמר שבכתה, והוא מוציא סכין ומכניס מהר לאחד שפתאום
מגיע מאחורי הקופת חולים, אולי הלך להשתין שם, ונהייה שם שטיח
של דם. לא הבטנו בהם. הבטנו בשלולית של הדם.
נפתלי וחצי אמר: "תראו איזה שלל, כמו שפעם כל תל-אביב היה מלא
יסמין והיה ריח."
ומישקה אמר: "אגם דם זה."
אמרנו להתראות וחזרנו הביתה. ה"נבלות" נהייה בית ספר לחינוך
מדוזות!
ולמחרת בקפה, אותם הוויכוחים, וכל אחד זורק משהו שהוא בטוח
שהוא נכון, אבל נכון או לא נכון זה כמו העניין עם הצדק. כי מה
שנכון זה מה שאתה זוכר, וזה לא אומר שזה גם כן מה שמישהו אחר
זוכר. ואנחנו מדברים עכשיו על האור באוטו ב.מ.וו של השמן
בשרתון בהתחלת ה"נבלות".
נפתלי וחצי אומר שזה היה כמו הפרוג'קטור בגבעת השלושה בשלושים
ותשע. ומישקה אומר: "מה פתאום, ההוא היה פנס, זה היה דומה
להקטור צרפתי של הנוטרים."
נחצ'ה כועס: "איפה? היה פרוג'קטור. פאפן כפול."
ונפתלי וחצי אומר: "היה שם ויליאמס, לא היה בזה, אולי היה גם
מכונת ירייה שוורצלוזה, לא פרוג'קטור."
ומישקה אומר: "כן היה פרוג'קטור והיה מכונת ירייה בראונינג."
ואני אומר: "היה ברן."
ונתוסיק אומר: "בצד שלנו היה מכונת ירייה ויקרס."
והשמן אומר: "שם זה היה בראונינג והוצ'קינס, וכן היה
פרוג'קטור, מהצבא הפולני של אנדרס, וזה היה על יד קריית-מאיר,
קרוב לגן הדסה, בקיבינמט שהיום זה ארלוזרוב פינת אבן גבירול,
ופירזלו סוסים, על יד הסוסי גורדון."
ונתוסיק אומר: "לא היה פרוג'קטור. וגם היו תותחי קוקורצ'ה,
שקנה אותם במלחמה זה, נו, מה שמו, איזה מצחיקים היו, אבל הצילו
אותנו. אי אפשר לטווח, שמת, ירית, אבל מה, אני עשיתי פגיעות
בול.
אחרי שעוד כמה שרמיט ושרמוט נמחקה להם הצורה בלילה, בעיקר אחד
שהקיא עלי ובבוקס אחד חיברתי לו את הפנים לבטן, ועוד ויכוחים,
ועוד פעם בא לילה, אני הולך עם נחצ'ה.
מגיעים לרחוב מודיליאני. שקט. הולכים שני צעירים, מתנחשים אחד
על השני, הומואים או משהו. אני מרביץ מכה אחת, נחצ'ה שובר את
המפרקת, והם נופלים. חלק. נקי. שקט.
פתאום נפתח למעלה חלון, אישה צועקת: "מה קרה? מה קרה?"
אני אומר: "נפל שיח, אני מתקן שיחים מהעירייה."
היא אומרת: "אולי אתה גם אינסטלטור?"
אני אומר: "אולי."
אז נתנה לי מספר טלפון שארשום. לא ראתה כלום. אמרתי לה שרשמתי,
סגרה חלון, נכנסה חזרה לדן שילון, הלכנו.
אולי קילומטר משם מישקה גמר אחד עם משקפיים שכל הזמן, עד שהקול
שלו נהייה נייר זכוכית, ככה מישקה מספר, צעק: "ערבים! ערבים!"
ובקפה, למחרת, חושבים על זה, על ה"ערבים! ערבים!", אבל זה
בקפה, אז נזכרים איך היה העץ ג'ומס על יד הסיליקט שהיום זה
רחוב גליקסון ובשביל לתת צדק למלחמה שלנו, חושבים בכעס: מי
יודע היום מה זה סיליקט? ואז עובר אחד עם פרצוף תרנגול, מחכה
לטלפון בטלפון הציבורי מול הבית קפה. אני יושב ממש על ידו,
ונחצ'ה מביט ואני רואה טוב מאוד מה נחצ'ה רואה כשהוא מביט
בגאון הזה, ואני שואל אותו: "אתה יודע מה זה הסיליקט?"
והזה אומר: "זה סקר?"
אמרתי: "סיליקט. אומר לך משהו?"
הוא אומר: "אני צעיר, מה אתם רוצים ממני. מה זה?"
אמרתי לו: "משחה נגד מנדבושקס."
"מה זה מנדבושקס?"
אמר לו נחצ'ה: "תעוף מהר לפני שאני ילמד אותך."
זה לא היה מקום בשביל "נבלות", כי היה מול הבית קפה, והיה יום,
והיה לו מזל.
אז התחלנו, סתם ככה, להתאבל על הסיליקט. ועל זה שכל מה שהיה
איננו כבר. שאין נפט בעגלות, שאין חלב מכדים. שאין קרח.
סיליקט היה בית חרושת ללבנים אדומות, היה נראה כמו ארמון אדום.
והיה שמה קן של עורבים. מי מכל הצעירים האלה, כשהיו חיים והיו
להם עיניים, והיו מביטים עלינו כאילו אנחנו חורים באוויר, מי
מהם בכלל ידע מה זה הסיליקט? מה זה הבית חרושת לודז'יה? ומה זה
היה הבית חרושת לעיבוד עורות ברחוב הירקון על יד מחלול, איפה
שהאח של יחזקאל היה מגדל יונים וזורק אבנים בעורבים, ואיפה
שהעורבים באו, צבא של עורבים, וצווחו, וקירקרו, ואולי היו אלף
עורבים, והרימו את יחזקאל בשערות, החזיקו אותו חצי מטר באוויר
ואז עובר שם שמעון רודי, מכניס לעורבים מכת צד עם היד הענקית
שלו השטוחה, והם צווחים ונופלים מתים, כל האלף עורבים נופלים
יחד, אבל בדרך בין לשכב מתים על הרחוב ובין שהיו חיים באוויר,
לפני המכה, אז הנוצות שלהם, מרוב מחץ, מתעופפות ברוח, והיה יום
חורף, ורוח צפונית אולי שמונה, אז הן מגיעות ישר למתפרה לכרים
ברחוב גדרה בלוינסקי, ויחזקאל, שלמד להיות מוהל, מתפעל ואומר,
מה זה שחיטה עשה שימון רודי בעורבים.
ומישקה, שבלילה דפק כדור בראש לההוא שעד שנגמר לו הקול היה
צועק "ערבים, ערבים!" ומישקה אמר לו "ערבים אביך!" עכשיו אומר:
"יחזקאל ההוא מהעורבים הלך לגור בצריף שאחר-כך היה שכונת
נורדייה, איפה שהיום דיזנגוף סנטר, וקיבל דפרסיה. התחיל לבכות
על העורבים. לקרקר. היה עולה לעץ ונופל לאנשים על הראש וצועק:
עורב, עורב, ומחרבן על ילדים שנסעו על אופניים. בסוף, מסכן,
לקחו אותו לבת-ים, ואמר להם, לא, לא כאן, זה בית, תנו לי קן,
אני עורב."
תראו, אנחנו עבדנו ארבעים שנה, עוד איך עבדנו. אנחנו יותר
מארבעים שנה עבדנו בציוויליות! בנהגות, בעניינים, בים. במה לא.
עכשיו כולנו בפנסיה. רק צבינג'י המציל לפעמים עובד מציל מחליף
בשביל שיעמוד לו. מה שנשאר נוצץ זה לא העבודה ארבעים שנה בשלב,
במקורות, בחברת חשמל, באניות, בשביל השיניים של האישה, בשביל
הקונדומים של הנכד! זיכרונות זה מה שהיה קודם, לפני כן,
כשהיינו משהו, כשעשינו דברים, גם אחרי כל המלחמות, אחרי הנייבי
הבריטי, והבריגדה, והמחתרות, והפלמ"ח, וצה"ל, וחיל הים, ושוהם
שהיום זה צים, כשהיינו מביאים מעפילים, לפני שהיה המאה ואחד
שהחליפו אותנו כי הם רצחו בסטייל אחר, הם היו גיבורים של
שירים, ואנחנו היינו מה שהם קראו פרימיטיביים, ובאמת היינו, כי
הכרנו את המלחמות מהצד של הרובה, לא מהצד של הבני זונות היפים
שמילאו לנו את הוויטרינות, שצחקו, שחשבו שנעורים זה תרופה
ושזקנה זה מחלה ושאומרים שכל מה שעשינו במלחמות לא שווה מה
שעושה אף חמש עשרה אחד. אנחנו היינו ותיקי המכות הקהות, חתכנו
ביצים לערבים, לא עשינו עניין משירי גבורה. המדינה היתה צריכה
אז גיבורים שאפשר לשיר עליהם, יפים יותר, צעירים יותר, שהולכים
לפטרה, שהורגים עם שיר בלב, שלנו לא היה, ואז כבר עשו כסף,
וקנו סוסיתות, ולא ירקו לכיוון שלנו, נראינו להם כמו ערבים, עם
שירים מימי תרח.
ואחרי כן עשו צבא עם פקודה חוקית בעליל. בבאב אל וואד היה לנו
בעליל? עם בעליל לא היה היום מדינה. ואז בסוף בא ה"נבלות"
והצליח טוב מאוד בלי הבעליל. כי היינו צבא של פעם. היינו פלמ"ח
אוריגינל. בלי בעליל. כל המשטרה עם המוחות המבריקים, עם
הקומפיוטרים, מה? הם ימצאו אותנו בלילה בתל-אביב? תשמעו, הם לא
יודעים מהחיים שלהם.
בציוויליות נהגנו מקים דיזל בשלב, עבדנו קודחים, נסענו בשביל
הנחש, עבדנו בתימנע, מישקה עבד באפריקה בגועל נפש, במרכז
אמריקה, אחר-כך חשמלאי תורן בחברת החשמל, חרשנו עד אילת, חלק
עבדו באניות עוד הרבה זמן אחרי זה, אני כבר הייתי בוסן, אבל זה
היה בשביל פרנסה, ככה זה נמשך ארבעים שנה.
ואת כל הארבעים שנה האלה שוכחים! שוכחים ארבעים שנה של עבודה,
ומה כן זוכרים? רק מה שהיה קודם, עד הציוויליות, עד החיים האלה
שאחר-כך הם כל יום אותו דבר. בקושי זוכרים מתי יום הולדת של
הבת שהתחתנה עם החצי פרסי חצי גרוזיני, אבל זוכרים איך ברביעי
ביוני ארבעים ואחת, כשנחצ'ה הרים את הזונה הכושית, הלכנו לנאפי
של הנייבי בפורט סעיד ושרנו לאנטישמים השיכורים את "שמו לה
בפה", ולימדנו אותם מה זה יהודים צודקים.
היינו אז גברים. הם אמרו בלאדי ג'ו. אז ישבנו שבועיים במדבר
מאסר עם עבודת פרך, אז מה?
אנחנו ירינו בדווידקות ובפרעושים, שהיו דווידקות קטנות. אצלנו
ידעו טוב מאוד שבשיר אהבה אומללה בטבריה עשאן זה בדיוק כמו
אמאע, וויתרנו על תמרה בשביל החברות שלנו, וה"נבלות" כמעט
העמידה לנו את המה שמם הנפולים שלנו.
ונתוסיק כבש, שכחתי איזה עיר, כמעט לבדו. זה שהיה אתו חטף צרור
ונהרג. הוא חיכה עד שהחברים שלו מהגדוד יעלו כבר בהר, והערבים
הניפו דגלים לבנים בשבילו, ועכשיו הוא ויושקה ג'חש מביטים
בשרמוטות האלה בוויטרינה, כשעוד היו כאלה בוויטרינות, והוא
אומר: "תראה, אלה רגליים חדשות מווליווסטוק, זה פירמה, זה
קלסה, בלי אף שמש על התחת. יש להן כוסים שזזים כאילו ששימנו
אותם בגריז."
וכמו תמיד כשמדברים על כוסים או על זיכרונות כאלה, על מכבי
תל-אביב ולמה אין ניצחונות ואיך הגוי ההוא מפולניה היה
באופסייד והשופט האנטישמי עשה את עצמו לא רואה, אז מישקה אומר:
"תראו, הבן שלי..."
תמיד ברגע כזה, גם אחרי שאתמול הוא ככה התעצבן, וגם היה עצוב,
וגמר בחורה אחת עם מכנסיים כחולים שהיתה במצב מורכן של נשיקה
ברחוב יחזקאל עם אחד שפתאום נפל לו הטופה מהראש ונהייה קירח,
מישקה בעט בהם עד שלא נשארה שם אף שן, והטופה נהייתה דיסה,
ופתאום מופיע אחד וצועק "גוולד! גוולד!" ומישקה אומר לו: "רוץ
למשטרה דיזנגוף, היו כאן טרוריסטים, רק תיזהר מהמטען בדרך."
וההוא רץ בזיג זגים, מפחד, לכיוון משטרת צפון, ומישקה הלך
הביתה.
אז תמיד כשהוא מדבר על משהו חשוב, בעצם כמעט גם בכל הרגעים
האחרים, תמרה עוטפת לו את הפנים, ותמיד תמיד זה הבן הגאון שלו.
ואני, אני בלי הבן המלומד של מישקה, עם שני בנים אהבלים, אחד
בלי אצבעות ביד מהמלחמה ארבעים קילומטר, שני הבנים שלי שעושים
בוכטות כסף והבת שהתחתנה עם הקבלן מפתח תקווה החצי פרסי והחצי
גרוזיני שקנה לה וילה ושני אוטומובילים ולוקח אותה טיולים
בטורקיה, אני יש לי מהשנה ששיחקתי בבורסה, מהפיצויים מתימנע,
ומהשכל הכי חוראני שיש, משכל לדעת איפה לקנות מגרש שאחר-כך
יבנו שם שכונה, לי יש שלוש מגרשים וגם עשר דירות שאני משכיר.
לנפתלי וחצי יש לו הבית חרושת בשכונת שפירא לשו-אסמו, מפתחות,
ברזים, מנעולים. נחצ'ה עשה בוכטה כשעבד בעניינים עם הזרועות
בשביל איסר הקטן, ויש לו מגרשים בנס ציונה, ופרדסים שכל הזמן
מפשירים אותם לבנייה, והגיס שלו זה איזה ראש עירייה, אז הוא
יודע איפה יפשירו, ולנתוסיק יש מה שהיה הבית מסחר לחומרי בניין
בסיטונות של ההוא מההגנה שהאבא שלו חיסל כי ההוא היה מלשין
וההגנה נתנה לאבא של נתוסיק את הבית מסחר.
אז הנה מה שנחצ'ה קורא סיפור בתוך סיפור: ההוא של נתוסיק, לפני
שהתחיל להיות מלשין, היה סתם גונב מוסמך מטעם ההגנה. נחצ'ה
אומר שקוראים לזה נבל ברשות התורה. ב1941- הוא היה אחראי על
שמירת גדר טגראט בצפון, זה גם הבטונדות שהציבו נגד טנקים בגבול
הלבנון, במלחמה, כשהנאצים היו בסוריה. ההוא עשה את הבטונדות
בסיטונות. טאגרט, המפקח הבריטי, לא היה בדיוק פרייר, ראה
שהיהודים גונבים ברזל כי לגנוב מגוי פה זה מצווה, בעיקר אם זה
בשביל ההגנה, אפילו אם זה בגבול הלבנון, אפילו אם הנאצים יוכלו
לעבור עם הטנקים, אפילו אם יהיה להם יותר קל לגמור את היהודים.
פרינציפ זה פרינציפ.
אז הטאגרט הזה בא ואומר שהוא רוצה שיראו את הברזל בולט מתוך
הבטון, כי הוא ידע שההוא בונה את הבטונדות בלי הברזל בפנים,
ושהוא מוכר את הברזל שהוא מקבל בשוק השחור.
אז ההוא, קראו אותו יקר, יאעני איש יקר! בחיי, השם שלו היה
איש, שם פרטי, ויקר, שם משפחה. אז היקר, לא עשו אותו באצבע.
הוא מכניס שתי סנטימטר ברזל לבטון הטרי, מחכה עד שהבטון
יתייבש, ואז רואים איך הברזל מציץ. בפנים יש אולי שתי סנטימטר.
אבל הוא מקבל שלוש רבעים מטר ברזל לכל בטונדה כזאת, ויש הרבה
בטונדות, ואז כל השאר הולך לשוק השחור בתל-אביב. וזה כאן סוף
הסיפור בתוך סיפור!
אז לנתוסיק יש החנות של המלשין הזה, ויש לו גם כן חנות בחיפה,
ויש כל הבתים בכיכר מגן דויד שקנה מאני לא יודע מה. ולמישקה
המסכן, שהוא באמת הכי נחמד אצלנו, הכי יפה, הכי בן אדם, שהרג
גרמני בראסייה, מה כבר יש לו? פנסיה? ומה זה כבר פנסיה של נהג
שלב? אז יש לו תעודה תושב ותיק שזה הנחה חמישים אחוז לסרטים
אחרי הצהריים ולאוטובוסים, אבל מה? יש לו את הבן הגאון הזה.
הוא עושה לנו חור בראש עם הבן שלו, כמה הוא חכם הבן, איך כתבו
עליו בניו-יורק טיימס, איך הוא ימציא קומפיוטר שיכתוב ישר
מהמחשבות שלך, אבל מה, איפה הוא כבר גר מישקה, איפה גר האבא של
הגאון, שבעצמו גר בדירה קטנה ביד אליהו, עם כל הגאוניות שלו,
ומפתח! זה מה שמישקה אומר, הוא מפתח!
וגם מישקה גר בדירה שכורה כמו איזה עולה חדש, ועם אישה יותר
חדשה מאלה שלנו - את הראשונה הוא איבד, לא יודע מתי, אצלנו לא
מדברים אף פעם על עניינים אישיים, אנחנו גברים, לא נקבות,
אצלנו לובשים מכנסיים. הנשים מפטפטות כמה שהן רוצות, אנחנו
מדברים על ג'יפים, על הדארג'ה, על המדבר המערבי, לא על הילדים
או הנכדים או האישה, חוץ ממישקה שכן מדבר על הבן.
הנה אני יש לי שלוש ילדים, אחת שנשואה לחצי פרסי חצי גרוזיני,
ואחד סתם, השני בלי האצבעות, ואני עם החברים האלה שלי כמה?
ששים, שבעים שנה, הם באים לחתונות, לברית מילות, אחר-כך, אם
יש, ללוויה הם גם כן באים, וזהו. לא יודעים הרבה עליהם, רק על
הבנים של מישקה יודעים.
החדשה שלו כבר נהייתה ישנה אבל יותר חדשה משלי, והיא גם כן כבר
נהייתה חלודה, שמנה, צובעת את השער, ועושה צפלך כמו זמרת שראתה
בדן שילון, והיא הרי באה אליו מוכנה עם שתי בנות מהאבא הקודם,
מטורללות, אחת נסעה לטיבט ולומדת רוחניות, ככה הוא אומר,
והשנייה קרעה לעצמה את התחת עם ונטילטור ומישקה לקח הלוואות,
הלך לרופאים הכי טובים והיום ההיא מהתחת הקרוע גרה במדבר על יד
מצפה רמון, מדברת עם אלוהים, שמה טבעות על איות, לאיתור, בשביל
החברה להגנת הטבע, מזדיינת מזרע מלאכותי, שותה שמן זית ואוכלת
תאנים שהחבר שלה עם השערות עד התחת והעגיל באוזן מביא לה
מהגליל, שרה תפילות על יד המכתש, ומישקה המסכן עוד עוזר לכל
אלה, וממה?
מהפנסיה המחורבנת שלו, וגם לבן הזה שלו הגאון הוא עוזר, כי הוא
אומר שלגאונים לא מפרגנים, כי אצלנו זה אחד בצוואר של השני,
והוא עוזר לבנות שהן בכלל לא שלו ושוכח את הבן הגדול שלו
במיאמי, ג'ק, קודם היה יעקב, והוא עשיר גדול, יש לו מסעדות, או
קראחנים, לך תדע, במיאמי, ועשה כסף. הוא כתב למישקה לבוא
למיאמי וזה כל הזמן כותב לו, אולי, אולי, אולי.
ואז ההוא כתב: אבא, אני בעצמי מזדקן, תבוא לפני שאני ילך קקן,
כי בגיל ארבעים וחמש די מתים מהתקפי לב, ואני אולי נפולת של
נמושות שאמר רבין, אבל טוב לי נמושה מאושרת עם בריכת שחייה
ויכטה, מנפולת עם כרס וחריץ בתחת מאחור, מעל המכנסיים במנגלים
בדרך חיפה, או בערבות פתח תקווה עם מילואים ומסים ומס שבח ומס
אמו.
ואז מישקה חיכה, חיכה, בסוף לא יכל עוד ונסע לאמריקה לבן שלו,
וחזר על ארבע. אמר שלא היה עם מי לדבר. חוראנים יותר גדולים
מאתנו. אין להם מושג מה היה פה. מה היה סטלינגרד. מה זה נגבה.
מה ירושלים. יודעים ג'רוזלם, שזה כמו קופסת קרן קיימת, לא
יודעים מה זה ריח של פרדס, מה זה לשים גפרורים בעיניים בשביל
לא להירדם ולירות בעיניים סגורות כשמקימים מדינה.
מישקה תפס שהוא מבואס ומתגעגע, הוא שאל על תמרה, אבל אף אחד לא
ידע איפה היא כי אמריקה גדולה, והיא גם כן התחבאה מאתנו, ומה
הם כן ידעו? ידעו יזראל פאח פאח! ישבו עם בגדים מכל הצבעים,
והזקנות האלה קראו אחת לשנייה גרלס! בואו גרלס! וזקנות
מסופלסות עם שיניים תותבות צוהלות, אומר מישקה, יש היום דנס.
דיברו אנגלית, לא היה דיזנגוף, היה גויים ויהודים כאלה כמו
גויים, שערות צבועות, הכול פלסטיק: השיניים, השערות,
הציפורניים. שמים פתאום כיפות על הראש, בוכים, בשנה הבאה
בירושלים, ונפולת נמושות ששרים "ארצנו הקטנטונת" עם מבטא
אמריקאי, ושרים "צאנה צאנה הבנות וראינה", ו"הבאנו שלום
עליכם". פעם אמרו לו שם: תישאר, תעשה money. אמר להם "חמישים
שנה אני אוכל בשר בארץ ישראל, אז אני את העצמות שלי משאיר לארץ
ישראל!"
מישקה המסכן, הוא יושב פה עם הכובע מצחייה של גנרל אמריקני
שהביא מהבן שלו במיאמי ואומר: "הבן הגאון שלי פיצח את חמיצר."
אז נחצ'ה שואל: "אז כמה הוא קיבל?"
"איזה עשרת אלפים שקל."
ונפתלי וחצי אומר: "בעשרת אלפים אני מצחצח נעליים."
אז אני מתגנב ככה שמלכה לא תראה, מרביץ איזה דרינק קטן מהבעל
בית, מההנס דיטריך הירש הזה הנחמד, שעד היום, חוץ מדיזנגוף אין
לו מושג באיזה ארץ הוא חי. חמישים וחמש שנה בארץ, עגלגל, נמוך,
קירח, לובש משקפיים עם זכוכיות של טלסקופ, הבן שלו נסע לגרמניה
לעשות כסף במועדונים שמדברים שם בטלפון עם אישה שיושבת בשולחן
אחר עם מספר שמודפס על קרטון.
הוא היה רופא שיניים בלייפציג, בא בשלושים ושבע ונהייה פועל
בניין. עור לבן, נהייה אדום מהשמש, אמר זה ארץ אכזר, חמסין,
סברס הומו איגנורמוס ופלאפל, וחסך, היה יושן באוהל של השומרים
על הבניין, ואז הבעל בית ברח, היה איזה עניין עם משפט, איזה
חייל אנגלי, בחולות על יד בית הקברות המוסלמי שהיום זה מהילטון
עד מלון מוריה, נדבק עם יהודייה שהוא היה מזיין. היה צריך
לקרוא אמבולנס, אז הנס דיטריך רץ, היה כבר אסותא, אבל עוד היה
בכרמים ובשדות, הלך להביא משם אמבולנס. האנגלי צווח, ההיא
צווחה, בסוף הרופא הפריד ביניהם.
הזאתי התביישה שהזדיינה עם אנגלי והלוותה להנס דיטריך מאה
לירות. הוא קנה את הבית קפה שבנה אותו כשהיה פועל, שילם לה את
החוב בשנתיים. אחר-כך התחתן אתה. אחר-כך היא מתה. אחר-כך הבן
שלהם נסע לגרמניה. והוא לא היה בחיים שלו מחוץ לאזור דיזנגוף.
לא ירקון, לא ירושלים. הוא רואה מעט בטלוויזיה הגרמנית: סין,
צרפת, הגליל, הנגב. לפעמים מדבר עם נחצ'ה על היינה.
אז אני שותה דרינק קטן או שתיים, בא הביתה זחוח (מילה מנחצ'ה),
וזה לפני ה"נבלות", ואני אומר לאשתי: "אני בטח הולך למות
הלילה, למה שלא תיקחי לעצמך מאהב?"
וזה אני אומר למי שנחצ'ה קורא אשת חיקי.
המסכנה לא נראית כמו אשת אף חיק, היא נראית כמו יום כיפור
שהתחפש לתשעה באב, והיא כל הזמן מנסה איזה חומר מים המלח, חומר
שחור וחומר לבן, ומושחת משחה חומה, מה משחה? מסכה! וכולה שחורה
על הפנים, או לבנה, ומסריחה מכל מה שראתה בטלוויזיה. כל שבוע
טיפול חדש ולא עוזר כלום, הקמטים נחרטים לה יותר עמוק בפנים,
כמו נחשים ארסיים שאוכלים לה את העור, טורפים בתאווה, כל יום
קמט חדש ויותר עבה, יותר עמוק.
והמסכנה מביטה במראה והיא לא תופסת שהבחורה הצעירה שמראה
בטלוויזיה איך אחרי הלושיינים אין לה קמטים, לא צריכה בשביל זה
שום משחה ושום לושיינים.
כמו כולם בדור שלנו, גם בגלל שאהבו לשכב משתזפות בשמש בים, גם
קודם בפלמ"ח, זהבה נשרפה ביותר מדי שמש. כשהיינו צעירים היא
היתה קשרית במעלה החמישה, היתה אז חתיכה ובגלל שעמד לי ורציתי
לזיין וחשבתי שאני הולך לקרב אחרון, זה היה מין התנדבות
להתאבדות שיצאתי לאיזה מקום שחשבו שלא אחזור. היא ריחמה עלי.
ונתנה. אמרה שנתנה לי כי היא אוהבת אותי, וגם כן אמרה שתהיה
שלי.
לא היתה בררה. היינו יחד איזה שבועיים, נמאס לי מהכול. נגמרה
המלחמה. חיכיתי. כולם היו אז או מעפילים או שוק שחור. עבדתי
באניות, עשיתי חיים, עשיתי כל מיני דברים, והיא חיכתה. נכון,
היה לה באמצע חבר שמצאה ושנהרג מאיזה תאונה, אבל היא חיכתה לי,
והייתי צוחק, איפה אני יבוא?
בסוף באתי אליה, זה היה אחרי שתמרה נסעה ואמרתי יאללא, נעשה את
זה, ומאז אני אתה כבר חמישים ואחד שנים. זיון יקר היה הזיון
ההוא!
וזהבה יושבת בבית, קצת עם הנכדים, או עם החברות, ונראית כמו
שאני מרגיש, ואני פתאום בא לה עם "למה לא תיקחי לך מאהב," סתם,
והיא בוכה וצוחקת ובוכה וצוחקת, וכל הגשרים והכתרים בפה שלה,
שעלו לי מינימום ארבע אלף דולר, רועדים מהצחוק. עוד מעט יפלו
ואני אומר לה: "תיזהרי זהבה, למלכה אליזבט יש רק כתר אחד, תראי
כמה יש לך?" והיא באמת פוחדת שיפלו לה, ומתחילה לצחצח את
הכתרים במשחה שנראית כמו משחת נעליים לבנה.
היא אומרת: "בזמן האחרון יש לך המון יציאות."
"זהבה," אני אומר לה, "לא היתה לי יציאה יומיים."
אז היא אומרת: "קח אקסלקס."
אחר-כך, אחרי רמת אביב ג', אני מספר לה שלפני שבוע פתאום נפתלי
וחצי מוציא מהכיס משהו כמו עט נובע, פותח, יש שם זריקה, דוחף
לשרוול, דרך החולצה, ומזריק, כי יש לו סכרת.
"מה, עט כדורי?" היא שואלת.
"לא, נובע," אני אומר.
"מה ההבדל?"
ואני אומר: "באמת, מה כבר ההבדל? ומה זה חשוב אם זה כדורי או
נובע?"
והיא ישר מתחילה עם הסיפורים מציפורה ומלאישה על לאה רבין ועל
התסרוקת של רבקה מיכאלי ועל השכנה הזאת שקנתה פריג'ידר שאני לא
יודע מה הוא לא יכול לעשות.
אחרי שמתחילת ה"נבלות" כבר נגמרו הרבה חבר'ה, הלכנו יום אחד
ברחוב. היה ליל ירח. לילה מליל משתגע, כמו בשיר, והיו שם שני
חבר'ה עם גיטרות וקרחות כאלה. זה היה בנחלת בנימין. לקחנו
נחצ'ה ואני את השניים לחצר, וככה, קלאק קלאק מפרפרים, מנסים
להיאבק, טיפה! תיכף הם שוכבים והדם נוזל על הגיטרות.
ונחצ'ה נזכר בגבעולים של הדם, ואומר: "אידיליה בגביעים של
דם!"
הוא תמיד מביא דברים כאלה, והאלה כבר לא יקומו, לא יקומו שום
גביעים! ואחד עקום שהיה מנסה לנשק בחורה בחצר, עם שדיים קטנים,
שקודם ציפצפה איזה שיר למטה בשביל בחור שראינו מתחבא ממנה
בחלון, וגם היא הלכה קקן. זה היה לפני העקום המזמר בקלישר.
אחר-כך הבחור של ההיא עם השדיים הקטנים ירד לראות אם היא הלכה,
וחזרנו ובדיוק הוא ירד, טיפלנו בו, ככה רק דרך אגב.
ובדרך חזרה חשבתי על זהבה ועל מה שמעניין אותה בגלל המסכנות
שלה וחשבתי על בחור אחד שכשהוא פירפר בידיים שלי יצא לו דם
מהאוזן, ואת זה הפריג'ידר של השכנה לא יכול לעשות. והלכנו
נחצ'ה ואני ונכנסנו לאיזה בית קפה קטן כי היינו צמאים.
כולם שם דיברו על מה שקורה בעיר. שאלו אותנו בתור ותיקי היישוב
מה דעתנו. אמרנו שממשלה חזקה היתה עושה סדר. שאלו: "איך?"
אמרנו: "לא מחפשים מתחת לפנס."
כולם נורא רצו לצחוק. היה עצוב. זבוב נכנס לי לקפה. חשבתי, מה
שקורה זה שמתחלף בשר חדש בבשר ישן, והלכנו.
בצהריים אני בחולצה פתוחה שמישקה הביא לי מאמריקה, מתלחשים כדי
שמלכה לא תשמע על ההוא שגמרו מישקה ונפתלי וחצי, זה שצעק
"מחבל! מחבל!" ושפתאום יצא לו שרונקול של דם כמו חדק של פיל,
ומישקה אמר: "תראו, בעניין של הצוללת! צריך להגיע פעם לאיזה
החלטה."
מלכה מביאה משקאות. שני האלה שתמיד באים עם הכלב באים לשבת
ממול, הוא עם כובע ציידים אוסטרי ישן ונוצה בלויה, ושפם לבן,
היא עם היופי הכי משומר שמחזיקה בבקבוק, לא מזיזה שריר שלא
יתחיל לה קמט, אבל מסכנה, העצבות שלה נגד הנעורים, היופי שלה
זך יותר מהם, טהור, נראה כמו משהו ששכחו אותו בארון זכוכית
במוזיאון. היא עם ספר שלא קראה אף פעם, תמיד עם אותו ספר, אולי
אוהבת להרגיש אותו ביד.
הם יושבים ומביטים ישר ובלי לעפעף בעיניים על דיזנגוף ורואים
איך הכול משתנה, איך מה שהיה לא יהיה, איך פעם הם היו צעירים
כאלה ובאו להתמזמז שם ממול, שהיה שם עוד שדה, והוא אומר:
"מתוקה שלי, איזה עפעפיים מקסימים היו לך,"
והיא נוגעת רכות בעפעפיים שלה ובוכה.
ומישקה אומר: "הצוללת בטח טבעה באלכסנדריה!"
ונתוסיק אומר: "טבעה על יד כרתים."
ונחצ'ה אומר: "טבעה על יד פתח הקישון מפגז של הוביצר."
נפתלי וחצי אומר: "קודם כול היא לא היתה צוללת, היא היתה
פריגטה, והשם שלה היה בכלל קינג פארוק, והיא טבעה בסואץ ולא
ברודוס, ולא משום הוביצר ולא בכרתים."
וצבינג'י המציל, שבבוקר השכם עשה חלטורה בהצלה ואומר שהנשים
זקנה אחת פה לפה מפני שבלעה יותר מדי מים, מחליט לדבר ואומר:
"אולי בכלל היא לא טבעה?"
אני אומר: "זה לא משנה. זה ויכוח עקרוני כבר עשרים שנה. מה
חשוב בוויכוח על הצוללת אם היתה באמת צוללת? ואם היתה, היא
טבעה בטוברוק."
לנו דברים גדולים היו צוללת שהיתה או לא היתה. עקרב צהוב שכמעט
הרג אותי. ללכת בדרג'ה. והיה הערבי שעלה עלי בקולוניה עם שבריה
וחתכתי לו את היד בסכין של חבלנים. היה האיטלקי בסיציליה שמת
לי על הרגל ואשתו באה, ראתה לאן הלך, ולקחה אותי לטיול בגן
עדן, הכול בשביל קופסה סיגריות פליירס.
לילה אחד בנפולי, היינו במועדון לילה, אחת ערומה עם גוף כמו
פסל היתה מסתובבת על כיסא פסנתר בכניסה ומצצה זרגים מזכוכית
שנשברו לה בפה. נתוסיק היה הולך אז לששים ותשע, שהיה הקראחן
הכי טוב בנפולי.
העיר היתה הרוסה, הבתים נראו כמו שלדים. אנשים גרו בתוך בתים
הרוסים. אספו חרא של סוסים להסקה. נסעו בעגלות עם חמורים עד
שמישהו היה גונב את החמורים והיה לו מה לאכול. המדונות ברחובות
נזלו דמעות, כי כמרים יחפים ומסריחים שמו להן מנורות כוהל
מאחורי העיניים. נשים הצטלבו בגלל הנס ומכרו את הילדות הקטנות
שלהן בשביל חמש סיגריות, וזה כשלירה ישראלית היתה שווה ארבע
דולר.
ואז קרה שהזונות בששים ותשע ראו כמה נתוסיק נחמד אליהם, וקונה
להן פסטה ונרדם מהיין. הוא קנה להן גרבי ניילון מרחמים. היה
אכפת לו מהן כי פעם היה בנוער העובד ואמר שהן מנוצלות על ידי
הקפיטליזם ושכל הזמן הזדיינו בשביל גרושים. אז הן אירגנו
שהחברים שלהן יגנבו לנתוסיק את הכסף.
אלה אשפי העולם בגנבות, מסוגלים לגנוב בגדים מאיש ערום.
ונתוסיק פתאום גילה שהכסף הלך. הוא קם, לא אמר מילה, לא עשה
עניין. לקח טקסי, בא למועדון שהיינו בו, סיפר. לקחנו טקסים,
נסענו לשם. נתנו לשרמוטות כמה סטירות ואחת, קטנה כזאת, התחילה
לזמר. מצאנו את הגנבים על יד הכנסייה. לקחנו אותם בלנטש עד
קרוב לווזוב, ככה שזה יהיה עם נוף, מול הסנטה לוצ'יה, הכנסנו
להם מכות, הפשטנו אותם ערומים וזרקנו אותם לים.
חזרנו לששים ותשע, הזונות חיכו לכסף מהחברים שלהן. לקחנו גם
אותן לים. הבאנו את נתוסיק בתור דוגמה לחיים, שיהיה להן מה
ללמוד. קנינו להן ספגטי כדי שימותו שבעות, הראינו להן את
החברים שלהן שוחים ערומים וצועקים, קירבנו אחד ללנטש, הפלקנו
לו, השארנו את הקורבס שמה, לקחנו מהן את הכסף שהיה עליהן ואת
הבגדים, ואמרנו: "זה כבר ילמד אותם מה זה חיילים עברים."
אנחנו מכל החיים שלנו יחד, לא רק נאמנים אחד לשני אלא גם כמעט
שלא היו לנו חברים אחרים מלבדנו. אני מדבר על אולי עשרים
וחמישה אנשים, לא רק אלה שהזכרתי בעניין ה"נבלות". אצלנו מי
שמת דואגים לו. אף אחד לא ילך אצלנו דפוק. אף פעם לא תשמעו
מילה רעה מאחד על השני, אפילו לא על ישראל המלשין של מס הכנסה,
שהכניס לכמה מאצלנו צינור בגודל של המוביל הארצי. מישקה בוכה
על הילד הגאון שלו ואפילו אם יש לו הבן העשיר הזה במיאמי, אז
אנחנו כל חודש, כמו שעון - וזה לא הבן שלו, זה אנחנו! - שמים
חמש, שש אלף שקל בחשבון הבנק שלו ודואגים לילדים שלו.
כשזיגמוש הלך להביא ואשתו השתגעה, אנחנו דאגנו שיטפלו בילדים,
ושילמנו בעד הבית חולים, והתרופות, עד שקופת חולים נוצחה
במשפט, ושילמנו את הלוויה ואת המצבה.
בסוף הישיבה בבית קפה כל אחרי צהריים, גומרים להתווכח, עושים
צחוק עם מלכה שלא מסכימה לקבל מאתנו טיפ ואנחנו קונים לה
מתנות, והיא אומרת: "תמיד הייתם חרות ונשארתם חרות, אבל תמרה
אהבה אותכם," וזה כמו אוסקר אצל מלכה, האהבה של תמרה.
ואנחנו מבינים כמה היא עצובה כשאנחנו הולכים הביתה לצער בעלי
חיים שלנו, שזה נשינו החוקיות כמו שקורא לזה נחצ'ה, או אישות
חיקנו, שהוא דווקא קורא "נשות" חיקנו. ולפני ה"נבלות" הולכים
כמו כל עם ישראל הביתה לדן שילון ופופוליטיקה עם הצער בעלי
חיים שלי, האשת חיקי, בספה על ידי, הרגלי פסנתר שלה מושטות
קדימה, עם הניג'וסים, עם הקלפים ביום ששי בלילה, ואז באה המילה
"נבלות" ועשתה משהו, נהיינו גברים, כאילו שוב נילחם מלחמה
ונקים מדינה.
מדינות קמות בגלל אידיאלים. נחצ'ה סיפר פעם שהספרטאים, שהיו
יוונים, היו צריכים להרוג המון עבדים כי הם לא עבדו והעבדים
היו צריכים יד חזקה, אבל הם רצו שזה יהיה חוקי. אז הם כל שנה,
כאילו ראש השנה או משהו, היו מכריזים מלחמה חוקית על העבדים
ואז יכלו להעיף אותם לצוקים, לשחוט אותם, לעשות מהם קציצות.
ככה גם אנחנו. זה מלחמה. כי מה אנחנו, ערבים? ב"נבלות", אומר
נחצ'ה, היה חילוף חומרים היסטורי צודק. אמרתי כבר: לא שנאה, זה
הנאחס שלנו ממה שנהייה מאתנו בגלל החוצפה שלהם.
ואנחנו גם כן כמו כפפה. מה שגם מסביר למה אף פעם לא תפסו אותנו
בעניין ה"נבלות". כי אי אפשר לשבור אותנו. יכולים להאכיל אותנו
סבון כביסה גדול חתיכות חתיכות, לתקוע לנו צפרדעים לגרון,
לקדוח חורים בזין שלנו - אנחנו לא נדבר. רק בגלל שאנחנו תמיד
יחד, רק בגלל זה איבדנו את תמרה. כי שניים היו צריכים לוותר
עליה, לכן אף אחד לא קיבל אותה.
היא היתה כזאת רזה. היה לה טעם קצת חרוך, אבל מתוק. היה לה עור
בצבע זית בהיר, עיניים כחולות. "באה מתעלומה," אמר נחצ'ה. באה
מהמחנות.
בלילות היתה בוכה. היינו מחפשים את הריח שלה, אבל הרי לא היה.
נחצ'ה אמר שהיא הריח של הריח. לא כל כך הבנתי. הוא אמר: "היא
השאירה מאחור את הריח או שהריח השאיר אותה. אולי היא בכלל
איננה. לכן היא כל הזמן מתרחצת, חמש פעמים ביום."
היה לה תליון עם צלב על הצוואר. היא אמרה שהיא לא תביא לעולם
ילד יהודי כי ראתה איך זרקו ילדים יהודים ישר למדורות.
"העצב שלה," אמר נחצ'ה, "היה תבנית שממנה היא נבראה כל בוקר
מחדש."
היא היתה כמו ברזל אבל ברוח עשר. הכול היא השיגה לבד, מאיפה
שהיא באה היה צריך שכל וכוח בשביל לחיות. אבל גם היתה מפוררת
כמו פרפר מיובש.
והיא אהבה אותנו. היינו המשפחה שלה. נתלתה בנו כאילו אנחנו
נהיה תשובה למשהו שהיא שאלה ורק אולי נחצ'ה הבין מה היתה
השאלה.
כולנו עבדנו מתישהו בעלייה ב' ובעלייה ג' וידענו משהו על העצב
של אלה שבאו משם. ידענו מה זה המחנות האלה רק בסוף שלהם, מה
שנחצ'ה קרא "נפתלין של זהב-אדם עם צלקות, בכי מיובש-תשוקה,
ופחד לישון בלילה." ראינו אלפים כאלה. ונחצ'ה אמר: "זה
הוויטמין שעשה את המדינה שאנחנו לחמנו עליה."
זוכרים איך שהם היו רפאים, איך הלכו כאילו על ביצים, על גחלים,
איך צעקו כי פחדו משקט?
בהתחלה תמרה כל-כך פחדה עד שהיינו מלבישים אותה. היא היתה
רועדת, פתאום מתמלאת שמחה גדולה או נופלת למצב רוח איום וכאבי
ראש ובולעת עשרה א.פ.צ, והיינו שמים אותה באמבטיה, וכולנו יחד
רוחצים אותה כי פחדה להיות לבד במים.
היא לא עשתה עניין גדול מזיונים, אם זה היה קשור לידידות או
לאהבה. בשבילה, היא אמרה, סקס זה להתמסר, זה להגיד תודה. זה די
הבהיל אותנו, הג'אברים שהיינו עם ניסיון של כמה קראחנים
באיטליה וכמה בחורות שקראנו להן מזרונים בפלמ"ח. היא לימדה כל
אחד מאתנו מה זה מה שהיא קראה "לעשות אהבה" ולא רק להזדיין,
ובלי לעשות מזה עניין, לימדה אותנו שזה לא יהיה חתונה וגם לא
מזוהם כמו קראחן.
היא שכבה עם כל אחד משלושתנו. היינו מדברים על זה אחד עם השני.
היא לא רצתה שזה יהיה סוד, היא רצתה שיהיה לנו טוב, יחד
ולחוד.
נחצ'ה אמר שהיא הבינה משהו, שאם היינו מקבלים ממנה את האור
השחור שלה, היינו אולי נעשים בני אדם. כי היא היתה הסיפור
הפלאי שלנו, הדמעות שאז הפסקנו לבכות. אמרתי לו: "מתי
התחלנו?"
אמר: "התחלת! אבל לא שמת לב!"
היא אפילו היתה נהנית לפעמים להגיד זיון, ברגע של אהבה. בהקשר
של תמרה נשמע לא הגיוני, לא יפה, אף על פי שהיא כן אהבה את
המילה "להזדיין". אמרה שזה משהו חשוב וחשוך בעבר שלה. היא לא
פחדה לצעוק שהיא נהנית. היינו מקשיבים מבחוץ לצעקות, כל אחד של
השני. ומשווים. זה היה תמיד כמעט אותו הדבר.
בינתיים ה"נבלות" תפס קביעות. המשטרה חוקרת בכיוון לאומני.
סגרו את עזה. העיתונים מלאים תמונות ענקיות: "סגר על הגדה".
הפגנות: "מוות לערבים!" עוצרים כל ערבי. עוצרים אנשים בעלי
חזות מזרחית. עושים פשיטות על כל מיני חורים. מגלים ערבים
שמחזיקים אותם בתל-אביב ממוסמרים לכלובים בשביל שיעבדו בסגר
בשביל הבעלי בית שלהם.
אפילו אחרי השניים ברחוב שלוש שגמרנו כמו שגומרים לעשות בובות,
בעדינות, בלי רעש, בלי ללכלך, במקלות שהבאנו במעיל, ישר
בגולגולת, סטרילי, הדם היה כמו כדור ועצר את עצמו מליזול מרוב
כוח שהיה בו - אפילו אז כתבו שזה מחבלים. המשטרה המטומטמת הזאת
עם הפעילות העוינת בראש שלה! מה? אף ערבי לא היה עושה עבודה
כזאת. מקצועיות כזאת זה לא ערבים!
ואז יום אחד, על יד פרישמן, אחרי שאחד שיריתי בו לתוך הפה
כשהוא צעק משהו שלא שמעתי, אבל הריח משום, הלך לי להביא על
הרגל, ואחרי שדרכתי על הצוואר שלו, וקלאק, ככה, קלאק! - התחיל
לעלות לנו על העצבים הסיפור עם המחבלים. ידענו שזה דורש הסבר.
אבל קרה לי גם פתאום שהזה שקלאקלתי עוד לא הלך לגמרי להביא,
ואני פתאום נהייתי עייף, כאילו באיזה סוד בפנים תיקתק שעון
אחר, ופיהקתי.
נחצ'ה, שהיה שם, שאל: "מה זה?"
אמרתי: "לא יודע, העיניים נעצמות!"
התאוששתי והמשכתי להכות, והוא עשה לי טובה וגמר אותו. אמרתי
תודה. אמר אין בעד מה.
ואז באתי לחבר'ה ונחצ'ה אמר, הזקנה הורגת אותנו. אפרים עשה
"נבלות" עם פיהוק ונרדם באמצע. והם הבינו. מישקה אמר שבאחד
הלילות שלח להביא בריון קשקשים ופתאום כמעט נרדם. באמצע
ה"נבלות" הרגיש איך העיניים נעצמות, והדם של ההוא נשפך לו על
המכנסיים.
ואז פתאום מגיע לבית קפה בנץ המסריח, שחשבנו שהוא בכלל מת
מניתוח, אבל יצא מהבית חולים ותיכף הבין שזה שום מחבלים, שזה
שום ערבים. ראה ערבי אחד שתפסו ובכה והכו אותו, לחץ מתון
יאעני, בכה שהוא לא יודע, היה נעול בתוך מלונה שהיתה פעם של
כלב זאב. בנץ תיכף הרגיש את הטביעות אצבעות שלנו ובא.
הוא השתלב טוב מאוד, עם דם חדש ושיר בלב, ואחרי שלא ישן שנתיים
בלילות התחיל פתאום לישון כמו ילד, בלי דאגות, בלי מוות, בלי
החרחור של הסוף. נער צעיר. אייל על פלגי מים, אומר נחצ'ה.
ובנץ אומר: "אתם, שהייתם הורגים פידאין וכאלה שנראים כמו
פידאין, מה, נהייתם פתאום פידאין? אל תתנו לעשות מכם פידאין.
זה מעליב את השכל הישר וגם מעליב את ההיסטוריה. כל אחד פה זה
גיבנת עם גיבור מזדקן על הגב שלה. וזה עושה רע על הנשמה."
אמרתי שאני מרגיש כמו שמרגישה אשתי מול הראי בלילה, כי בלילה
שלה אין ויטרינה עם אויב, היא חושבת שהאויב שלה זה היא.
ונחצ'ה ירה בלילה בתלמיד ישיבה ברחוב המסגר שמונה פעמים, וההוא
נהייה מסננת מרוב כדורים. אז נחצ'ה אומר: "ראית איך הוא נהייה
כמו לולאות?!"
הוא אמר את זה כי פעם, במלחמת העצמאות, בוואדי רושמיה, נפתלי
וחצי העמיד ערבי על סלע, הלך אחורנית, כיוון את הטומיגן והשחיל
לו צרור מלמעלה למטה ואמר: "עשיתי לו כפתורים." והוא אומר שזה
היה הדבר הכי מצחיק שקרה לו במלחמה.
ופעם אפילו היה לי פליטת פה מרוב עצב על עניין המחבלים, על עם
שמחכה לפיגועים, שמחכה בבית מול הטלוויזיה, מפחד לצאת לדיזנגוף
סנטר.
ישבתי עם הבנים שלי, היה יום הולדת לנכד, והבן הדביל שלי שהיה
בלבנון ואיבד אצבעות אומר: "הנה ראיון בעיתון עם חייל ששירת
בלבנון," הוא מצטט מהעיתון: "לא היה כיף, לא נתנו להרוג, לחסל,
להשמיד."
אז אני אומר: "אז מה?"
אז הפוץ שלי אומר: "חרא מדבר ככה. צריך לאסור אחד כזה."
כי הבן שלי התחיל להיות שלום עכשיו, ערבים אצלו היום זה
פלשתינים, מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, זובי מדינה
פלשתינית! זה סכין גם בגב וגם בלב וגם בצד וגם בתחת. תן להם את
שכם, הם יקחו את יפו ואז את שינקין.
אמרתי: "תראה, לפעמים דבר כזה מביא רגיעה, לפעמים אנחנו צריכים
את זה. פה זה מלחמה. כל החיים. ואין רחמים."
ואז הבת שלי, שבגלל הבעל החצי פרסי חצי גרוזיני שלה שמצביע
ליכוד גם מתוך שינה, נהייתה קרובה לשלום עכשיו, אומרת: "אתה
מדבר בטח כמו הערבים שרוצחים את הצעירים."
אמרתי: "אבל הם לא ערבים, וחוץ מזה את הלא בעדם."
"לא בעדם. אבל בעד פשרה."
"פשרה אמא שלך. אין פשרה."
"ומאיפה אתה יודע שזה לא ערבים?"
"לא יודע," אמרתי.
הבן אמר: "אז מי יעשה דבר כזה?"
ואני אמרתי: "אולי יהודים?"
ואפילו הבן שלום עכשיו אומר: "יהודים לא יעשו טרור."
אמרתי לו: "ודיר יסין לא היה טרור? וכפר קאסם לא היה? וקיבייה
לא היה?"
"לא היה."
"היה, ועוד איך היה. ורמלה ולוד? בג'יפים עם מקלעים עברו
ברחובות, החבר'ה עם כובעים אוסטרלים, וקצרו אותם תוך כדי נסיעה
עד שאלה שלא הלכו להביא יברחו. וזה לא טרור? וצודק? ועוד איך
צודק! וחוץ מזה, לא יכול להיות שזה ערבים. זה מלחמה, לא טרור.
אלה שעושים הם מקצוענים אלף אלף."
והבת שאלה מאיפה אני יודע שהם מקצוענים אלף אלף, ואמרתי שככה
זה נראה מהתוצאות.
"תראי הלח"י והאצ"ל, איפה הם ואיפה הערבים. הם חפרו מנהרות,
נכנסו לבסיסים של הצבא הבריטי, הצליחו לברוח מהבית סוהר בעכו.
אם הערבים היו כמו הלח"י או האצ"ל, או הפלמ"ח, לא היה נשאר פה
יהודי אחד בחיים."
אז הבת שלי אומרת: "אתה מדבר כאילו אתה יודע."
ואז זהבה המסכנה אומרת כמו חצי מתוך שינה: "אולי זה עונש."
והבת שואלת: "עונש על מה?"
וזהבה צוחקת בפחד, אומרת, מסכנה: "סתם. סתם. על מה? על הקמטים
שלי!"
והיא לא יודעת שהיא כמעט פתרה את חידת חמיצר, אבל אז היא
מוסיפה: "לושיינים לא עוזרים לזקנה, הזקנה מעליבה, אין לה
חנינה, מסכנים הילדים האלה שככה מחסלים אותם."
והבנים שלי לא מבינים שום דבר. אומרים: "את לא זקנה, אמא."
אז השארתי את זה ככה. עשיתי שגיאה אבל הבנתי שבלילה, באיזה
רגע, בין המשקל למטבח, לראי, לחלוק, ללושיינים, לא יודע מתי,
זהבה בטח אומרת, ככה זה צריך להיות! שילמדו משהו! כל המנוולים
האלה מלאישה וציפורה והפרסומות ורמת אביב ג' וכל זה.
ובינתיים אנשים צעירים מתראיינים מבוהלים לטלוויזיה ולרדיו,
כאלה שהיו בסביבה. שואלים אותם מה ראו, והם אומרים שראו שמנים,
שראו צעירים, שראו רזים, כולם גם אומרים שראו ערבים, אבל הם לא
ראו כלום.
ואולי חודשיים אחרי התחלת ה"נבלות" עבר פה בוויטרינה אחד שעוד
לא הלך להביא, אבל ועוד איך ילך! אני זוכר שראיתי אותו פעם
באיזה תכנית בטלוויזיה.
הוא דיבר שמה על משהו מההיסטוריה הארץ ישראלית. אמר כזה בטוח
בעצמו, הכול הוא יודע, מקבילית מוחות עם פנים של ערס. נשמע
מדבר כאילו שההיסטוריה זה טסט לנהיגה נכונה, בלי כביש, בלי
בורות, בלי בלימה פתאומית בשלולית שמן.
הוא דיבר על היסטוריה בלי אנשים בתוכה. ואני הלא הייתי
ההיסטוריה שהוא דיבר עליה כאילו שהיתה רק היסטוריה, כאילו היתה
רק מילים! כשאני הייתי היסטוריה, זה היה על אמת, זה לא היה
היסטוריה!
בסוף הוא מתווכח בטלוויזיה עם עוד כמה טמבלים כמוהו, אחד עם
שערות צבועות כמו נקבה, אחד עם פנים של פודל, בני עשרים, עשרים
ומשהו, השערות השחורות שלו נראות כאילו עשו אותם מברזל, והוא
מתווכח על מה שהם קוראים קווי מתאר לתקופה.
אני זוכר טוב טוב את הביטוי "קווי מתאר"! מתאר האמא שלו. הוא
מדבר על מודעות, מודעות לסרטים במוגרבי, במגדלור, בעדן, מודעות
ל"שמן", לסיגריות, משהו כמו תולדות הארץ דרך המודעות, ואז הם
עברו מהמודעות לסיגריות ממש, והתחילו לדסקס סיגריות כאילו זה
קטע מספר.
הזרג הקטן הזה אומר, ולא מתבייש החריית: "בפלמ"ח התחילו לעשן
סיגריות אנגליות תיכף אחרי הלטיף. הם היו מחליפים שבע סיגריות
עגולות וירג'יניה בעד קופסה מטוסיאן, וכל הפרסומת השתנתה כמו
שמשחת שיניים 'שמן' ומשחת שיניים 'שנהב' נעלמו אחרי שבא
'קולינוס', אבל זה הלך מהר, ובאו כל אלה החדשות עם הפסים
הכחולים והאדומים."
והלוא זה שקר גס. שילמדו משהו לפני שהם מדברים. כי קודם כל זה
היה שבע סיגריות עגולות בעד קופסה לטיף, לא מטוסיאן. מטוסיאן
היה יותר יקר. והאנגליות וירג'יניה באו יותר מאוחר.
ואז נחצ'ה נכנס למה שמישקה קורא טרנס, ומתחיל לדבר. אני מביט
בסופר הזה שיושב שם. הוא כותב מהר על מפיות של נייר. ומתרגש.
אני מכיר אותו מהראל אבל הוא אינטילגנט. אומר שלום אבל לא יושב
אתנו. אני מחכה עד שנחצ'ה גומר, ואני לוקח מהסופר את הניירות,
הולך ממול, מצלם, מחזיר לו את המפיות נייר ושומר, כי זה היה
נורא יפה.
וזה מה שנחצ'ה אמר:
"קודם, בהתחלה, היו השטוחות, סימון המצריות עם פיות מוזהבות,
ריח של דובדבן מיובש וחשיש, יקרות, זה היה כשהיינו בנייבי.
אחר-כך בפלמ"ח זה היה עשר סיגריות מספרו שהיו קצת חורכות, עם
מעט מתוק, גבעולים יבשים מהשמש, הם היו בעשר מיל. היה
הקריקטורה בעיתון, יושב בנאדם בכיסא של ספר, סינור וכל זה,
והספר איננו, וכתוב: לאן הלך הספר? הלך לקנות סיגריות מספרו!
"מטוסיאן היה חמש עשרה מיל. ולטיף - שלושים סיגריות בקופסה
שנפתחת מלמעלה, מקרטון, קופסה שנעים להחזיק, לא חפיסה כמו
היום, כמו זאת שהדבע שם בה את האוזן של הערבי שהיה לועס בחדר
האוכל בקריית ענבים, ולטיף היה בתשע מיל.
"בעשרים מיל היה קשת עם פיית שעם, פטנט שגמר את החשק אבל הכניס
עדינות. היה 20 סיגריות ב40- מיל. את כל הסיגריות האלה היה
צריך לדפוק קצת, בזהירות, ואז הטבק היה עולה למעלה, ונשאר למטה
הנייר חלול, כמו קנדון קטן אחרי הזרגוג, כי אף פעם לא שמו
מספיק טבק, וכשהיה טבק בחלק מהסיגריות, הוא היה כמו חרא מיובש
עם יין.
"היה יסמין שהיה טהור, כמו שהיה אורי, והיה בו משהו חד, אבל לא
צורב. והיה גליל, היה עלייה, היה חלוץ, אפרסק אבל עם נייר
שרוף. היה שלום אכסטרא, ואחרי המספרו והמטוסיאן וקשת בא הדובק
שכבר היה חזק, עם הרגשה כשעישנת שאתה מערבב גזוז מיץ פטל עם
טבק ערבי, כאילו רוצה שתשתה בנזין ותיסע גבר, באיזה אופנוע.
"ואחרי כן בא דובק עשר, זה כבר היה קלאס. היה רמאות מלכותית,
כמו הסיפורים שאתה שומע מחבר'ה שלא יכלו להיות בהרים היפים שהם
מתארים, אבל אתה מרגיש את ההרים האלה אפילו אם לא היית שם, אתה
מרגיש את הריח שלהם, את הקרירות, את הלבד, ואתה מרגיש שבטח גם
אלה שמספרים לא היו שמה. אבל להיות על הר שאיננו עם אחד שלא
היה שם והמציא את ההר, זה כמו צ'יזבט טוב, זה כמו לנצח בהורדת
ידיים את הכי חזק בכפר יחזקאל.
"ואז באו כנסת, ודפנה, ובז'רנו, שהיו לא פלאיות, אבל נחמדות,
כמו בבולים של גרישה שהיה אוסף מכל מיני ארצות שלא ידענו, לא
ארצות עם בולים משולשים וכאלה עם מחירים בשמיים. אבל הטבק
הערבי שם עוד היה חזק, והרגשת את הלבנון, את הטבק מתייבש
בעליות הגגות בגגות הצימרים במטולה, את הג'רמק, את התנור.
"ואז באו העגולות וירג'יניה תוצרת הארץ: סטרנד, סטרנד ספיישל,
והכי הכי - נלסון. ואלה היה אחול חגיגה. שמנות מעט, בעיקר
סטרנד ספיישל. אם דפקת ביד לא היה נכנס הטבק פנימה. היה משהו
עם להיות מעליב, תראו אותנו, אנחנו זה כבר כמו באיזה אירופה,
מריר, לא בולים של ארצות אלא כבר הארצות של הבולים, קצת עם מה
שיש בגולואז שהיינו מעשנים בזמן שעבדנו בעלייה ב' והגענו
ללסיוטה ומרסיי. ואחר-כך באו המלכות יופי של הטבק, האנגליות:
פליירס, קרייוון איי, רוטמנס, בנסון אג' ועוד.
"אלה היו רכות, מתוקות, בעיקר פליירס, אף על פי שאני הייתי
משוגע על קרייוון איי, עם הפיות המוזהבות והקופסה האדומה. היה
בטעם שלהם שקט, היתה לך תחושה שאתה משהו.
"אמרתי לתמרה שזה מנחם לעשן קרייוון איי," ממשיך נחצ'ה, "והיא
אמרה שהיא אוהבת להריח אותן מהפה שלי, כי יש בעשן שלהן משהו
שכאילו היה כעס אבל למד להיות סליחה, שלה עוד אין.
"ואז באו האמריקאיות והכול התחיל לשקשק: פול מול, כאמל,
צ'סטרפילד, פיליפ מוריס. פול מול היה ארוך. צ'סטרפילד קצר, כמו
הפיליפ מוריס. לפול מול היה טעם של שבת של גויים, אבל בלי
נרות. כאמל עשה בגרון כמו גיטארה, ודיגדג והיה מריר יותר,
ויותר מעניין, אבל הרבה פחות מרגיע.
"פיליפ מוריס לא אהבתי. היה בה קצת שרמוטה עם פנינים. לא חכמה,
כמו אנחנו, פרימיטיבית אבל מה, טעימה."
ואז אמרתי לנחצ'ה, שנראה פתאום כמו נסיך זקן ויפה, כי
הזיכרונות מהסיגריות עשו אותו מאושר:
"אתה זוכר, היה באלנבי הבובה שהיה יורד עם המקור לתוך המים ואז
מתרומם, והיה כתוב - הולך שפי, הולך בנעלי שפי!"
זה היסטוריה! איך ההוא מהטלוויזיה יכול לדעת מה זה, שכל היום
יורד ועולה בוויטרינה באלנבי, מה זה מצחיק נעלי שפי והולך שפי,
זה לא היסטוריה כשהוא הולך לו ברחוב תרנגול, ומתחיל את העולם
עם מלבורו לייט.
לסיגריות היה מקום חשוב בחיים שלנו, כמו שהיו המנוע שמונה
צילינדרים או ההארלי דוויסונים או המכונת ירייה בזה, או
הוצ'קינס או תותח פיא"ט.
ישנם דברים שהם ברגש, באיך שהם נשמעים. בשבילי הארלי דיווידסון
מזכיר איך הייתי בערב יום העצמאות יושב לבדי מול הטלוויזיה,
מסלק את זהבה למסיבה אצל האישה של נפתלי וחצי, וכמו אידיוט
יושב בספה ושר לעצמי מול הטלוויזיה "שושנה שושנה שושנה" ואת כל
השירים האלה, "דודו", "באב אל וואד", "אל נא תאמרי לי שלום",
ומרוב שתייה הייתי בוכה.
הבת שלי היתה נכנסת לחדר בדרך לאיזה מסיבה ואומרת: "איזה שיר
דבילי."
ואני אומר לה: "דבילי זה את מותק, וזה לא שיר, זה פזמור."
והיא אומרת: "מה פזמור, אין פזמור, יש פזמון!"
ואני אומר לה שאנחנו היינו קוראים לפיזמונים שירים או
פיזמורים, שהם כמו ג'ון ויין, כמו הפאלון קאסידי, והיא אומרת:
"זה מה? מה זה? משהו נגד צרבת?" והיתה מחזיקה את הבטן שלה
ומתכווצת ועושה "אההה."
והייתי אומר לה, וזה קרה אפילו לפני שנה, והיא כבר יש לה בן
גדול, הייתי אומר לה: "אז תלכי עם הגפניוק המניוק לשמוע את
החגיגה ליום העצמאות הפלשתיני, ללקק ת'תחת לערבים."
אז היא אומרת: "תשב בשקט אבא, תירגע, תיתקע עם היום עצמאות
שלך, ושהצוללת תטבע לך בלונדון."
ואני צועק, חצי שיכור חצי בוכה: "בובה, לא, לא בלונדון!
בטוברוק! בטוברוק!"
היום הם מפסיקים לעשן עם מסטיקים, ואם כבר הם מעשנים, הם
מעשנים מלבורו לייט. אנחנו שלחנו להביא אולי שלושים חבר'ה, בלי
לקחת בחשבון את הארבע שוטרים שלא שייכים ל"נבלות", אולי חצי
מהם עם מלבורו לייט. אחד שפעם פרפר לי ביד, נפלה לו מהכיס
חפיסה. במקום להביט בתופי שהיה מכוון אליו, הביט במלבורו לייט,
שבשבילי זה כמו לעשן תחתוני משי.
והם מתעמלים. הם רזים אבל עושים עוד דיאטות, כמו אשתי. ועושים
מנגו, או משהו, אולי יוגה, מדברים עם עבמ"ים, עם חייזרים, הכול
אחול מיקי מאוס, כל המדינה היום זה קראחן באנגלית מקולקלת עם
דיסקים של תיזזז ולא עם רגע של נשמה. אין יופי, אין עברית
שיוצאת מהבטן, רק אנגלית עברית שיוצאת מהתחת של הטלוויזיה. אין
רגע שקורע את הלב.
אלה היום נולדים עם לב מאבן. אין להם אמונה. הם ימכרו את האמא
שלהם בשביל פלאפון. להם לא יקרעו שום לב. לכן בשביל לעשות להם
את ה"נבלות" צריך לחסל את כל מה שמסביב ללב, כי לב זקן הוא
בדיוק כמו לב צעיר, עובד ושואב דם. כי נחצ'ה אומר שבן אדם צריך
בחיים שמונה מיליון פעימות. הפעימות בגיל חמש או בגיל שבעים זה
אותן פעימות. הריגושים זה לא במשאבה הזאת. זה בראש. הרגש נמצא
בראש, היתה מסבירה תמרה.
ואז היה לילה אחד, גמרנו שניים על יד קולנוע צפון, אחד עם תיק
ג'יימס בונד שעמד מאחורי הקולנוע, והחברה שלו שהיתה בדרך
לחנייה. בחורה קטנה כזאת, נחמדה, השערות נפלו לה על המצח. היא
יצאה מהחנייה, עמדה בחושך, הרימה חצאית בשביל למתוח גרביונים
ולא היתה לי בררה, נחתתי עליה.
היא התחילה לשקשק. איזה עיניים יפות היו לה, איזה רוך, איזו
גרציה, אבל מה? זה מלחמה מותק. זה גורל. כופפתי אותה עד ששמעתי
את הקליק בגרון, ואני לא יודע למה, הלכתי והבאתי את החבר שלה
עם התיק ג'יימס בונד שנחצ'ה כבר גמר, שמתי אותו עליה, הורדתי
לו את המעיל, שמתי על הראש שלה את התיק ג'יימס בונד, עטפתי את
הראש שלו בחצאית שלה, ועצמתי להם את העיניים כמו שעושים
בסרטים.
נחצ'ה אמר: "הם נראים כמו פוטו-פורנו של העולם הבא, סטריפטיז
בחדר הטהרה. אילו זה לא היה מלחמה, הייתי מרגיש צער."
פעם, אחרי האוטו שהעפנו לירקון אז, כשחנקנו אחד שבא לנסות
להציל מישהי שהכנסתי לה מכה עד שעפה לצד השני של הכביש ונזלה
דם, ראיתי פתאום שמישקה נהייה עצוב.
אני אומר לו: "אל תהיה עצוב, בוא נאכל משהו, זוכר איך הלכנו
לאכול קבאב באור יהודה?"
והוא, במקום להגיד תודה על זה שאני מוציא אותו מהמצב רוח, ועוד
עם הכובע מצחייה על הראש, ועוד של גנרל אמריקאי! הוא אומר:
"זה לא היה קבאב וזה לא היה באור יהודה, זה היה בכפר שלם."
וזה מדליק אצלי פיוז.
"אז מה אכלנו?"
"לא קבאב," הוא אומר.
"מישקה אתה מתבלבל," אני אומר לו, "אתה עצוב, אולי אתה מתגעגע
לבן שלך במיאמי. אבל זה היה באור יהודה, באנו מהפגנה למען
תוצרת הארץ מול החנות של באטה בנחלת בנימין, ואז אכלנו גם מרק
זנב תימני, והיה שמן זית ירוק מזחלה שהבריחו, ועראק זחלאוי שבא
עם הקבאב גם כן מזחלה."
הוא מרים עלי קול, מתרגש: "לא היינו בבאטה אז, זה היה אחרי
ההוא שו אסמו, שהביא ב1949- את הליפט מאיטליה עם הנעלי מתים
מקרטון. איזה נעליים יפות היו! אתה זוכר איך מכר ביום אחד עשרת
אלפים זוגות נעלי קרטון לתל-אביבים הטומטומים, שהלכו ובגשם
הראשון הנעליים נהיו נייר וההוא הרוויח בוכטה ועשה ויברח?"
"ההוא מהנעליים היה בשנת חמישים," אני אומר לו.
אבל מישקה מתעקש. אני רואה בעיניים שלו את הראסייה שנתן לגרמני
בסטלינגרד.
הוא אומר: "לא! בשנת ארבעים ותשע."
"לא בארבעים ותשע."
"כן. ולא אכלתי קבאב."
הוא מרוגז. הוא לוחץ לי חזק את היד, אומר לי: "כשהצלתי אותך
בעיר העתיקה לא אמרת תודה!"
"עכשיו, אחרי חמישים שנה אתה רוצה שאני יגיד תודה?"
" כן."
"אז תודה. אבל מישקה, גם חטפתי כדור ביד."
"אבל לא נהרגת, ותגיד תודה."
"בעד מה? בעד שהצלת אותי?"
"כן, בעד זה."
"אני לא שווה."
"אתה כן."
"אני חרא."
"גם אני."
והוא כועס מישקה. יש בו מין מצפון קשוח של אחד דפוק עם בן
גאון, עם ראסייה בראש שנתן לגרמני, והוא הכי נחמד, הכי מתוק,
הכי שלא הלך לו.
ופתאום הוא רואה בחור עם משקפיים שהולך מהר לכיוון לונדון מיני
סטור. פתאום הוא רועד ואיזה כעס איום!
וככה באמצע הוויכוח אתי, מישקה רץ אחרי ההוא עם המשקפיים ואני
מחכה, לא הולך אחריו, לא רוצה להתערב בכעס הזה שהביא עוד
מרוסיה. אני פוחד, אני מכיר אותו קרוב לששים שנה. אני זז
הצידה, חושב על נעלי באטה ועל ההוא שמכר נעלי מתים מאיטליה.
הוא נכנס לחנייה, מכה את הזה שיושב בבותקה, תופס את ההוא שהלך
עם המשקפיים, משכיב אותו, מכניס לו שתי כדורים בראש, מאחורנית,
מנקה את הדם שייראה יפה וחוזר אלי.
אני מביט על מישקה מרחוק. הוא מתקרב ונראה כאילו שהוא רוקד.
אבל הוא, שום דבר, בא, מחייך את החיוך המתוק שלו, לא מדבר על
המגרש חנייה, אומר: "ולא היה שם קבאב."
ואני לא רוצה שהוא ייפגע, אז אנחנו הולכים ומגיעים למפעל הפיס.
הוא מצביע על המגרש חנייה מרחוק ואומר:
"זה ככה פתאום בא לי!"
"מה?"
"הזהו עם המשקפיים בחנייה."
"בסדר."
"ותודה שאמרת תודה."
"סחתן."
"החרא הלך כאילו היה דודו טופז!" אמר. "שלא יהיו לי כולם דודו
טופז. שילון יש רק אחד, אותו לא יכולים לחקות, אבל כל אחד רוצה
להיות טופז. יש פה לוויה לאומית. שיהיה כבוד."
ואז מישקה מתרכך פתאום, אבל עדיין כועס אך כבר על משהו אחר.
"חוץ מזה," הוא אומר, "אני אכלתי סטייק. אני לא אוכל מרק זנב
תימני או מרק שעועית, בטח לא קבאב, אולי בלאווה מפילה!"
"מתנפח!"
"מה מתנפח?"
"בלאווה מפילה מתנפח."
"מה פתאום מתנפח?"
"מתנפח."
"זה משמין וגם לא שמן זית."
"יפה ניקית את הדם!" אני אומר לו.
"היה לא נעים ככה להשאיר אותו."
"אבל איך ניקית? אני לא יכולתי לראות מרחוק."
"בעניבה שלו. היה לו עניבה רחבה."
ואז אני אומר "אה!" וחושב, ואומר: "אבל דווקא שמן זית, טוב."
ונחצ'ה מגיע ואנחנו נכנסים לוולוו שלו ומישקה אומר:
"זה בכלל לא היה באור יהודה, זה לא היה בכפר שלם, זה גם לא היה
בלאווה מפילה, זה היה כשהיה אתנו הבן של ההוא שו אסמו,
שהתאבד."
ונפתלי וחצי אומר: "יוסף!"
"מה יוסף?"
"יוסף היה השם שלו. אבל זה האבא שלו שהתאבד, לא הוא. שמע שאחד
חייב לו כסף והתאבד, אז גם הוא התאבד."
"זה היה איפה ששימון רודי שיסף את העורבים. איזה יהודים היו
פעם!"
"זה יוסף," אומר נפתלי וחצי.
מישקה אומר: "יוסף לא היה שמה, ובמסעדה ההיא היו נותנים עצם עם
הבפנים שלה, ובורגול ובמיה, והיתה המוכרת הזאת עם השדיים
הגדולים שבעלה מצא אותה מזדיינת עם שוטר אנגלי והבעל חיבק את
האנגלי מרוב שריחם עליו."
ונתוסיק, שחושב על הנקבה הקטנה עם העור נייר שהיכה להביא אתמול
על יד בית סוקולוב, שסיפר איך שהתחננה ואיך שזה העליב אותו
שצעקה "אני עיתונאית, אל תיגע בי, אני אכתוב עליך טובות," והיה
חייב לסתום לה והיא חרחרה "אני יגיד! אני יגיד!" עד שהלכה
להביא, נתוסיק אמר: "הלכה להביא כמו מסננת. כל הדם השפריץ מכל
חור. במלחמה אויב חייב להבין שהוא אויב. בלי שהאויב יבין שהוא
אויב לא תהיה מלחמה צודקת. לא מלחמה פייר. היא היתה צריכה לדעת
שהיא במלחמה."
ואז נחצ'ה אומר: "איזה יוסף?"
"זה היה האנגלי."
"איזה אנגלי?"
"הוא לא היה אנגלי."
"יוסף?"
"לא היה יוסף."
ומישקה אומר: "הוא היה אוסטרלי. כמו אנגלי. והשם שלו היה
ג'ונס."
"השם לא היה כזה."
"של מי?" שואל נפתלי וחצי.
ואני אומר: "זה השם של האנגלי שזימבר את בובה. היה צריך לשלוח
לו את הצילום מהעיתון איך נראתה המסכנה בסוף, בחדר מדרגות,
זרוקה, עלובה, מתה."
ונחום השמן אומר: "הוא היה אוסטרלי, הוא לא זיין אותה, הוא
התאהב בה."
ונחצ'ה אומר: "הוא היה גבוה עם יפה עיניים."
"מה עם יפה עיניים? עם או בלי?"
"זה מהתנ"ך, דויד עם יפה עיניים."
ומישקה אומר: "הוא לא התאהב, וגם כן היה נמוך."
"התאהב והיה גבוה, מסר לה את השם של הסרג'נט שלו שירה בעובדיה
לייש ובא ההוא מהמחלקה הערבית וגמר אותו, נתנו לבובה קופסה
שוקולד וקנדונים הכי טובים, מאנגליה, כמו שנותנים היום
מדליות."
"ג'ונס לא היה אוסטרלי."
ובנץ אומר: "אנגלי אוסטרלי, כמה שהיתה יפה בובה ואיך היתה
נדפקת, ואיך הערס שלה נתן אותה פעם מתנה לגדוד כשהיינו בטרנספר
בסרפנד. ואמר: זה מתנה בשביל שבת. זוכרים?"
נזכרנו איך היתה עייפה השרמוטה ובכתה. אחר-כך נעלמה לכולנו.
ואחרי שנים עשינו לה לוויה ולא היה אף אחד חוץ מאלה שהתחבאו
בין המצבות.
ובלילה מאוחר, באמת חשבתי על ההיעלמויות האלו של אנשים. אתה לא
רואה מישהו כמה זמן ואז המודעת אבל בעיתון וכולם מתייצבים:
ראשונים תמיד אנחנו! ובהלוויות זה תמיד אהלן, ומה נשמע ואתה
נראה טוב.
למחרת, בקפה, מלכה אומרת: "המחלות פוחדות ממכם, ניצחתם מאה
מדינות ערב בשבע ימים."
נפתלי וחצי אומר: "אנחנו אנשים שארבעים שנה עבדו בשביל להתקיים
ולא זוכרים יום אחד מהארבעים שנה האלה."
נחצ'ה אומר: "פעם ראיתי סרט, משהו על ימי הביניים, ילד מת יוצא
מהקבר ורואה את האמא שלו בוכה על הקבר והוא מבקש אותה להפסיק
לבכות כדי שהתכריך שהוא עטוף בו יתייבש."
ואז צבינג'י המציל, שבשכל שלו אפשר לעשות קרפיון לאידיוט, אבל
מה? נחמד, אומר: "זה עצוב, אתה זוכר איך עמדנו בבלקון של גינתי
ים שיכורים, והשתנו ולא שמנו לב שאנחנו מול הרוח? ובכינו כי
עברה היפה ההיא שנראתה כמו דגה?"
"דגה?"
"דגה."
"מאיפה אתה יודע?"
"מרגיש ביד!"
ואז הוא חושב, ממש עצוב עצוב כזה, ושואל, כזה מתוק: "תגיד,
השיר הזה, הכי עצוב שאני מכיר, יצא דייג לדוג דגים ואיבד את
הביצים, צום צום צום, אז אם דייג הלך לדוג דגים, איך אם הוא
עומד, או יושב, הוא מאבד את הביצים?"
לאף אחד לא היה תשובה. צבינג'י חייך. הוא ידע שהוא מספיק
אידיוט בשביל לא לקבל תשובה. אבל ראיתי איך הוא חושב, למה דייג
מאבד ביצים כשהוא יוצא לדוג דגים, וזה היה הגיוני שיחשוב ככה.

ואחרי הז"לים על יד השרתון, והזה ברחוב החשמל עם שני הבנות
שהתחבקו במסדרון על יד הבית מרקחת, ואחרי כל השאר, המפרפר
בפרישמן, החנוקים במודליאני, ההוא מיבנה, העיניים שעפו החוצה
להוא בנחלת בנימין, זה מהירקון, מקולנוע צפון, ומאיפה לא -
ה"נבלות" כבר נהייה סדרה: הולכים, מקבלים, חוטפים, גומרים.
אבל המקרה של רחוב וילנה היה אחרת, כי שמה עמדו שניים שדיברו
בהתלהבות, יפים, חמודים כאלה. אני לקחתי אחד, נפתלי וחצי את
השני, הוא תקע כדור, אני לקחתי את הראש, ראש יפה, עיניים
ירוקות, ופימפמתי כזה כוח לידיים שלי, השרירים נדלקו ולפתתי
כמו במלחציים, הראש שלו התכווץ, העיניים שלו נהיו צרות, והיה
בהן מבט כזה של שאלה, כאילו היה שואל אותי למה? למה? ומה כבר
יכולתי להסביר לו?
וזה היה הראשון שהבנתי שהוא שואל. הבנתי שאלה שלא ראו אותנו
כשהיו עוברים בוויטרינות, עכשיו הם כן רואים אותנו גם כשאנחנו
אינם. הם עכשיו כל הזמן רואים אותנו כשאנחנו גומרים להם את
הצורה. אבל אז, כשזה כבר בסוף שלהם, דווקא נעצמות להם העיניים.
אנשים לא אוהבים לראות איך הם נגמרים, ואז אנחנו נשארים הדבר
האחרון בחיים שלהם שהם בכלל ראו לפני שסגרו את העיניים.
זה עשה את זה יותר, איך להגיד, שייך! יותר כמו אויב מכובד של
צדק. משהו מסרטים. כי חוץ ממה שאני מתאר פה על המבצע, ובמבצע,
היה אומר המפקד שלי מהפו"ש ביבניאל, כמו "הזקן", שרק יתן פקודה
- לא משחקים עם מצפון. מצפון זה לוקסוס. כשאתה בצדק של המלחמה
שלך לחיים שלך, אתה הולך עם הצדק עד הסוף, אין מקום לרגשות.
נכון, חבל על חיים, אבל בשביל שמישהו ירוויח, מישהו אחר צריך
לשלם, כמו ברולטה, ואם אתה רוצה לחיות, אז מישהו אחר חייב לא
לחיות, ומי שמרחם על אכזרים מתאכזר על רחמנים. חוץ מזה היה גם
החיים, היה זה שאנשים הם כמו זבובים, וכמו שאמר נחצ'ה, היה
העניין שכל אחד היה שאלה לתשובה לא נכונה. צבא צריך להגן. גם
כשהוא תוקף.
בעניין הזה היה פעם סיפור, היום אולי לא יבינו אותו כל-כך טוב.
ישראלי אנגלי וצרפתי נתפסים על ידי אוכלי-אדם. מפשיטים אותם.
ואז עושים אש בשביל לעשות מהם מנגל. האוכל-אדם הראשי מכריז
שלכל אחד יש אפשרות לקבל משאלה אחרונה. הם עומדים ערומים, כל
האוכלי-אדם מסביב, ריר נוזל להם, האש מפצחת זרדים בדממה,
מוסיפים הקסמים למדורה, אז הצרפתי מבקש יין ושותה. האנגלי מבקש
בירה ושותה.
הישראלי, הוא מבקש בעיטה בתחת. אומר לו הראש אוכלי-אדם:
בעיטה?
הישראלי אומר, כן, בתחת!
אז האוכל-אדם הכי חזק, ואלה שאוכלים אנשים יש להם רגליים
חזקות, הוא מתקרב עם פוס של פיל, מכניס בעיטה לישראלי עד שזה
עף אולי עשרים מטר.
הישראלי קם, מוציא עוזי, אני לא יודע מאיפה, כי בסיפור לא
אומרים מאיפה, הוא יורה בכל האוכלי-אדם ומשחרר את הצרפתי ואת
האנגלי והם הולכים. אחרי כמה רגעים, הצרפתי עוד רועד, הוא
שואל: אם היה לך עוזי, למה לא ירית קודם?
אז הישראלי אומר: יש לנו צבא, הצבא נקרא צבא ההגנה לישראל, אתה
מקבל בעיטה, אתה יורה!
תראו, הערבים, מה יש להם? טנקים? אני מתכוון לאלה מפה, מהגדה,
מהרצועה. אז הם נלחמים עם מה שיש להם. היהודים של שמיר ובגין
לא עשו ככה כשלא היו להם טנקים? ומה, אנחנו לא השחלנו את כולם
בכפר קאסם? כמו שאנחנו ב"נבלות" לא זורקים פצצות נפאלם כי אין
לנו, אנחנו לא עולים על החבר'ה האלה בג'יפים או בטנקים, אנחנו
משתמשים במה שיש לנו: אקדחים, בוקסים, ידיים, סכינים.
נחקה בהראל, כשהוא היה משחיל נקבות ערביות היה אומר: "צריך
להשמיד את אמצעי הייצור!" גם זה מורשת! כי אילו יכולנו לגרש את
הצעירים לאיזה מחנה מעצר בקפריסין וללמד אותם מה זה היה
הציונות, מה זה להיות יהודי, מה זה היה פה בשממה, איך לחמנו
כדי שהם יוכלו לדבר בפלאפונים, אז לא היינו צריכים את
ה"נבלות".
צעיר טוב זה צעיר מת, כמו שערבי טוב זה ערבי מת. השמאלנים האלה
לא מבינים ערבים. הערבים שונאים אותנו, אז או שיגרשו אותם, או
שהם יגרשו אותנו. אני בעד לכסח להם את הצורה, אבל אני אף פעם
לא אמרתי שהם לא צודקים כשהם חיסלו אותנו בנבי סמואל. קדושים
יש רק בשמים ואנחנו שם עוד לא היינו, ואחרי ה"נבלות" אני לא
חושב שגם כן נהיה.
פעם, כשהבת שלי היתה קטנה היה לנו כלב, מעורב, הוגו היא קראה
אותו. קניתי בצער בעלי חיים. הוגו היה בסדר. אבל כל הפעולות
שלו היו בזמן לא נכון. הוא היה מחרבן בגינה הציבורית ואז היה
עושה ככה עם הרגליים כשכבר היינו על המדרכה. כשהיה מכונית
חורקת, היה נובח אבל אחר כך, נגד מכונית אחרת שבכלל לא חרקה.
זה מה שהתחיל לקרות לנו עם ה"נבלות". כאן זה מלחמה, חוקי
"נבלות", כי מה? אנחנו משחקים פה שח?
אבל בניגוד למה שאני מספר על ה"נבלות", שזה מבצע הגנתי, בחיים
הפרטיים אני די בסדר. אני לא איש רע. אני לא חוראני כמו שאני
בטוח שבגלל האופי, צריך שיחשבו שאני. לא קראתי כמו נחצ'ה, אבל
היו לי מורים טובים: וינגייט, הזקן, יגאל, שמעתי שבע שעות את
סנה מדבר במעיין חרוד, את טבנקין. אני יודע משהו. העברית שלי
לא מי יודע מה, אבל זה לא העברית של אחד שקרא רק תדהר וחיי
המין של האדם.
אם הנכד של מישקה צריך רופא, אז אני יביא לו רופא באמצע הלילה.
לא כמו החרות האלה שבגלל ה"נבלות" בורחים מהעיר בערב ודורסים
אחד את השני בכבישים, כי מפחדים ממה שיקרה בלילה ואז מה, הם
רוצחים אחד את השני באיילון, ואין להם מושג מה זה רעות.
עכשיו הם הולכים להביא יפים, במה שנחצ'ה קורא "זמן עבר", יפים
למפרע. גם רואים אותנו, גם הולכים להביא עם שאלות על הפרצופים
שלהם. וככה מרוב מחשבות נהייה לי כאב ראש. לקחתי שני אקמול
פורטה, מלכה הביאה מים, הצמידה את הפה שלה למצח שלי, חלש כזה,
לחשה את המגע, מדדה חום, ואמרה: "יש לך חום!"
אמרתי: "זה בגלל שאני רוצה להגיד משהו על מה שמישהו רואה
בסוף."
היא מרימה ראש מהעיתון עם כל ה"נבלות" שלנו ואומרת:
"יאללא, תעשו משהו שהצעירים המסכנים לא ימותו ככה."
ויום אחד, אשתו של שוקה, שיושב אתנו רק כשהיא לא בבית כי פוחד
ממנה, נסעה לגליל לבן שלה, ולשוקה יש בית גדול במכמורת, אז הוא
אומר: "תבואו אצלי, נעשה מסיבה, נעשה כבש על גחלים, נשתה."
שוקה הוא היחיד מאתנו שהמשיך בצבא קבע עד שיצא לאזרחות והלך
להכות מקצועי בשביל כסף. אפילו בשנת שבעים ושלוש הוא עוד היה
בקבע ונהייה סגן אלוף לענייני מכות. במלחמה, כשלא היה חומר
הרדמה, היו מכניסים בקבוק ברנדי שלל לפה של איזה מסכן, שוקה
היה עומד מעליו, מכניס לו בוקסים, ההוא היה מאבד את ההכרה,
וככה הוציאו לההוא את הכדור מהרגל או היד. אחר-כך היה הורס
לערבים את הצורה שלהם.
כל מה שעשה בכל השנים בצבא, זה מכה. הוא היה יודע לתת מכות
יבשות בלי להשאיר סימנים. הזה שהוא היה מחנך, היה מכופף,
העיניים שלו יוצאות מהחורים, כל הגוף כמו אגרוף מצ'וקמק, ושוקה
היה שואל, בנעימות, היה אומר נחצ'ה בהתפעלות, בעדינות כזאת:
"מה? אני הרבצתי לך?"
וההוא היה בוכה: "לא! לא! מה פתאום?!"
היו תופסים איזה ערבי עבדייאת, והיה צריך מומחה. מביאים את
שוקה, ואחרי חצי שעה הערבי היה מודה שבאותה הזדמנות גם הרג את
האמא שלו.
הרמטכ"ל בא ללחוץ לו יד, השר ביטחון, מי זה היה אז? דיין? אביר
קרבות קרא לו. אחר-כך, באזרחי, אולי חמש עשרה שנים היה מכה
ומכה, ועשה את הבוכטה כסף וקנה את הבית במכמורת.
היה לו תחת ענקי. אלוף ההפלצות בכיבוי נרות. היום אם הייתי
צריך, הייתי שואל את הנודות עלינו כי אנחנו מכוערים זקנים,
והנודות נשארו צעירים ובדיוק עם אותו ריח!
לפני ששוקה הלך לקבע להיות סגן אלוף לענייני מכות, עם מה
שנחצ'ה קורא "Kappap Education", כשאנחנו עוד עבדנו באניות של
שוהם, אז שוקה הלך לאזרחות, השכיר אוטו משא, שם עליו ברזנט,
ברז, שתי כיורים, מיטות מתקפלות, סדינים, מגבות, חילק לארבע
חלקים, לקח מעפילות רומניות, הכניס אותם לאוטו משא, והיה נוסע
קרחאן ספיישל: חיפה-נתניה. נתניה-חדרה. חדרה-זיכרון.
זיכרון-עתלית. עתלית-חיפה. וחזרה לתל-אביב עד רחובות. ומרחובות
לתל נוף.
היו נכנסים לאוטו משא ארבע-ארבע ומנייקים. עשה הרבה כסף.
אחר-כך הפסיד את הכסף מערסים שגנבו לו את הרומניות, וחזר לצבא.

האישה הג'ינג'ית המרשעת שלו נסעה לגליל לבקר את הבן שלה באיזה
מצפה, בטח של מתרוממים. מעניין מה הוא יודע על האבא שלו.
ואנחנו יושבים, והמחתרת שלנו ממש נוסדת רשמית אצלו בבית. אנחנו
מרימים כוסיות, שותים לכבוד המאורע בלי שנותנים לזה משמעות או
שם. יש שיבס-ריגל, יש וודקה, יש ברנדי נייר זכוכית שבע שבע
שבע, יש בירה.
ונחצ'ה האינטליגנט עם המילים שלו אומר: "לחיי הסוסים שיוציאו
את עם חלך מן הבוץ."
וזה יצא לו ישר מאיפה שחונכנו, מהפלמ"ח, מהמדורות, מזה שהיינו
אומרים "לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ!" וחלך זה
מהאינטרנציונל של אבא חושי לפני שיצאנו לשבור את הידיים
והרגליים לערבים ולפ.ק.פ: זה בא מ"קום התנערה עם חלך!" כי הלא
זה היה חיפה האדומה!
כי זה היה נעורים, כל אחד היה אז משהו, ואלה מהשרתון שמה,
כשאנחנו היינו בב.מ.וו של השמן שהוא לא שמן כבר, אלה נהיו אויב
עם הזלזול שלהם בכל מה שעשינו, שהלכנו כשהיינו צעירים במקום
לגימנסיה ובגרות ואקסטרני לסרס מוחמד, שזה ערבי וגם מושג
לאומי, הם גם כן שייכים. אנחנו היום בשר רפה, יושבים שעה בבית
כיסא, הוורידים נהיים נחשים, כמה כבר היינו שווים עד ה"נבלות"?

אז ישבנו אצל שוקה, שותים, אוכלים, חשבנו יחד. על העניין של
הערבים והטרוריסטים. שיגע אותנו העניין עם הכיוון הלאומני!
והחלטנו שבפעם הבאה מתכננים את ההמשך כמו שלמדנו בשביל שיהיה
ריספקט!
החלטנו שנביט טוב טוב, נבדוק במי אנחנו מטפלים, וככה תוך כדי
דיבורים, בלחש כמעט, אבל אני נשבע, הנודות האלה, זאת אומרת,
אנחנו, שרנו את השיר: "קבלו קבלו הרי אפרים קרבן צעיר חדש,"
והתחלנו להשתפך עם השיר הכי פופולארי: "אל נא תאמרי לי שלום,
תאמרי רק להתראות, כי מלחמה היא חלום טבול בדם ודמעות."
ובעיתונים רעש מהומה, הצבא לבוש מדים יצא למלחמה. המשטרה, שכל
הזמן אומרת שזה טבח המוני על רקע לאומני, קוראת עכשיו את
הכרוזים שלנו ומשנה את הסיפור. הם כבר מדברים בטלוויזיה על
חקירה יסודית. איזה חקירה? איזה יסודית? אפשר היה להריח שהם
אפילו לא מתחילים להתקרב.
והעיר, אומר נחצ'ה, כמרקחה. משפחות בוכות, הילדים המסכנים
שלהם!
וככה, עוד כשהיינו בבית של שוקה, החלטנו על העניין הזה של
הכרוזים. היה ויכוח אם להגיד "צבא במלחמה" או "מחתרת". החליטו
מחתרת כי אנחנו לא צבא, רק נמצאים במלחמה חוקית כמו מחתרת
שהחוקים שלה הם רק שלה.
אם הפורשים הרגו סרג'נטים אנגלים הם עשו את זה בחוקים שהם
המציאו. אם המפקד, לא חשוב מי, קיבל עונש לירה על כל המתים
בקיביה, אז זה החוקים שלהם.
אז הוחלט על נוסח: "נורו על ידי מחתרת צודקת נגד העוול". נחצ'ה
סיגנן ותיקתק במכונת כתיבה שמצא במחסן של אחד הבנים שלו, לא
יודע מאיזה אישה. עשינו העתקים בכרטוגרף במלכי ישראל. הרעיון
היה שיבינו שאנחנו עושים את כל זה בשביל אלה שלא יודעים את מה
שהם בעצמם רוצים לעשות, כמו החלומות של אשתי זהבה שלא תודה
בזה. רוצים, אבל אין להם דם.
זאת אומרת כל הדור הדפוק שלנו, שמכניסים אותו לפח האשפה אחרי
שנתנו להם מדינה, ואת כל האמק, אנחנו משהו, וזה כולל גם את כל
אלה שלא עושים כלום, שחולמים, שרואים שיש מלחמת צדק נגד
השרמוטות והשרמוטים בביקיני ומהרמת אביב ג'.
בעיתון היה כתוב שהביאו פסיכולוגים שעשו חקירה והגיעו למסקנה
שאו שיש כאן מחתרת פוליטית שמרמה עם הכרוזים, או משהו שקשור
במישהו, או שיש כאן כאלה שמרגישים שנגרם להם עוול.
אבל ב"ידיעות" כתב אחד שלפי סוג העבודה, רואים שזה חייב להיות
קשור לגיל. כל המתים הם נוער. שיטות ההרג הן מתוצרת המנדט. הוא
כתב שיש פה ניסיון שהצטבר בתקופה אחרת, כשידעו טוב מאוד איך
לחסל, ולא עשו מזה כתבות בעיתונים ולא נתנו לשמאלנים לעשות מזה
עניין עם בג"צים וכל החרא שהורג היום את הצבא והמשטרה והשב"כ.

הכתב המשיך: "היום כל קצין הולך עם עורך דין צמוד. אם אתה יורה
בערבי, אפילו שהוא  ירה עליך, אתה תיכף רץ לעורך דין שיגיד לך
אם זה היה בעליל או לא בעליל!" המאמר הזה מצא חן בעיני.
עכשיו, כשהמחתרת קיבלה רשמיות, אז כל הסיפורים שלנו בהמתנה.
לפעמים, פתאום בא, כמו שאמרתי קודם, איזה פיהוק. או עייפות.
אבל עובר מהר.
אני אפילו היה לי לפני שנתיים פרוסטטה. הלכו ודחפו לי חשמל
לקטן עם חצי הרדמה, הרגליים שלי נהיו אבן. הכניסו לתוך המה שמו
לייזר, ומולי הם שמו טלוויזיה בשביל שאני אראה איך הזה מטייל
בפנים. אחר-כך השתנתי חתיכות דם, ואיזה כאבים היו. בסוף זה לא
עזר והייתי קם כל שעתיים.
עכשיו אני עובד בלילה, הפרוסטטה נעלמה, ביום אני משתין שמן,
בלילה ישן חלק.
לטוביה היה ניתוח קילה, והמשיך לכאוב לו. ופתאום כבר לא כואב.
בנץ, מומחה לוויטמינים שהיה עושה לנו רע על הנשמה עם מה שאנחנו
צריכים עד הלוויה, כולנו בלענו בגללו מולטי ויטמינים 2000,
וג'ינסאנג, ואבץ וברזל וויטמין ב' וסי. המון סי.
אז מי צריך היום ויטמינים? הגב הזקן מתיישר. אשתי אומרת לי:
תראה, אפרים איך כל הצעירים האלה מתים, וסתם, אבל לעומת זה"
-ככה היא אומרת: לעומת זה! - "אתה פתאום נהיית צעיר! בסוף,"
היא אומרת וצוחקת, הזקנה שלי, "עוד יהרגו גם אותך בגלל שאתה
כזה צעיר!"
ה"נבלות" נהייה כמו "התקווה" ששרנו במגרש על יד פינתי, כשרקדנו
בכ"ט לנובמבר כשמכל הבתים, מכל החלונות הפתוחים, נשמעה הספירה
להצבעה על המדינה. רקדנו כל הלילה, חצקל הביא יין בחינם, מה
הביא, חביות הביא! ובירה. עשו מדורה מכל השולחנות של הבתי קפה.

המשטרה באמת קנתה את העניין עם המומחיות מימי המנדט לחיסול
וראש הממשלה הזהיר את הצעירים בתל-אביב לא להסתובב בלילות.
בעיתון אחד היה כתוב ש"במהלך גל הרציחות המתבצע בעיר, נרצחו עד
כה שלושים ואחד צעירים."
אני יכול להעיד: לא היו נרצחים, אנחנו לא רוצחים! היו מוענשים!
אם כל ישראלי שהרג באיזה מבצע צודק הוא רוצח, אז רוב המדינה הם
רוצחים!
זה בסך הכול, הצדק שלי נגד הצדק שלו.
אבל איך שזה הולך, זה הכול מקרה. פעם הדוד שלי עמיהוד הלך
להתגלח. ישב, הספר שלו חידד את הסכין בעור המתוח, חידד טוב, שם
קצף על הפנים של עמיהוד, ואלה חברים משנים, הדוד שלי היה בא
אליו בדרך לעבודה, כל בוקר, אולי ארבעים שנה היה בא, והם היו
יחד בהגנה. אז הספר מתחיל לגלח עם התער החד, וחוטף התקף לב,
נופל, מעצמת הנפילה התער נכנס לדוד שלי לגרון, מביאים אמבולנס,
מצליחים להציל את הספר מההתקף לב שחטף, אבל בשביל עמיהוד זה
היה מאוחר, הוא כבר הלך להביא.
אז מה? הספר רצח? בכלל אפשר לתכנן, אבל צריך לדעת גם לאלתר.
ככה ניצחנו במלחמות את הערבים וככה הם גם לא ינצחו, עם הצבא
החדש המקצועי שלהם שמחפש לא רק בעיטה בתחת, אלא תעודת הכשר של
השמאלנים.
אבל נכון, זה יכול היה גם להתפרש לא נכון, והעיר באמת נהייתה
סגורה, כמו בעוצר. אנשים פוחדים לצאת. מגיע אחר הצהריים ומי
שלא בורח נסגר בבית, נועל את החלונות, פותח את הטלוויזיה ורואה
איך אלה שהחברים שלהם או הבנים שלהם "מסרו את נפשם" במאבק של
ה"נבלות" נראים אחרי שהלכו להביא. רואה מתי יערכו ההלוויות.
רואה גם חלק מההלוויות כי הישראלים אוהבים לעשות חגיגות מכל
צער. אז מתארים בטלוויזיה איך זה היה, ורואים את האימהות
המתייפחות. רואים את הכעס. שובר את הלב לולא זה היה צודק.
רואים את הרבנים אומרים תפילות ואומרים השם יקום דמם, ושום שם
לא מגיע לקצה של הסכין חבלנים שמצאתי בבוידם ושכבר שלחה להביא
כמה נחמדים שאלה אומרים שהשם יקום דמם. השם הזה לא כזה ג'אבר.

ואף-על-פי שהמאבק הצודק הוא רק נגד צעירים, גם המבוגרים
פוחדים. הם חושבים שאולי העיתונים לא מבינים כל-כך טוב. איך
היה אומר האבא שלי: המלך חולה, לווזיר עושים חוקן. המדינה
בפניקה, אז היא נותנת לעצמה חוקן.
יום ששי, אני בבית, הנכד של אחי, יוחי, בא, הוא חזר מהגדה. עוד
היה האינתיפאדה שאנחנו היינו גומרים אותה בשבוע, אבל ישראל
נהיו רכרוכים, ויוחי בא אלי, אומר:
"סיפרתי לאמא שלי על מה שקורה בשכם, על ערבי אחד שפגעתי בו.
חבר שלי ירה בשני מיידי בקבוקי תבערה וטחן אותם, מאחד הוא גם
עשה לפיד, ואיזה פגיעות יפהפיות זה היה. וגם הגיע להם. ואחרי
הירי רצנו למטרות, אני מגיע לראשון, הוא יורק ודם נוזל לו. אני
עושה לו לשתוק, וזה מדבר אתי עברית. מישהו אני רואה מסתובב לי
בתוך היד, מכונת כביסה, אני מסתכל עליו, בסדר, חכה שנייה,
ועולה לשני, ראיתי שהוא נגמר.
"באתי אל החיילים, אמרתי שישימו לו תחבושת, והם צוחקים. אני
אומר: הבן אדם הולך למות. ואלה לא זזים.
"אני בא הביתה לשבת, מספר לאמא שלי, והיא צוחקת. הרגיז אותי
שהיא צוחקת. נכנסתי לאטרף, באמצע האוכל תפסתי את הצלחת, שני
ביצי עין, ועם הכול, עם הביצי עין, הופ מעל הראש שלה, וישר על
הרצפה.
"היא לא ידעה מה להגיד. אמרה: באת לשבת, רציתי שתיהנה. אתה בני
יחידי.
"ברחתי ממנה. הלכתי ברחוב. חיכיתי שמישהו יבין. אתה ותיק. אז
באתי אליך."
הבנתי אותו, אבל החלטתי לא להסביר לו. מה שכן, נתתי לו הרצאה
על אמהות, על ערבים ועל שמאלנים.
ואחרי כן, כשהלכנו מישקה ואני לגמור את הארבעים ואחד בספירת
ה"נבלות", מלבד ארבע השוטרים שלא שייכים, ראינו שניים שיושבים
על הברזלים של גדר של בית ברחוב יואש.
מישקה חמק מאחור, נעלי קרפ יש לו, קיפל אחד. אני מכה, ופתאום,
תוך כדי שאני מכה, אז אני שוב פעם נרדם, וכנראה גם נוחר. אני
מתעורר בזינוק, מביט בזה שביד שלי ומרגיש נורא מושפל. הזה עוד
לא הלך לגמרי להביא, מישקה גמר מהר את שלו, ובא בדיוק רגע לפני
שהתעוררתי, היכה אותו חזק וההוא נפל לי מהיד.
מישקה אומר לי: "אתה צריך לנוח. לא צריך לעשות 'נבלות'
כשעייפים."
אז נחתי לילה. יומיים אחרי זה, אני בקפה, יום שמש, אחרי
שהחבר'ה אתמול גמרו בעריפה אחד גבוה ורזה ואחד נמוך ושמן,
שדיברו בפלאפונים. הם סיפרו שהאלה עמדו יחד, וכל אחד דיבר עם
מישהו אחר, ואחד היה עם כובע בייסבול הפוך על הראש, עיניים
מזלזלות, השני לבש משקפי שמש ירוקים, מעוינים, שישבו לו מסביב
לעיניים כמו מסגרות, והיה לו על היד שעון זהב קרטייה. הראשים
שלהם עפו לצד אחד והפלאפונים לצד השני.
מישקה אומר: "בגלל אפרים פחדתי להירדם, שרתי לי בראש את 'היא
תבוא בלי פיג'מה', ואחרי שגמרנו את ה'נבלות' השכבנו אותם אחד
על יד השני קצת בעיקום, שייראו כמו השמן והרזה ב'דוקטור כואב
לי'. הם נראו כל כך עזובים פתאום בלי הראשים, הפלאפונים עוד
דיברו, צעקו אחד על השני, שמעתי מהם: מה קרה? מה קרה?"
"לקחתי אחד מהפלאפונים," אומר נחצ'ה, "אמרתי לתוך האפרכסת:
'קרה נבלות, זה מה שקרה', ואיזו בחורה צווחה, איממממא,
אימממאלה, והיא הרגיזה אותי. צעקתי לה: 'תבואי בלי פיג'מה
תבואי,' ודרכתי בכל הכוח על הפלאפון עד שהקול שלה נחנק. אולי
כבר לבשה פיג'מה, אולי מרוב מחץ גם היא הלכה להביא השרמוטה."
אז עכשיו צהריים, אני יושב, מביט החוצה, עוברת אחת יפה. כבר
כמעט לא רואים אותם בוויטרינה, אבל היא אולי לא יודעת, אולי
עולה חדשה, או תיירת. אבל אין כמעט תיירים, המטוסים מגיעים
ריקים, המלונות נהרסים, נהגי התיירים מפגינים נגד הממשלה,
מהומת אלוהים. שפים מדופלמים ממלונות פאר נוסעים הביתה כי אין
עבודה.
אני מביט, יש לבחורה הזאת גוף של איילה, וצבינג'י המציל, שיושב
שותה מיץ גזר בשביל העיניים שלו, צוחק עלי: "מה יוצא לך מזה
שאתה מביט?"
"צבינג'י," אני אומר לו, "גם אחד בדיאטה מותר לו להסתכל
בתפריט!"
כל העיתונים, שהיו קודם מלאים מאמרים ומכתבים של "אל תתנו
לערבים להיכנס מעזה!", אז בגלל הכרוזים התחילו לרספקט אותנו.
ההליכה להביא היתה רק חלק קטן מהכעס. "המדינה," אמר ראש
הממשלה, "נכנסת למיתון עמוק שלא היה כדוגמתו."
כן, עכשיו הם באמת התחילו לקחת אותנו ברצינות.
ואז חשבתי לכתוב מכתב לעיתון, להגיד שבאמריקה יש להם שם אחד דן
שילון אמריקאי עם שער לבן, דונהייו קוראים אותו, לא מפחדים לתת
לחיטייאר כמוהו לעשות תכנית שמשדרים בכל העולם. אצלנו לוקחים
ישר מהחלב של האמא שלהם להגיד חדשות, חוץ מהשניים הכי טובים:
דן שילון שהוא לא זקן, אבל גם לא צעיר כזה, וחיים יבין.
יום אחד, אחרי לילה עם שלוש חבר'ה שהיה צריך להפיל אותם לפני
שירינו בהם, וגם כן לדרוך עליהם, וכשכל הסוליות התמלאו דם,
אנחנו ככה הולכים, אני שורק, וצבינג'י המציל אומר: "בוא נלך
לרחוב עליה, שמה יש הלקרדה הטורקית הכי טובה."
ואני מפסיק לשרוק ואומר שאני זוכר שבירושלים היה קבאב כבש,
בלאדי, עלה שש גרוש קילו, והיה הבלאווה מפילה כמו ההוא שדיברנו
עליו מול הלונדון מיני סטור, והיה זיתים דפוקים מנבלוס, ואיך
קניתי פעם רוטב ענבים שחורים משכם ואיך היה נפלא זה.
ואז צבינג'י המציל, שתמיד שותק וכשהוא מדבר הוא מדבר כמעט רק
בענייני ים, מתחיל פתאום להתחרמן.
"כשגמרנו את השלוש בחורים," הוא אומר, "ואת ההוא ברחוב יפו
תל-אביב, חשבתי אולי הדייג מאבד את הביצים כי מרוב קור הם נפלו
לו."
מישקה אומר: "היו רק שני בחורים. אחד היה בחורה עם שדיים קטנים
שחנקתי. וחוץ מזה, צבינ'גי, ביצים לא נופלות. דייג מאבד דגים,
לא מאבד ביצים."
שוקה ואני על יד דיזנגוף, בצפון. שוקה פתאום מביט באחד שם שהוא
כבר חצי הלך להביא ואומר: "אני מכיר אותו כשהיה ילד, זה הנכד
של פנצוביץ הזקן!"
והוא מתחיל לבכות לי, ותוקע לו כדור ישר לראש, והדם יוצא כמו
מממלחה שנסתמה ורק חור אחד פתוח. כזה שפריץ יפה.
ונחצ'ה שומע את הסיפור ואומר: "קילוח!"
אני שואל: "מה קילוח?"
ונחצ'ה אומר: "בעברית, שפריץ זה קילוח."
תמיד יש לו את המילים האלה ואז שוב פעם צוחקים עליו שהוא
אש"פיסט ויושב בכסית עם המשוררים האלה. וצבינג'י המציל אומר:
"אם דייג יושב על תנין, לא יאבד ביצים? ואני זוכר, היתה לו
אחות קטנה."
נפתלי וחצי שואל: "למי?"
צבינג'י המציל אומר: "לבן של פנצוביץ."
ומישקה אומר: "היא היתה גיבנת!"
"מי היתה גיבנת?"
"האחות של נחום."
"שמו לא היה נחום."
ונפתלי וחצי אומר: "כן היה שמו נחום. אבל לנחום לא היתה אחות.
והאבא שלו היה הכי קרוב לאח של בן גוריון, גרין, שהיה לו קיוסק
בבן יהודה מול הסמינר. היו שם הצריפים של התימנים והוא היה
משמיץ את אחיו ולא דיבר אתו בגלל מפא"י, וחוץ מזה לבן של
פנצוביץ קראו בנימין ויש לו היום איטליז בברוקלין וקוראים אותו
מקס."
אז אני אומר: "לא, לגרין לא היו ילדים."
"מאיפה אתה יודע?"
"אני יודע. ולאחות שלו לא היתה גיבנת!"
"של גרין?"
"לא. האח שלו היה בן גוריון."
"לגרין באמת לא היו."
"ההיא הזדיינה עם אנגלים. וחוץ מזה, זה לא הנכד של פנצוביץ.
הנכד של פנצוביץ ירש את הפורד של האבא שלו. כשאנחנו עוד היינו
נוסעים על אופניים, הוא כבר נסע בפורד ובובה היתה פותחת בשבילו
את הרגליים בצלצול, כמו פעמון, מהבית ספר לדוגמא עד קיבוץ
גלויות."
אז מישקה אומר: "מה קיבוץ גלויות?"
נפתלי וחצי אומר: "מה שעכשיו זה ז'בוטינסקי היה קיבוץ גלויות,
אתה לא זוכר? כמו שרחוב הגליל היום זה מאפו, ושבטי ישראל זה
רופין."
ואז נתוסיק, שגם כן לא מדבר הרבה, רק מנענע בראש כאילו הכול
נכון וגם כאילו הכול לא נכון, אומר: "זה קשה בין דוגמא
לז'בוטינסקי כי באמצע יש ויתקין."
אני שואל: "מה קשה?"
"קשה בשביל פעמון."
אני שואל: "מה ויתקין? איזה ויתקין?"
ונפתלי וחצי אומר: "בין דוגמא וז'בוטינסקי יש רחוב, ויתקין.
ואם פעמון, אז ויתקין צילצל, לא בובה צילצלה."
"מה צילצל?"
"צילצל!"
"מי?"
"הפעמון."
"איזה פעמון?"
"פעמון מצלצל. זה הדבר היחידי שפעמון עושה."
ונתוסיק נותן פירוש רש"י: "נגיד שז'בוטינסקי והבית ספר דוגמא
זה כמו פעמון, אז באמצע זה ויתקין!"
ונפתלי וחצי שואל: "מה פתאום היא פתחה רגליים כמו פעמון? היא
היתה מכופפת את הרגליים, לא מותחת אותן, כי היה לה כוס קטן."
ומישקה אומר: "תלוי אם היא ישבה עליך או אתה שכבת עליה. ויתקין
זה הצ'ופצ'יק של הפעמון, כי אם בית ספר דוגמא וז'בוטינסקי זה
הפעמון, אז ויתקין הוא הצ'ופצ'יק של הפעמון."
ונחצ'ה אומר, כמעט בוכה, משהו נכנס לו ונגע בנשמה: "ענבל,
ענבל. ענבל!"
ומישקה שואל: "מה ענבל?"
ונחצ'ה אומר: "צ'ופצ'יק של פעמון נקרא ענבל."
הקול של מישקה משונה. כאילו שלפעמים הוא פה אבל גם לא פה. בזמן
האחרון הוא מראה סימנים של דאגה. זה לגבי הבן הגאון שלו,
וכולנו מפחדים, לא רק הוא, שאולי בטעות עוד נהרוג אותו כי אף
אחד כאן לא ראה אותו בחיים שלו, מפני שאנחנו, כמו שהוא אמר
פעם, לא ראויים לו, ובצדק. אבל זה היה באמת בעיה.
שוקה אומר: "אז מה? אז בובה היתה פותחת רגלים מדוגמא
לז'בוטינסקי עם באמצע ענבל?"
ונפתלי וחצי אומר: "הבת שלי השם שלה ענבל ולא ידעתי שהשם שלה
צ'ופצ'יק."
וצבינג'י המציל שואל: "מי זה בכלל הוויתקין הזה?"
ונחצ'ה אומר: "ציוני ידוע."
אז ככה פתאום אנחנו באמת חוזרים לתולדות הציונות, לאיך היינו
שרים פעם, "הוא היה מפוזמק עד העצם, הוא יצא במסע השלישי".
וצבינג'י המציל שואל: "תמיד רציתי לשאול ולא היה זמן, מה זה
מפוזמק?"
נחצ'ה מסביר שפוזמק זה כמו גרב, פעם היו אומרים פוזמק, כמו
שפנטופלס הם נעלי בית, ופוזל היה קסוקר.
ואחרי כמה ימים, אני כבר לא זוכר מתי זה היה בדיוק, הלכנו על
יד גורדון, בשל"ג, לא היה אף אחד חי, כלום. התרגזנו, לא רואים
אף צעיר, כמו בעוצר. "זה חוצפה!" אומר נחצ'ה בשקט, ופתאום נכנס
לו בפנים הכעס הישן.
אני כשאני רואה אצלו את הכעס הזה, אני יודע שאם אני יהיה
היחידי בסביבה, הוא יפוצץ לי את הפרצוף, כי זה משהו שהוא לא
יכול להשתלט עליו. הוא בעצמו אמר פעם שזה כעס שבא מהכי עמוק,
כמו שרפה. והוא התכופף, הרים אבן ששכבה שם, הפנים שלו נראו כמו
מסכת מוות שראיתי פעם, העיניים נעצמו מעט והוא העיף את האבן על
חלון וצעק: "חרות! חרות!"
איזה איש זקן בפיג'מה הביט מבוהל מהחלון, השברים של הזכוכית
עפו למרחק חמש מטר, וההוא התחיל לצעוק. בינתיים נחצ'ה כבר
נרגע, נראה נזוף, וכרגיל ברגעים כאלה, נראה עצוב. הוא אמר
לזקן: "סליחה, התחלק לי!"
"התחלק לך מה? הזקן היה מורה פעם בבית ספר של הבת שלי, הכרתי
את הפנים. התחלק לך מה?"
ונחצ'ה אמר: "השכל."
והאיש אמר: "משוגע!"
ונחצ'ה, כמו טלה, סופר חמש מאות שקל מהכיס, ניגש ונותן לאיש,
ואומר: "זה בשביל תיקון החלון. סלח לי, לא יודע מה קרה, פשוט
לא יודע! אנחנו מחפשים את הרוצחים ונהיינו עצבנים."
האיש לא יכול לזהות אותו כי הוא באור ונחצ'ה בחושך, והוא די
מבוהל, והוא אומר: "חפשו. חפשו. הם יורידו הכול דומה."
אני שואל: "לאן?"
ונחצ'ה אומר: "לשאול."
ואנחנו רצים משם. הצצתי אחורנית, האיש עומד עם הכסף ביד ומנענע
בראשו, ונחצ'ה אומר: "מילה יפה ירד דומה. איזה חרא של בן אדם
אני, מה אני שובר פתאום חלונות?!"
ואז לקחנו שני טקסים בבן יהודה ונפגשנו על יד שמיל. היה שם
פאב. בחוץ עמד אחד שלא נתן לכל מיני כאלה שנראו כמו ערסים
להיכנס. יצאו חבר'ס שמנייה ולבנייה כמו שהיה אומר צ'יטה, ומתוך
נוסטלגיה לצ'יטה שמנו עין על השמנייה והלבנייה האלה. היה להם
פג'ו מאתים וחמש, אדומה, קונברטיבל, עם רדיו בפול ווליום. היו
לבושים מה שפחות. לבחורות היו שערות חלקות, שבטח מרחו במיונז.
ישבו באוטו ועישנו ושתו בירה אמסטל מבקבוקים.
העיר ריקה. והם כאילו שום דבר. כמו במלחמת המפרץ, הגברים באמת
היו יוצאים לטייל ברחובות הריקים של תל-אביב.
"רוצים לשחרר קיטור," אמר מישקה.
אחד מהם מוציא איזה שאכטה ועישנו ככה מפה לפה. אחר-כך התחילו
לצחוק, העבירו אותה יחד עם האמסטל, וזה נגע לזאת, וזאת כאילו
בטעות נפלה לההוא עם הבלורית לברכיים ואפשר היה, אפילו מאיפה
שעמדנו, לראות שזה לא מזיז לו, כאלה נופלות לו חמישים ביום, מה
זה כבר אכפת לו.
אז שמנו מסכות על הפנים כמו שראינו בסרטים, תפסנו אותם. הם
צעקו והתחילו להיאבק. גמרנו שניים בסכינים שפרפרו ואחת שהתחילה
להקיא דם. שמעתי סירנה משטרה, היה צריך לסיים מהר, הכיתי אותה
עד שהפסיקה לירוק ושום דבר כבר לא יצא ממנה.
השארנו את הכרוז, "נורו על ידי מחתרת צודקת", הסירנה כבר היתה
קרובה, רצנו ועמדנו בכניסה לבית בהתחלת רחוב יורדי הסירה,
חיכינו. אחרי איזה עשרה רגעים הלכנו לשם. המשטרה הסתובבה ועשו
המון רעש, אנשים נחקרו מה הם ראו, אמבולנסים צפרו, הם שמו
גדרות כאלה.
עמדנו קרוב. נחצ'ה אמר לקצין שם: "תתפסו אותם כבר!"
"מנסים אדוני, מנסים," עונה הקצין.
ומישקה אומר: "נבלות," וככה, מחייך בשקט. וכל אחד הסתלק הביתה.
אני רציתי לראות בכבלים סוף של משחק כדורגל באיטליה.
וביום ששי בערב, אחרי הארבעים וחמש במניין ה"נבלות" מלבד הארבע
שוטרים שלא שייכים, והארבעים ושמונה לפי החשבון של המשטרה, ממה
שקראנו בעיתונים, היה ערב יום עצמאות ועשינו מפגש רעים, לא
בדיוק מסיבה.
הנשים שלנו, שלא ידעו מהראש שלהן, שמחו שאנחנו נפגשים שוב פעם,
והכינו עוגות וחמוצים ובשר ונקניקים וסטיקים, וגבינה ושקדים
ושתינו, למה לא?
הנשים היו מרוגשות ומחוממות כי שרנו שירים ישנים שהרטיבו להן
את המחפשים-את-המטמון שלהן, שרנו יש לה רגל מתברגת, ואממא יש
לו תבלול בעין, אממא הוא אוהב אותי נורא, אני יושבת אתו על
הסלעעייים, העיקר שההוא יתפקע, ובסוף את היא תבוא בלי פיג'מה.

אחר-כך היינו כבר עצובים ושתויים ושרנו רבותי ההיסטוריה חוזרת
/ שום דבר לא אבד לא נשכח / עוד נזכור: תחת גשם עופרת / איך
בסוריה צעד הפלמ"ח, שזה מישקה שבא מכיוון רוסיה דרך סוריה.
הנשים שלנו געו בבכי, והיין יצא להם מהשיניים המחודשות, ואז
שרנו: ומסיימת הסבתא לנכד / ויושבת כפופה למולו: / כן, הכושי
יכול כבר ללכת / כי הכושי עשה את שלו... וזה עשה אותנו עוד
יותר עצובים. איפה הצדק? ובשביל לצאת מהמלנכוליה שרנו ראשונים
תמיד אנחנו, וככה שכחנו הכול, והנשים מה זה התמוגגו.
תראו, חוץ מהמקרים שכבר הזכרתי, היו השלוש ברחוב רש"י, החצי
ילדה חצי אישה ברחוב עמוס, היו אלה שבכו ברחוב שפינוזה, היה
הגבוה שהתחיל לרוץ ברחוב פרנקפורט אבל מישקה זינק עליו.
היו האלה החיוורים והאחד השזוף מרחוב גורדון פינת ריינס, היתה
העקומה בנחלת בנימין, היו השלושה ברחוב נחמני שניגנו, היו
העולים החדשים שצעקו ברחוב טשרניחובסקי ושגמרנו אותם עם קנאק,
והיו האלה שהלכו להביא עם כדורים, ועם סכין, ועם כיפופים.
היתה היפה עם החייל עם הרובה אם 16 שניסה לירות ברחוב המסגר,
והיו אלה מרחוב לבנדה שצילמו סרט לבית ספר, והיה הזה הענק,
הטרזן, מרחוב יחזקאל, שבכה כמו ילד, והיה ההוא מאחורי קולנוע
אלנבי שזרק עלינו עגבניות שקודם קנה בשוק, והיו הטמבלים מהתחנה
המרכזית, וזה מרחוב הקישון שניסה לטלפן בפלאפון למשטרה ושמענו
סירנה וסיימנו חזק, לפני שהמשטרה מצאה איפה זה בכלל קורה, והיה
הנחמד הזה שהציע לי אלף דולר ברחוב הנרייטה סולד, והיו המסכנים
שייללו ברחוב הלסינקי, והיו עוד כמה שאני לא זוכר כל כך טוב.
פתאום חשבתי וראיתי בראש שלי כמה בעצם צריך להעניש בשביל לעשות
צדק ואמרתי, לא יודע למה אמרתי, אבל אמרתי, וגם הם שאלו מה
פתאום אמרתי, אמרתי: "אתם יודעים, אצלנו אם אחד הולך להביא,
כולם מתייצבים. ורוקפלר, הוא היה האיש הכי עשיר בעולם, וללוויה
שלו באו עשרים איש."
הם הביטו בי לא מבינים, אז אמרתי: "קראתי את זה באיזה עיתון,"
והם חשבו שנפל לי בורג.
אמרתי: "אתמול הלכתי ביפו, היה שם קיוסק כזה חדש. ישבתי וקראתי
עיתון, והיתה סוכה וברבוניות, ואכלתי סלמון מעושן הכי טוב
בחיים שלי."
"מה פתאום סלמון מעושן?"
אמרתי לבנץ: "כי בא לי! אנחנו הבראנו, מה רע בסלמון מעושן?"
ואז בנץ אומר: "אבל אסור לך, מה עם הלחץ דם?"
אז אני אומר לו: "מאז אתה-יודע-מה, אין לי לחץ דם. וחוץ מזה,
אני שם אצבע ברגל, יודע שיש מים, לוקח דראלין ומשתין ואוכל
אפילו בלאווה מפילה."
ואחרי כן נחנו, ושוב פעם היו כמה ימים של עבודה מאומצת. שכחתי
כבר את כל מי ששלחנו להביא, וכאבו לנו הידיים. אצלי האצבעות
היו כמעט שבורות, והייתי צריך לשים משחה ופלסתרים.
בצהריים בקפה היינו רגועים. מלכה הביאה קפה. פתאום בא מישקה,
טרי כמו חדש, הפנים שלו פתוחים, יפים, בלי חריצים. אני מביט בו
באהבה שכולנו אוהבים אותו. תמיד מוכן לעזור, מסכן, הילדים
הדפוקים שלו, הזיכרונות מרוסיה שהוא כמעט לא מדבר עליהם, איך
תמרה הבינה אותו והוא אותה, נדמה לי שהם ידעו יותר מדי מה כל
אחד עבר, הבינו אחד את השני יותר מדי טוב, וזה יצר איזה מסך דק
ביניהם. גם אהבה, אבל חשד עמוק ביניהם, היא אמרה לו: "אתה ואני
מריחים את מה שהיה, והריח משם מסוכן כאן, ואנחנו יודעים
להריח."
וזה מאישה שהלכה ומחקה את הריח שלה.
ומישקה בא לקפה, יום יפה, מנוחת הלוחם, והוא מספר: "אני היום
בבוקר הולך לעשות הגדלה של צילומים מהגפירים בשביל הנכדה שלי,
שעושה עבודה בבית ספר על המנדט, ואני פוגש את דודקה שהיה
בחאפרים, והיינו יחד בעלייה ג', היום גמלאי של המשטרה. קראו
אותו בגלל המצב המיוחד! ודודקה אומר לי: 'מישקה, בוא למטה
ונשתה קפה.' אז אני אומר: 'למה לא?' ואנחנו נכנסים למטה, זה
המדור, יש להם שמה צוות מיוחד למה שקורה. על הקיר תלויים
צילומים, כל החבר'ס שהלכו להביא ב"נבלות", אילולא ידעתי מי הם,
הייתי מתרגז: תמונות קטנות, כל אחד מצולם מהדרכון או התעודת
זהות, פוטו רצח עשו. ועל יד הפוטו רצח יש הצילום שלו אחרי שהלך
להביא. כל היפים מהוויטרינה נראים מעוותים, והמון, המון תמונות
כאלה, והלא כשאנחנו שלחנו אותם להביא הם נראו יפים, לא כמו
בצילומים האלה.
"ודודקה אומר לי: 'מישקה, תראה איך הולך דור! כמו במלחמת
השחרור כשחצי הדור שלנו הלך במכה אחת.' אני מביט, יש שם גם
דיאגרמות, פסים לבנים, צהובים כחולים, שמות, מפה עם שמות של כל
הרחובות שהיה ה'נבלות', שרתון, רחוב החשמל, יחזקאל, דובנוב,
ריינס, לא זכרתי שהיה מישהו בריינס. אמרתי לו: 'גם בריינס?'
אמר: 'כן, שניים!' ועוד כל הרחובות האחרים, פרישמן, אלנבי,
נחלת בנימין, חתיכת עבודה ה'נבלות'.
"אני מביט, כל האלה על הקיר, עשו מזה תערוכה, קישוט. זה פתאום
עשה לי חם בגוף, כי זה כמו שאתה בא אחרי קרב ורואה את המקום
אבל כבר בלי איזה קצה של בגד, בלי רבע נעל, ככה זה שם, כל
העבודה שלנו היא צילומים, 'צ'יזבטרון', 'הבימה', לא יודע מה.
שמות של רחובות, חצים, קווים צבעוניים, תערוכה. אבל מה? חסר שם
משהו. חסר הכאב של הצעירים, וחסר הצדק שלנו. חסר הזלזול, חסר
התיקון עוול שאומר נחצ'ה.
"שום דבר, כמו איזה ספר טלפונים. אתה פותח ספר טלפונים ויש לך
כל הספרים שנחצ'ה קורא, ועוד בספר טלפונים אחד: שמות. שמות.
'אביבי נחום - סוקולוב 45. אביבית נחמה - אמיל זולה 5. אביביות
דינה - עקיבא אריה 6.' וכל שם בספר הטלפונים זה משפחה, זה אבא
אמא, ילדים, מוות, מחלות, צרות, ניצחונות, פיס, לוטו, קדחת,
סרטן, התקף לב, פחד בלילה, ילד מרטיב במכנסיים, סבא שהלשין על
הבן, ניצול שואה עם מספר כחול, אחד בלי מספר, פרטיזן זקן בוכה,
וכל זה, כל הסיפורים האלה, בסוף הם רק שמות, רק מספרים, רק
שמות רחובות. היה חסר מה שמאחורי הספר טלפונים. וזה עשה לי ממש
רע.
"ודודקה אומר לי: 'תראה מה זה אכזריות!' ואני אומר: 'לא רואים
דודקה, לא רואים את האכזריות.' ודודקה בטח חשב שאני עדיין מלא
נקמנות כמו אז אחרי רוסיה, אחרי הלח"י, ולא אמר מילה. אמרתי
לו: 'אם מביטים לא רואים. אם לא מביטים ורק קוראים בעיתון,
רואים.'
"ואז אנחנו ככה יושבים והם שם מדברים על משהו, מחפשים סבירות,
הצלבות הם קוראים את זה: מה מחבר את רחוב הוברמן עם יל"ג, מה
מחבר את השמן והרזה. הם שם הבינו מאיזה סרט זה, עם ההיא עם
השדיים הקטנים, ואחרי כמה זמן הם שוכחים. ומסביב כל ה'נבלות'
המסכנים האלה על הקיר, והם צוחקים אתי עם סיפורים על שוקה
והזונות באוטו משא ועל נחום הטומטום, על דודו שהיה לו השברולט,
והיתה לו החברה הזאת נועה, שהיה מפליץ באוטו בשביל שתתרגל לריח
שלו."
מישקה מחייך. וכשהוא מחייך, ממש נשבר לנו הלב. אצלו החיוך זה
מעגל של העיניים, המצח מתחיל להתמתח, הפה כמעט מגיע לקצה של
הלחי, והוא אומר:
"אני יושב שם עם הקצינים והסמלים, ודודקה חם, מלא רצון טוב,
אבל הוא לא יבין מפני שמה שהוא מחפש זה בדיוק המשהו שהוא דווקא
לא מחפש הכי קרוב אליו!"
צבינג'י המציל החכם בלילה שואל: "מה?"
ומישקה כעוס. מתאדם:
"צבינג'י טומטום, מי זה דודקה? הוא אני. הוא אתה. אנחנו זה
הוא. אנחנו והוא זה אותו בלטה. זה אחד כפול כמה שרק תשים. אילו
דודקה היה שואל מה הכי נורא בחיים שלו, מה זה להיות בדימוס, מה
זה לשבת בבית מול דן שילון ודודו טופז עם החוקית הזקנה שלו, עם
הרגלי פסנתר שלה, עם הלושיינים, עם הנחירות, לחכות לסוף, לראות
איך הבנים שלו לא נותנים בשבילו דם, אם היה חושב על הבנים
האלה, ויש לו ארבע, שניים בכלל חיים בקנדה, אחד בנדל"ן, אחד
בטלן, אילו היה חושב מה שהוא עושה כשהוא לא חושב, מה זה לראות
פרסומות עם ציצים בתוך גפילטעפיש מקנדה עם חזרת נורווגית שבאה
על לשון של בת זונה שהולכת חצי ערומה, אילו היה חושב על איך הם
לא רואים אותו, איך הם רוצים שיהיה שקוף, איך זה שהם רואים
אותו ומחכים שיוריש להם את הבית, איך שלא יספר על צוללות
טובעות, הלא דודקה היה בחבר'ה, היה בכל החרא, וגם הוא סופר
קמטים ורואה איך העור מתרחק מהבשר. אילו היה חושב ככה ומביט על
הצעירים שיושבים שם אתו בשולחן במשטרה: יהירים, זזים, יפים של
האמא שלהם, עם המשקפיים האלה עם החוט מאחורי האוזניים, השער
הקצוץ, נראים כמו כל המאבטחים, בלי פנים, אתה מזהה אחד ממרחק
מאה מטר.
"והם יושבים וצוחקים. כאן היה דם - הם צוחקים. זה עבודה. איך
היה אומר נחצ'ה? היה פרופסור בטכניון שביקש מהתלמידים לתכנן
צינור דם ממטולה לאילת, אף אחד לא שאל למה צינור דם ממטולה
לאילת. נטויי גרון, אומר נחצ'ה, שוויצרים.
"מביאים את דודקה להתייעצות, ואני רואה את הזלזול שלהם, רואים
כמה הם לא סומכים עליו, זקן, מה הוא יודע? משנת ת"ח. כמה שהם
חושבים שהוא עובר בטל, ושהם יודעים יותר טוב ממנו. אבל אילו
היה באמת מרגיש את הכעס שהביא בסוף את ה'נבלות', עוד איך היה
מבין מאיפה הצילומים האלה! והיה מגיע ל'נבלות' מאותו חסד וצדק
שלנו, אבל מהצד השני של החוק."
ונחצ'ה אומר: "בעניין ה'נבלות' יודעים רק מבפנים. צריך להביט
על אחרים ולחשוב זה אני. אם אתה רוצה לתפוס גנב, תביא את עצמך
גנב. לתפוס סוטה, תביא את עצמך סוטה."
ומישקה ממשיך: "זה נכון, מסכן הדודקה הזה, גבר, יושב שם שבעה
עם המספידים שלו. וזה מטה המבצע, מטה נגד המחתרת. והם שותים
קפה שחור, בחוץ יש להם הפורדים והם מדברים על איך הורים
מחזיקים צעירים בבית, איך כל העיר הולכת קיבינימט, איך לא
מבינים איך האלה עושים את זה.
"ודודקה, שבקלות יכול היה להיות אתנו ב'נבלות', יושב ורוצה
להיות צעיר, לחשוב כמוהם, וזה אי אפשר. צעיר יכול יום אחד
להיות זקן. זקן כבר לא יהיה צעיר. אתה לא יכול לחשוב על דברים
כאלה אותו דבר כמוהם כשהזין שלהם עומד ושלך נופל, לחשוב כל
הזמן איך זה קורה, ולא לחשוב למה זה קורה. איך נהרגים, ולא איך
אנשים מלמדים לקח, איך צריך להכניס סדר בחיים מול המוות.
ודודקה היה צריך לשבת כמו רב בראש השולחן, כולם היו צריכים
לשאול אותו מה הוא חושב וללכת לפי מה שהוא אומר.
"אז הם יושבים אתי שם במטה נגד המחתרת ומספרים איפה ומה, וככה
וככה, ואני עוזר ואומר: זה ככה וככה. הם מרחמים עלי, בטח זקן,
אבל אומרים: נכון, זה ככה וככה. ודודקה אומר: מישקה היה
בסטלינגרד, הרג גרמני בראסייה, היה בסוריה, היה בלח"י, היה
בגועל נפש באפריקה, היה בכל המלחמות, הוא בטח יודע. והם, אני
מביט, בשבילהם אני איזה חייל מיקי מאוס זקן, הליגיון הרומאי
במצדה. הם לא מבינים מה זה היה סטלינגרד, לא יודעים מה זה
להילחם נגד חיילים של הוורמכט כשהם בסך הכול לחמו נגד כמה
ערבים.
"הישראלים אומרים: חיל האוויר הישראלי הכי טוב בעולם. נא
באוזן! הוא חיל האוויר העירקי הכי טוב במזרח התיכון. כי מה? הם
נלחמו פעם נגד אנגלים או גרמנים?
"אז אני מביט בדודקה ברחמים," ממשיך מישקה, "וגם מציע הצעות:
ככה וככה. והם אומרים: 'זאת מכה, מכת מוות, זקנים הורגים
צעירים, לאן נגיע?!' אז מה אני יגיד להם, שנגיע לאן שאני יגיע
אותם?"
אחר-כך מישקה יוצא, צוחק. לא צוחק ממשהו מצחיק, אלא מזה שהוא
עוזב בצער את הבית קברות שעשינו ב"נבלות" על הקיר עם הדיאגרמות
והצילומים, כשהוא מבין שמול הצדק הנורא שלנו יש משהו רדוד לא
צודק שם. "ומה לא צודק?" הוא שואל.
חשבתי: מה? מה לא צודק?
ואיזה צחוק טהור יש לו למישקה, תמרה היתה מתה על הצחוק הזה
שלו, מלכה נשפכת כמו לאגר כשהוא צוחק. והוא ממשיך:
"אחרי כן אני הולך לי בז'בוטינסקי על יד ויתקין, זה שדיברנו
עליו בתולדות הציונות של הרגליים הפתוחות של בובה, כשנפתלי שאל
מה פתאום ויתקין. בפינת ויתקין, משם הלאה זה הלא זלוטופולסקי,
ודי קרוב למשטרה, פתאום אני מבין מה לא צודק! אני רואה אחד שבא
מזלוטופולסקי, אולי בן עשרים, ואני חושב שראיתי אותו הולך
להביא בלילה, או שהוא היה צילום במטה של דודקה. וחשבתי, בלילה
הם הלא מתחבאים, אז זה לא הוגן שרק הליליים ילכו להביא.
"וככה, שתי צעדים מהמשטרה, באמצע הבוקר, אני לוקח את הזה לגינה
מאחורי הבית שהיה פעם 'אטום בר' לקצינים הפולנים, בבן יהודה
ז'בוטינסקי," מישקה עוצם עיניים, כאילו מתפלל, איזה מתוק של
איש, וממשיך: "אני שם לו מכה קטנה בגרון, הוא לבן, אני חונק,
בודק שהלך להביא, ששוכב על משכבו בשלום, וכמו שאומר נחצ'ה ישכב
עם אבותיו, שלי זה לא משנה כי אני, אבותי מתו במלחמה, ואני
עוזב אותו, הולך לחנות צילום בבן יהודה, מגדיל את הצילומים,
מביא לנכדה, נותן לה מאתיים שקל לבזבוזים ובא להנה. מה, הם
יושבים שם במדור ולא יודעים מהחיים שלהם."
"תשמעו," אומר שוקה, "הבוקר ב'בוקר טוב ישראל' הראו קטע מהצגה
חדשה בהבימה, כתב אחד לוין. הראו אישה באדום שרוצה לראות איך
הורגים בשבילה והיא נהנית. אתה נהנה להרוג מישקה?"
ומישקה אומר: "אני מרגיש צודק אבל לא נהנה. הבחור הזה בויתקין
היה מתוק, הייתי מחתן אותו עם הבת המאומצת שלי. מי נהנה?"
ונחצ'ה אומר, ובקול שלו שומעים איך פעם כמעט הרג את אלוהים:
"אני!"
אמרתי: "נחצ'ה, רק אתה! אתה מחריד וגאוני ואומלל."
הוא צוחק. אומר: "לא, אני סתם חרא."
ומישקה אומר: "אתה אל מעורב בחרא."
"אני כן חרא. לא אל. אתם פרימיטיבים ולא מבינים מה שאתם עושים.
אני כן מבין, זה עושה אותי חרא יותר גדול מכם."
מישקה מביט בו, מחייך, כבר רגיל אליו, ומוסיף:
"למה ליהנות? זה דם. זה יהודים. אבל הם בגדו!"
צבינג'י הטיפש לא מבין, והוא עושה את כל ה"נבלות" בלי אומר. מי
בגד? למה בגדו?
ומישקה מסביר לו, יש לו סבלנות לכל אחד: הנעורים שלהם זה
הבגידה! הם לא היו צריכים להפגין את זה. הם לא היו צריכים
לחשוב שהם לבד בעולם. שלא היה להם עבר. שאנחנו זה אפס. הם לא
היו צריכים להיות רעשנים כאלה, כי מה שיש להם באמת זה רק
הנעורים, וזה גם היה לנו. אין להם קבלות, ולנו יש קבלות. אז
שיתנהגו כאילו הם מבינים שהם מותקים אבל עדיין בלי קבלות.
"האתגר. היופי," אומר נחצ'ה, עצוב פתאום, "יופי מנצח כל כיעור,
לא?"
ומישקה אומר: "אנחנו סתם בולשיטים זקנים שעושים מהצרות
'הבימה'."
והוא מביט בנחצ'ה כמו שהוא מביט בו כבר ששים שנה: אוהב, לא
מבין, מעריץ, מקנא, מתעב באיזה מובן עמוק, חושד שתמרה אהבה רק
אותו, יודע על כל אלה שהוא גמר בשביל העניינים, ופתאום נהייה
רך ואומר: "זה שכתב את ההצגה כן נהנה! והוא פחדן. הוא רוצה
שיהרגו בשביל ההנאה שלו. רק מי שלא ירה בחיים שלו ולא ירו
עליו, יכול לכתוב שזה מהנה."
ובארבע אחרי הצהרים כל הבתי קפה כבר ריקים ובעיתונים כתוב שהם
פושטים רגל. בלילה, כשגמרתי יפה עם תחת קטן, נפצעה לי היד וזה
היה פציעה יותר משבשביל משחה או תחבושת. אז הלכתי עם מישקה
למיון באיכילוב.
הרופאה, עולה חדשה, תכף נדלקה עליו. אין אישה שלא נדלקת על
מישקה. הוא התיישב בצד ומצטלב. היא שואלת בעברית רוסית: "מה
זה?" והוא מצביע עלי ואומר: "זה החבר הכי טוב שלי, הורדתי אותו
הרגע מהצלב."
היא צחקה ומהר מאוד עברה לרוסית, הוא תירגם לי, ואמרה לו:
"מה קורה בארץ הזאת? כל לילה באים הנה זקנים עם פצעים ועם
שברים ואומרים שהם מחתרת, שהם הורגים צעירים. אני חושבת שיש
בתל-אביב יותר כאלה שאומרים שהם הורגים משיש צעירים שנהרגו. מה
קורה פה?"
ואז, בקפה, פתאום נחום השמן קורא בעיתון ואומר: "כתוב פה שאסור
להרוג עקרב שחור."
נתוסיק אומר: "לא עקרב."
"הקם להורגך השכם להורגו!"
"מה פתאום?"
וצבינג'י שואל: "הם רוצים להרוג אותנו?"
"מי, העקרבים?"
מישקה אומר: "לא, הצעירים האלה. מי שאין לו קמטים, הוא הורג
אוטומטית."
ונחום השמן אומר: "לא, כי הוא חיה מוגנה!"
"מי?"
"העקרב."
וצבינג'י המציל אומר: "הסיבה שלכולכם נופל המה שמו, זה מפני
שמאז שעבדתם בים אתם כל הזמן על בטון. לי עומד כי אני בים
ומפני שאין לי אישה קבועה. קחו בן-אדם, שימו אותו על אנייה, כל
הזמן יעמוד לו. כי הבנאדם בא מדג. לפיל יש השטרונגול הזה שהיה
פעם דג גדול וזה היה כמו צוללת. לנו יש נחיריים באף, שזה
מהדגים שהיינו. גבר זה מה שמו של דג שהתייבש."
שוקה אומר: "בן אדם לא בא מים, בן אדם לא בא מדג, בטח שלא
יהודי."
וצבינג'י המציל אומר: "כן בא מדג! גם יהודי. אני כל החיים בים.
אני יודע. לי אין אישה מזדקנת בבית. לכם יש. לי עומד, לכם
לא."
אז נפתלי וחצי אומר: אתם יודעים שהעכבישה יותר גדולה מהעכביש?
הוא קטנטן, היא חצי עיוורת. טווה קורים. ראיתי שלשום בשמונה."
זה כבר הצחיק אותי. אמרתי לו: "נפתלי, איפה שמונה? שלשום
בשמונה שלחת להביא את השמן עם היפה ההיא עם המכנסי ג'ינס שבסוף
גמרת עם מכות של נעל, וזה הגבוה שהספיק לתת לי בעיטה בביצים
ברחוב הוברמן."
ונפתלי וחצי אומר: "לא! בערוץ שמונה! לא יכולתי לישון. היה סרט
טבע. אני רואה עכבישה בלינדרית, ושיכולה לאכול את העכביש. ואז
הוא עושה חורים בקורים ושר לה שיר נבזי כזה, שהיא תדע. והיא
יודעת. הוא לא מפסיק לשיר, היא נותנת לו להיכנס אליה, ואחרי
הזמבור היא אוכלת אותו."
ושוקה אומר: "אותי העכבישה הג'ינג'ית שלי אוכלת כל יום ארבעים
ושבע שנים, ומי שעיוור צבעים זה אני."
אחר-כך היה מאוחר, והלכתי הביתה, והיה ערב. רציתי לישון, ואני
רואה את גילה, הבת שלנו, יושבת לי בוכה במדרגות. אומרת שאיבדה
את המפתח. ברחה מפתח-תקווה מהבעל הקבלן החצי פרסי חצי גרוזיני
שלה. אז עלינו למעלה, והיא ייללה לאשתי, שחזרה מאיזה קורס
לטיפוח יופי של ויצ"ו בחברת תמרוקים (אלף שקל!). הבת ייללה
שהיא לא יכולה יותר עם הבעל שלה ושהיא עוזבת אותו.
אז אנחנו שותים קפה. ההוא מטלפן, רוצה לדבר אתה. היא בוכה: לא!
לא! לא רוצה לדבר אתו. ואז רצה לטלפון וכן מדברת. אחר-כך בוכה
ואומרת שהוא ילך לעזאזל וסוגרת.
אשתי בכתה, ולי היה ריק כזה בפנים, חושב, למה אני לא קמתי יום
אחד ועזבתי? יכולתי. בשביל מה נשארתי?
וגילה בכתה עוד, ושוב פעם מטלפן הטמבל, והבן שלה רן, גם כן
מטלפן מהצבא. והן יושבות במטבח, אשתי מראה לה את הפטנט החדש
למלחמה בקמטים, הן אוכלות מהשאריות שהבאנו מהמפגש רעים ביום
העצמאות, כל אחד לקח, כי הכינו כרגיל לגדוד שלם. הן שתו אני לא
יודע מה, אולי ורמוט לבן, וכבר הלך לי לילה, הלך ה"נבלות".
הרגשתי זקן, משועמם, לבד.
הלכתי לחדר שלי, נכנסתי למיטה עם הבגדים, לא היה לי חשק
להתרחץ, ללבוש פיג'מה, ושמעתי את היבבות. חשבתי: מה רע לה? מחר
תחזור אל הבעל המזורגג שלה, או תמצא מישהו חדש שיכניס לה והיא
תספר כמו פעם, כשכל חודש היתה באה עם אהבה חדשה ותמיד נצחית,
והיא הלא די נאה, בת שלושים ושבע, משומשת אבל במצב טוב, היא
כבר תמצא מישהו שיתקע לה.
שכבתי חצי הלום, כאילו היה לי חום. היה ברור לי, שבחיים לא
יתפסו אותנו. אם דודקה, שיש לו מוח מבריק, המוח הכי מבריק
שהכרתי מלבד נחצ'ה, לא תופס, אז מי כן? מה, הוא לא מבין מה זה
ההיסטוריה, שהיא הוא ואנחנו?
כי מה, בשלושים ושמונה לא נכנסתי אתו ועם נפתלי וחצי עם מכונת
ירייה למרר? וכל השטח של צינור הנפט, לא הרגנו שם כל ערבי שזז?
ומה, לא היינו מכניסים טרקטורים לגולן, מחפשים אש, מגרים אותם
שירביצו בנדולרות של כדורים? והכול בשביל להגיד שהם התחילו
לירות על טרקטור ואז לגלח להם את הצורה. וינגייט לימד אותנו
משהו.
ומה, דודקה לא זוכר מה הוא לימד? על יד עיבאלין, לא העמדנו
ערבים בשורה, בפקודה שלו? ומה, לא הכנסנו כדור לכל ערבי עשירי
שעמד שם בשורה? אחרי שהם שכבו מתים והאחרים ברחו, הוא עמד,
הבריטי הדגול - ואני אהבתי אותו, איזה איש מקסים, מיואש הוא
היה - הוציא מהכיס של המעיל חקי שלו תנ"ך ודיקלם. עמד בגבעה
וקרא את הפרק על הגדעונים, הביט לעבר התבור, אמר: כאן ישבה
דבורה. כאן היה ברק בן אבינועם. כאן נפלו גיבורים. והתחיל לדבר
על גדעון והמלקקים. כל מה שאתם צריכים בחיים, אמר, זה שיהיו
לכם שלוש מאות מלקקים, שיהיו לכם שלוש מאות גדעונים, ואז
תנצחו. וזה נכון! כל פעם שהיינו עושים פעולה וחושבים נכון, ולא
מרחמים, אז היו הערבים משאירים פס. גם ה"נבלות" זה גדעונים. גם
ה"נבלות" זה מלקקים.
למדנו מווינגייט. הוא היה נראה מרוגז, מתעורר לבדו, ישן על
אבנים וסרפדים, ועל הבוקר קם, קורא פרק תנ"ך, נכנס לבדו לכפר
הזה שכבר עשינו שם שמות, והרג עוד שניים. וגם הסביר: מחר
מחרתיים זה יגיע גם להם!
ואחר-כך לא הלכנו נגד הפידאינים, עוד לפני שבאו האלה מהמאה
ואחד שעשו סיפור גדול מפטרה?
כשאני ודודקה היינו בפטרה, בשלושים ותשע, הגענו לפטרה בלי
שירים, עם נפתלי וחצי ועם נתוסיק, בשחייה על הגב, עם הקיטבג על
הבטן, כי ההרים שם מגיעים לתוך הים, על יד שפך הארנון. שש שעות
שחייה על הגב, ומצחין, וצורב, והכול בשביל להגיע. ומה, אחר-כך
לא נכנסנו בכפר שכחתי שו אסמו, ולקחנו כמה ועשינו מהם מסננת,
בשביל להעניש, שיהיה דוגמה?! גם לא מי שבאמת אשם, רק שיידעו,
ומי שידע אמר לשואלים שזה היה מסתננים, אז שהם שם ידעו?!
איזה משטרה של מפגרים תתפוס אותנו? מהידיעות בעיתונים, המשטרה
התבלבלה לא מעט, כי היו לפחות ארבע מקרים שבכלל לא היו שייכים
לנו. אולי קמה מחתרת נוספת, כאילו מה שעשינו נהייה מחלה מדבקת,
ועוד מעט כל הזקנים ישלחו להביא את כל הצעירים, או שאיזה חלאות
הבינו מה קורה ועשו על גבנו חשבונות שלהם.
אז ככה לפני השינה שרתי לי בשקט את בשש עשרה בחודש יוני ארבעים
ושש ונרדמתי עם "נזלה מבית אבוה, נזלה מן הג'ירש".
אולי נחצ'ה צודק, אולי אנחנו חרא של אנשים. אבל לא היינו חרא
של אנשים בהתחלה של המלחמות, כשהנחמדים שהלכו פאסון כתבו בפרקר
51 ולבשו מדים מצוחצחים.
היינו אולי חמש אחוז מהיישוב, הרוב השתמטו. וכמה פעמים יוצא
לעם שמישהו יקים בשבילו מדינה?! והולכים החוראנים, זאת אומרת
אנחנו, מקימים לו מדינה אחרי אלפיים שנה, והוא מה הוא עושה?
הוא מתחלק ברכוש נטוש, לא נפצע, לא ראה אש, ממציא אגדות כמה
היה גיבור, גונב מבתים ערבים, מוציא מרמלה, מלוד, מקטמון, משנה
לכפרים את השמות ואומר: "הלא כאן נשפך דם!" איזה דם? דם שלהם?

כשאנחנו היינו ילדים בשיפור הים ובמחלול, בפלורנטין, בשפירא,
היינו הולכים לים, הסרטנים היו עושים בלילה חורים בחול התחוח.
היינו מחכים שהם יצאו, ואז היינו מכניסים את הזינים הקטנים
שלנו לתוך החורים הריקים של הסרטנים וכולנו שוכבים מוקדם
בבוקר, בחוף בוגרשוב, ומזיינים חול. היו לנו צנצנות כאלה עם בד
וגומי וחור בבד וקמח בצנצנת וככה היינו צדים דגים, מביאים
הביתה ואמא שלי היתה צולה אותם.
הדוד של מישקה בא מחרקוב מעפיל ב1946-, הרבה אחרי שמישקה היה
פרטיזן והרג גרמני בראסיה וברח דרך סוריה והיה בלח"י. והדוד
הזה שלו היה עובד בעצירת רעידות אדמה. היתה אז ידיעה על רעידת
אדמה בדרום. קראו לו. לקח את "איחוד רגב", נסע דרומה, שכב על
האדמה ועצר את הרעידת אדמה שכבר הגיעה עד סיני.
למה אני מזכיר דווקא את זה? כי לפני כמה ימים דרכתי על אחת
ברחוב סירקין שאחר כך נפתלי וחצי אומר שהיא הנכדה של צ'חנסקי,
שהיה מוכר חגורות שבר באלנבי ושהאח שלו יאצק היה מוכר "טוקס"
ומפרסם בעיתון: "טוקס משמיד כל מיני דבר!" ואני אז הייתי שותה
שנאפסים ולא הבנתי מה זה ה"דבר" הזה, מה? כמו באגדה פסח?
ונפתלי וחצי בא ואומר שזה הנכדה של יאצק, ושהוא גם ניצל
מהרעידת אדמה שהדוד של מישקה עצר עוד בחרקוב.
וכעבור איזה יום אני חושב לעצמי, בגלל הנכדה הזאת שמישהו אומר
שהכיר אותה, בגלל יאצק, חשבתי: שרק לא אזהה אותם. ושוב פעם
פחדתי שבאיזה לילה ב"נבלות" ייכנס לי ליד פתאום הבן הגאון של
מישקה, כי הוא היחידי מכל הבנים והנכדים שלנו שאנחנו לא מכירים
בכלל.
ואני בדיזנגוף, החבר'ה חיכו לי עייפים. קודם גמרו שני יפות
ברחוב רמז שהוא רחוב בדרך כלל שקט. ניגשתי אל אחד מתוק, נסיך,
שחרחר, בוער, והתנועות שלו כשהלך להביא היו כמו בריקוד פולקה,
גם מהיר, גם זהיר.
הוא ניסה להיות אלי נחמד, הוא שאל אם הוא יכול לעזור לי, הוא
היה ממש בסדר, לא לעג, נראה טהור, לא היה לו גיל, נראה כמו נער
זקן.
מצא חן בעיניי איך שהיה אדיב, איך שהיה מנומס. אני זוכר שתמרה
היתה אומרת שהתימנים הם האצילים היחידים בארץ, שהם נראים
מלכותיים ולכן מתייחסים אליהם ככה בזלזול.
היא אמרה: "אחד עגלון מפלונסק שמדבר יידיש עלובה, יורק ומדביק
נייר פרגמנט על האף, בא מגטו ולא יודע לקרוא, חושב שהוא פריז
על יד הבן מלכים מצנעא."
אז עמדנו אני ובן המלכים הזה ודיברנו. אמרתי שאני מחכה לנכד
שלי שיצא מחתונה בבית המהנדס. הוא אמר שהוא מחכה לחברה שלו,
וגם כן אמר שהשם שלה דינה. התרגזתי כמה שהוא היה הגון, ואיך
שהוא לא בורח מהעיר כמו כולם. התנועות שלו היו זהירות, תנין
מאולף. שאלתי אותו: "אתה לא מפחד מכל מה שקורה בלילה?"
והוא אומר לי: "מה יש לפחד? אם צריך למות - מתים. כבר עברתי
דברים בחיים."
הצטערתי שהייתי צריך לגמור אותו. לא רציתי שיהיה דם, אז חנקתי.
העיניים שלו יצאו מהחורים, ותוך כדי שהם יוצאות מהחורים,
עיניים סגולות כאלו, עמוקות, הם כאילו ראו אותי אבל גם עוד
משהו: כאילו כל החיים הוא רק חיכה לרגע הזה, כאילו ידע שאם יש
דבר שיבוא עליו ויגמור אותו - זה אני עם הידי ברזל שלי. ותוך
כדי זה הוא הלך להביא.
חשבתי: אין לך מזל, מתוק אחד. לפני זה, אולי רגע קודם, אפילו
הסברתי לו כמו אידיוט, שאני מצטער, וזה היה נכון. אמרתי לו שגם
אני פעם לא הייתי מכוער, שאני מבין למה הוא יפה ומלכותי. הוא
לא היה לו כבר קול המסכן, הוא מת הכי לאט שראיתי, כל המחשבות
שלו נשארו חרוטות לי בעיניים. זה היה ה"נבלות" הכי קשה שהיה
לי.
בסוף רכנתי מעליו. הוא היה חם, שקט, כל כך שקט, ונישקתי אותו
בפה כמו שמנשה אומר שעשה שמיר עם גלעדי לפני שהרג אותו, החבר
הכי טוב שלו, ואחר-כך קרא לבת שלו גלעדה. כאילו להגיד: זה
מחתרת מותק, זה "נבלות", זה טרור, אין לי נשק אחר, לא היתה לי
בררה. זה או אתה או אני.
בסוף הוא שכב שמה, חיטטתי לו בכיסים, זה היה פעם ראשונה שעשיתי
דבר כזה, ומצאתי ארנק. היתה שם תעודת זהות. השם לא חשוב, הגיל
היה שלושים וחמש. זה נתן לי בוקס בפנים. חשבתי שהוא צעיר ממש,
לא גיל כזה. קמתי, חזרתי לחבר'ה, ונסענו.
על הבוקר היה לי טעם רע בפה. אכלתי טוסטים, שתיתי קפה, אשתי
באה עם החלוק החדש לתת לי ויטמינים. עצמתי עיניים, העיניים של
ההוא היו תקועות לי בגרון. לא יכלתי לבלוע. קמתי, אפילו לא
גמרתי את הקפה, לקחתי את השברולט ונסעתי למושב שבעיתון אמרו
שהבחור הזה בא משם.
כתוב היה שהאבא שלו הוא רב, שום תימני, מרוקאי. העיתונים נזלו
דמעות. התמונה שלו נמרחה על כל העמוד הראשון כי הדוד שלו היה
בכנסת ומה שהוא רוצה, הממשלה עושה. כל הדודים האחרים הם גם כן
רבנים.
הגעתי מוקדם. המושב הוא חתיכת בול מושתן עם איזה חמישים בתים
עלובים. נסעתי לתחנת דלק לא רחוק משם, שתיתי בקיוסק קפה שחור,
בוץ, עם טעם של חרולים ממדורה שכבשים השתינו עליהם. שאלתי את
הבעל מזנון אם הוא קודם שתה את הקפה, וההוא לא הבין אותי.
שילמתי ונסעתי לבית קברות.
היה עוד ריק. ראיתי את הקבר שחפרו בשבילו. הקבר היה יותר גדול
ממנו. ופתאום נשמע רעם, מאות אנשים התחילו לבוא, באו עם כיפות
וכובעים שחורים, זקנים, הביאו זקנות שכל דמעה שלהם אבן,
וצווחו, והנשים עשו קולות בפה של הללות, הגברים בכו, לא בכו,
געו! ים של אנשים ועצרו לא רחוק מהקבר הטרי, ונהייה שקט.
האבא של הבחור, ככה אני חושב, התחיל להתקרב אל הקבר, נושאי
האלונקה היו מאחוריו, ופתאום קופץ מהקבר איזה ערבי עם כיפה
סרוגה לבנה כזאת, של דתיים ערבים, הוא קופץ, לא מגולח, וצווח,
והם צווחו, והנשים התעלפו, והרב הזקן, שבקושי הלך, נפל, והאבא
כרע פתאום וניסו להרים אותו, ודם נזל לו מהפה, והערבי עומד
מסומר כמו חתול.
הם צעקו: "אשמדאי, בליעל, שטן!"
ואני עמדתי שם, זה היה נוגע ללב. הערבי היה יותר מפוחד מהם.
אישה זקנה עם צעיף אדום קרעה ממנו את המעיל, ואז אחד רץ, והציל
אותו מלינץ'. הוא צעק: "הערבי חפר את הקבר ונרדם בבור, היה
עייף, זה אני ששכרתי אותו, הוא לא יודע מהחיים שלו."
ואז הערבי ברח וראיתי איך חלק מהמבטים של הקרובים לקבר מופנים
כל הזמן אחורנית, לראש של בחורה שנראה בולט מאחורי מצבה די
גדולה. ראיתי שם אותה לבנה, השמש בדיוק הכתה עליה באור העז של
הנגב. היא היתה בסדר, הפנים שלה היו איכשהו מוכרים לי, היא לא
היתה הבן הגאון של מישקה, אבל גם ידעתי שבחיים לא פגשתי אותה.

בטח זאת הדינה, החברה שההוא חיכה לה ליד בית המהנדס. אולי אני
מכיר אותה מהאהבה של הבחור המסכן הזה, שנדבקה אלי?
הרב צעק כדי שהיא תשמע: "בננו יצא לתרבות רעה, לקח לו גרושה,
והיא ניאפתהו, וזונה, פיתתהו לעזוב את אשתו, פיתתהו ויפת,
נכנע, הנחש רימתה אותו, וג'ין מבטן אמו חרק לבוא, ומה יצא?
מה?"
והאיש יילל והתחיל להגיד דברים מבולבלים.
הם תקעו עכשיו בבחורה מבטים כועסים, אבל היא לא זזה, עמדה כמו
פסל שיש. היא היתה היחידה שלא בכתה, אבל הצער שלה עשה חור
באוויר. היא נתנה להם לצלות אותה במבטים ובצעקות שלהם, הם
שיפדו אותה, הם צעקו אליה: "לאן הזנית אותו? נואפת, בגללך יצא
לתרבות רעה!"
"כישוף היא עשתה לו," צעקה אישה זקנה, "הוא היה נשאר כאן, לומד
בישיבה נשוי, וחי!"
"זונה. זונה. זונה."
ריחמתי עליה. אולי מפני שעל הפנים שלה היתה מונחת כניעה ללא
ותרנות, כניעה שאני זוכר מאיזה מקום. וחזקה. לא זכרתי מאיפה
הכרתי את הכניעה המתגרית, הלא-נכלמת הזאת, משהו מזמן אחר.
היא לא הפסיקה להביט בהם, אבל לא נתנה להם לראות כמה היא
פגועה. אני, מהצד, כן ראיתי. מתחת לפאסון היא רעדה, אבל הם לא
היו יכולים לראות, ובטח גם לא רצו. אחר-כך היא יצאה מהבית
קברות בצעדים שהדביקה אותם בדבק, ועמדה והתחילה לעשות תנועות
בפה כאילו היו לה צעקות שלא יכלה להוציא אותן החוצה.
ניגשתי אליה, ראיתי שהיא צעירה, אבל יותר כמו ילדה שלא גדלה
מאשר צעירה צעירה, כאילו היא היתה הבת של עצמה. היא פתאום
אמרה: "אני מכיתה א' למדתי להיות אלמנה, ועכשיו אני צריכה
להיות."
הייתי מרוגש, כמו ברגעים הכי גדולים של ה"נבלות", ואמרתי לה
שאני נוסע לתל-אביב. היא הביטה עלי ונראה שהיא לא ידעה מה היא
רואה. ראיתי איך הפנים שלה שואלות שאלות, אבל היא לא ידעה את
מי לשאול את מה שהיא לא שאלה.
אמרתי לה שעברתי פה במקרה, ושאני נוסע לתל-אביב, ואם היא צריכה
טרמפ, אז בבקשה. היא חיכתה, חשבה, ואמרה, היה לה מעט אקצנט,
אבל עברית טובה: "נכון. זה נכון. אני באמת נוסעת אתך. הם לא
יצליחו לשגע אותי. אני לא אהיה, איך הם אומרים? הכפרה שלהם."
ואז הזדקפה על בהונות רגליה, וכמו שאני ראיתי, גם היא ראתה איך
מתחילים להוריד את הגופה לקבר. היא השתופפה על הגדר, כאילו
התכוננה לקפיצה לרוחק, ובספיד שבחיים לא ראיתי כזה היא רצה עד
הקבר, ירדה על ארבע, הנשים צווחו, הגברים ייללו והתחילו להתקרב
אליה עם רצח בעיניים, האבא נפל.
היא הרימה את התכריך, נישקה את המת, צעקה: "אהובי!" זה היה
נוגע ללב, "אהובי!" וקמה.
כמה צעירים בשחור התנפלו עליה. היא נשכה אותם, נתנה לאחד מהם
בעיטה בביצים. ראיתי תכף שהיה לה בית ספר טוב, שהיא מבינה משהו
באנטומיה, וגם כן היה לה כוח, לא רק כניעה, ונהייתי מהופנט.
היא רצה החוצה, עכשיו היא חיפשה אותי, עמדה לרגע קפואה עם
דמעות שנראו כמו פנינים קטנות, כאילו העיניים פריג'דרו לה את
הדמעות, והן נשארו תלויות באוויר כמו המסמרים אצל יהושע הסנדלר
שאבא של מישקה הציל מהרעידת אדמה. היא עמדה ככה אולי עשרה
רגעים, ואלה ירקו לעברה מרחוק. כשגמרו למלא את הקבר עפר, ניגשה
אלי ואמרה: "נלך?"
לקחתי אותה לשברולט והתחלנו לנסוע לתל-אביב. בהתחלה לא דיברה.
שתקה. פתאום אמרה: "כל הלילה ישבתי בבית שלהם והם קראו לי
זונה. הם לא מבינים שהוא היה שונה מהם. שעבדתי בשביל שהוא יוכל
ללמוד כי הם לא נתנו לו פרוטה, אמרו שהוא יצא לתרבות רעה."
היה לי חם בכל הגוף ממנה. פעם באנייה שעבדתי מתה אישה, ועטפו
אותה בדגל והחליקו אותה למים, ואיך שהיא נגעה במים היה קצף
ואני זוכר שהיה חורף, ולא היה חם. הרגשתי כאילו מישהו סיפר לי
סוד. ידעתי שהחיים שלי תלויים במשהו, לא ידעתי במה. היא ישבה
מכווצת באוטו כאילו נולדה שם.
היא אמרה ששמה דינה. נראתה חושבת רק על האהוב שלה. ישבה קרובה
אלי, רועדת. ואני מרגיש משהו, ולא יודע מה זה. מרגיש מטומטם.
אני רוצה לנשק אותה, אני מרגיש כאילו מישהו מרמה אותי. אני
אוהב אותה.
הפנים שלה מתוקים, אני שבוי. אין לי מילה אחרת. ואני גם יודע
שאני צריך לגמור אותה, והיה לי נורא חבל. לא חבל! צרב לי. הבטן
שלי נהיתה קטנה בגודל ובכוח של אגרוף. זה לא בסדר שהיא תצא מזה
צודקת ותישאר מספיק יפה בשביל כל החרות בוויטרינות ותזדיין
אחר-כך עם דמעות על האהוב שלה שכבר הלך להביא ושהוא היה מישהו
שאהבתי. מה? שהיא תישאר גיבורה על מת?
רציתי להיות בטוח. הרגשתי שאני מדבר כמו אידיוט. שאלתי אותה
שאלות כלליות בתולדות הארץ, פלמ"ח, חיים לסקוב, הפאן-יורק. זה
היה יותר בשביל לעשות לי טוב מאשר בשביל לשמוע מה יש לה להגיד,
כי היא לא ידעה כלום, רק בכתה ובכתה ואמרה: "למה הוא מת? למה
הוא היה צריך למות?"
אז לא היה לי יותר בררה, לא יכולתי פתאום להסביר לה. לקחתי
אותה לחורשה. היא עמדה והביטה בי. היתה חיוורת.
היא אמרה, לא צעקה, אמרה: "תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תיגע בי!
אל תיגע בי!"
פתאום דיברה אנגלית. התפלאתי כמה בעצם זה היה הצגה, כמה היא לא
היתה מבוהלת, כמה היתה כמו החבר שלה. נסיכים יודעים בנשמה שלהם
ללכת להביא. ומלחמות, גם עם הכי נהדרים, זה עניין של כבוד.
וחשבתי: מי רוצה לגעת בך? אהבתי אותה בגלל התנועה הזאת בפנים
של הכניעה האדישה. הוצאתי את הברטה. היא הביטה בי ובברטה
ופתאום פרצה בצחוק. היה לה צחוק מרוחק. כאילו הביאה אותו ממקום
בכלל לא מצחיק אבל גם לא שייך לכאן. זר.
זה לא קרה לי אף פעם באף מלחמה. אני עומד עם נשק מול בן אדם
שיודע שבעוד רגע הוא ז"ל, והוא צוחק. הוא בז לי. היא נראתה
אפילו כאילו היא מרחמת עלי. היא אמרה: "זה היית אתה שהרגת
אותו, ואז באמת יותר טוב שגם תהרוג אותי!"
שאלתי אותה מאיפה היא יודעת שזה אני, והיא אמרה: "מה אחרת היה
לך לעשות בהלוויה? אשכנזי, לא דתי, לא חבר של המשפחה, עומד
בצד, מה?"
והיא נראתה עולצת כי פתאום ידעה מי הביא לה מכה כזאת, וכי
צדקה. עמדתי מול האדם הכי אמיץ שפגשתי בחיי, הערצתי אותה.
היא אמרה: "אתה איש עלוב, שפל ועלוב."
אמרתי: "לא נכון, זה מלחמה."
"נגד מי? נגדי? תראה כבר איזה גבר אתה."
הקול שלה היה כמו אחת שפעם נפלה לים ובלעה מים והוצאתי אותה
ונישקה אותי, דיברה, ובמקום מילים יצאו ממנה כל המים ונזלו
עלי.
אמרתי לה: "משה שלך היה כל כך אדיב, לא ידעתי שהוא מבוגר,
חשבתי שהוא סייח. אני מצטער, אבל חייבים לגמור את העבודה."
"איזה עבודה?"
היא שוב צחקה. עמדה ישרה. זקופה. חיכתה כמו שפעם ראיתי בסרט על
מלכה צרפתית בדרך לגיליוטינה. איזה גרציה. איזה כבוד.
"ה'נבלות'," אמרתי. "ואת לא תביני."
"עשה את זה מהר. מה שאלת אותי קודם את כל השאלות האלה?"
"כי זה היה מבחן החיים שלך."
"אין לי בשביל מה לחיות, תגמור כבר."
היא לא זזה. לא היתה בררה, יריתי בה מהר. האצבע פתאום כאבה
מהקצב; חמש כדורים מהירים: טאח טאח טאח טאח. טאח. הבטתי בה
שוכבת. בפנים. המוות לא מחק לה את החיוך מהפנים. הרגשתי שהיא
ניצחה אותי.
כששמתי את הפנים שלי קרוב לפנים שלה, הרגשתי שאני מת. היא לא
נראתה כאילו הלכה להביא. חשבתי שעוד רגע תקום. ראיתי על האצבע
שלה טבעת עם יהלום. סובבתי אותה לכיוון האדמה ופתאום נשכתי
חמרה, והיה שם דקל ועבר אווירון בדרך ללוד והרגשתי שמשהו חשוב
היה חסר.
ישבתי מעליה ומשהו היה חסר, לא ידעתי מה. לא יכולתי לזוז. אני
יודע שזה נשמע נחצ'אי, אבל ברגע ההוא הרגשתי שאני יכול פתאום
להתאבל על ההורים שלי, על אחותי שמתה מסרטן, על החברים שלי
שנהרגו במלחמות, על אלה שמתו ממחלות, מלב. אף פעם לא התאבלתי
קודם. ואז נכנסתי לאוטו, קיללתי בשקט, ונסעתי.
למחרת כולם שמעו את הסיפור. לא הלך עם שום דבר. חשבתי על הפנים
של הדינה הזאת. איך צחקה. איך רצתה שאירה בה. היה בה יופי
שמגלים לא ישר בהתחלה, אלא כזה שלא רואים על היפות של
הטלוויזיה עם המעילי פרווה עם השום דבר מתחת. או היפות
מהפרסומות או מהרמת אביב ג'. לא זולות כאלה.
הבטתי בעיתונים, כתבו שהיא נאנסה. איזה נאנסה? לא נגעתי בה וכל
החברים שלי יודעים שלא הייתי מכריח אף אחת להזדיין אתי. אבל
כתבו. חיפשו כיוונים חדשים. כתבו שהממשלה התכנסה לדיון מיוחד.
הסיפור הזה עם הבחורה והבחור היה מה שהעיתונים קראו "הקש ששבר
את גב הגמל."
ואני עצוב על דינה, ואני שוב פעם אומר: רוקפלר! איך כשהיה חי,
אז כולם באו ללקק לו. אבל היה זקן ומת, ובאים עשרים איש. זה
כואב. וכולם אומרים: אתה עם הרוקפלר שלך.
אמרתי: "אצלנו מת החלאה הזה ישראל המסריח שברח מהמלחמה שגם כן
עבד במלשינות מס הכנסה ודפק את כולנו, אבל אנחנו באים. בהלוויה
של החלאה הזה היו שלוש מאות איש, ואצל רוקפלר עשרים? זה צדק
זה?"
והיה איזה רגע, בקפה, מלכה יצאה החוצה להביט בתאונה של רוכב
אופניים שנפגע קלות על ידי אוטובוס, ופתאום אמרתי: "תשמעו,
עכשיו אני תופס מה היה חסר. היה חסר ריח."
מישקה אחר-כך אמר שהוא לא ראה בחיים שלו אחד ככה חיוור. ואני
אומר בלי לחשוב: "לדינה לא היה בכלל ריח," וככה כל אחד מאתנו
מביט בי, מביט לרצפה וכל אחד תופס מי זאת הדינה הזאת.
והשתתקו. גם אני. נחצ'ה רק מילמל: "האהבה יודעת מה זה נקמה
יותר טוב משהיא יודעת מה זה סליחה או נדיבות."
אמרתי: זאת היתה הבת של תמרה."
הם כבר ידעו אבל רצו שזה לא יהיה ככה ואמרו: "מה פתאום?"
אמרתי: "ככה. היתה. פאקט."
נחצ'ה נהייה כעוס נורא: "מה? למה?"
אמרתי: "אתה יודע טוב מאוד."
והוא אמר: "אני לא!"
אמרתי: "לא היה ריח. רק תמרה היתה מסוגלת ללדת בת בלי ריח. שני
טיפות מים תמרה. והמראה שלה עשה חור בלב שלי, העיניים הצפופות
המבוהלות."
והמילים שלי עשו חור בלב שלהם.
מישקה אמר: "אבל לתמרה אין ילדים, היא היתה עקרה, מה פתאום
תמרה? מה, היתה לה בת מהעשיר?"
"זה לא חשוב אם כן או לא. חשוב שהיא הביאה אתה אלינו את
תמרה!"
סיפרתי להם איך צעקו עליה שם, איך נישקה את המת, איך לעגה לי,
איך ריחמה עלי. ידענו שזאת תמרה, ומה? היינו גאים בה.
התפלאנו מדוע תמרה אמרה לנו שהיא עקרה ובסוף ילדה לאמריקאי
המטומטם שלא אהבה אותו. אז קראנו למלכה. באה ועמדה.
אמרנו לה: "תגידי, נכון שלתמרה לא היה בן ולא בת?"
ומלכה אמרה: "בטח שהיה, היתה לה בת."
שאלנו: "הלא היתה עקרה."
"זה עבר לה."
"איפה היה לה בת, בניו-יורק?"
ומלכה אמרה: "היא נולדה בניו-יורק, עזבה בעל, התאהבה במרוקאי
שחשבה שהוא תימני, יפה אחד, עבדה בשביל שהוא ילמד."
"והכול מהאמריקני שלה?"
ואז פתאום, באמצע כשמלכה מדברת אתנו והגב שלה מסתיר את
הוויטרינה, היא מביטה בנו כמו במטומטמים, היא מגלה את העיתון
וניגשת קרוב, ורואה את הצילום של דינה ומתחילה לצווח:
"למה לא שאלתם קודם? זאת היא! היא! היא! מי זה החרות האלה."
אמרנו: "זה לא יכול להיות. מה, אם זאת היתה היא, לא היתה באה
להנה להכיר אותנו?"
ומלכה אומרת בקול הכי שבור שיש: "אתם כאלה אהבלים."
שאלתי: "איך ההוא עשה לה בת?"
ומלכה אמרה: "דינה היתה עומדת בצד השני של דיזנגוף ומביטה
בקפה. אני תכף ראיתי אחת עומדת שדומה וגם לא דומה לתמרה, אז
מהר הלכתי אליה, הזמנתי אותה. זה היה מזמן. היא לא רצתה. היא
אמרה: 'אלה שם זה נחצ'ה מישקה ואפרים?' אמרתי לה: 'כן,' אבל לא
נתוסיק. לא שוקה.
"אז היא אמרה: 'אלה שם, אפרים נחצ'ה מישקה, השלושה האלה הם
האבא שלי, תמרה אמרה לי ללכת אליהם, בשביל לדעת.'"
"לדעת מה?"
ומלכה בכתה: "לא מהאמריקני, אתם שלושתכם, אתם האבא שלה, היא
אמרה שאחד מכם הוא האבא הביולוגי ושאותו תמרה אהבה אחרת, אבל
זה שהיא אהבה אחרת לא יודע. היא אמרה שתמרה אמרה לה, תלכי,
תדברי אתם, ואז תדעי. והיא מה, ככה מתה? ועוד נאנסה!"
נפתלי וחצי צעק: "היא לא נאנסה!"
ומלכה אמרה: "מאיפה אתה יודע שלא?"
ואז היתה שתיקה.
מלכה אמרה: "דינה רצתה יום אחד להיכנס, לשאול אותכם שאלות. היא
לא פחדה. בחיים כבר לא נדע מי האבא שלה, כי אין מי שיגיד."
"ותמרה?" הייתי פתאום כל כך נלהב.
ומלכה אמרה: "תמרה?"
ואז קראו למלכה משולחן אחר, היא הלכה להגיש קפה לקליינטים שם,
ואנחנו יושבים עם פרצוף של שבעה, כי מה נגיד?
האמת, עכשיו אני מדבר להיסטוריה, לא ידענו. וזה היה הנקמה של
תמרה על האהבה שאהבנו אותה והכרחנו אותה לחיות בלעדינו.
בינתיים מלכה חזרה, אמרה: "אולי מאה פעמים עמדתי עם דינה על יד
הבית מרקחת ממול, והיא סיפרה לי שתמרה היתה כועסת כשדיברה, אבל
אמרה: את תגלי מי יכול היה להיות האיש שאני הכי אהבתי כי הוא
האבא שלך. אף על פי שאת שלושתם אהבתי."
ואני אומר: "אחרי דינה, אני כבר לא בטוח איזה עוול יותר גדול.
אני ימות מלב שבור."
ואז מלכה, שלא יודעת שום דבר מהעניין של ה"נבלות" ואחרי שהלב
שלה נשבר מדינה והיתה צריכה להתפרק, מתחילה פתאום לצחוק. ומה
זה צחוק, רעדו לה שני התחתים, יותר בכי מצחוק, והיא אומרת:
"אילו היו מתים מלב שבור, הייתי מזמן בית קברות!"
ונחצ'ה אומר: "ענבל, הנכדה שלי, אמרה אתמול: 'עלה המוות
בחלוננו!' זה מהתנ"ך, ירמיהו. משפט חזק, כי עלה המוות
בחלוננו!"
אמרתי לו: "נחצ'ה אל תתבייש, זה לא משום ענבל."
למחרת לא היה חשק לשום דבר. עבר עוד לילה עם דן שילון מול
העיניים. לא היה דלק בנשמה. היה ריק. וכואב. ומחורבן בנשמה.
יושבים בקפה ואז שוקה פתאום דופק חזק על השולחן. הוא מקנא
שעשיתי את מה שעשיתי לבת שלנו, לא שלו. מתעצבן, קם, זה היה
אולי בשתיים בצהריים, ואמר: "מישקה צודק! ינעל דינם! דינה, לא
דינה, לא עוצרים את הסוסים באמצע העלייה בהר, ומה ההפליה הזאת
בין ליליים ליומיים," והלך.
אחרי שעתיים הוא חוזר ואומר: "החמישים וחמש בספירת 'נבלות',
מלבד הארבע שוטרים שלא שייכים, נגמר לפני חצי שעה בשדרות
הציונות, בחול, איפה שהיה ג'מוסין."
ומלכה מתחילה להביט עלינו במין מבט תוהה.
היא אמרה: "דינה היתה הבת של מי? בטח של מישקה."
אמרתי לה: "אולי כן, אולי לא."
"כשדינה עמדה שם ובכתה," סיפרה מלכה, "אמרה: 'אני הבת של
שלושתם. שרק יהיה לי אומץ לגשת אליהם. תמרה סיפרה לי שהטמבלים
האלה עשו הגרלה על יד הים. כל אחד אמר לה כמה שהוא אוהב אותה.'
והיא באה עוד פעם ב1964-, היתה אתכם טומטומים, אהבה אותכם, אתם
אותה, והיא לא סלחה שגם אז נתתם לה ללכת.
"דינה אמרה שמזה שתמרה היתה אתכם אז ב1964- היא באה לעולם.
דינה הסבירה לי, כאילו לא ידעתי קודם, שאחרי התחרות ליופי,
בשנת חמישים ואחת, היא נסעה לאמריקה כי הם אמרו לה תהיי סטאר
בהוליווד. בא העשיר ואימץ אותה, נתן לה דירה בסנטרל פארק וסט,
קומה עשרים ושלוש, היא אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו והוא חיכה.
ומת, ואז היא חלתה. ואז היא אמרה לי..."
"למי?"
"דינה אמרה לי," אמרה מלכה, "שתמרה גם כן חלתה. ומתה."
הבטנו בה. כל אחד משלושתנו. כל שאר המחתרת לא היו בסיפור הזה.
כל אחד משלושתנו סחב כל החיים שלו את תמרה בלב, כל אחד יודע
שאני הרגתי את הבת של שלושתנו. הבנו גם שה"נבלות" התחיל בדיוק,
בלי תיאום, באותו זמן שתמרה מתה.
ואחרי זה, אחרי הסיפור עם דינה, ישבתי בלילה מול הפופוליטיקה.
כולם צעקו על כולם. בהפסקה, אחת דווקא נחמדה שרה שיר ישן
שהכרתי מזמן: "בכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת".
ואני, אני הלא לא בן אדם של שירים חשובים כאלה. המוסיקה, אני
יודע, היא של זעירא, הייתי שומע אותו שר בכסית. אנחנו מתכננים
מקרית את ה"נבלות", אבל אחרי שזה הולך להיגמר, ואחרי שתמרה
וה"נבלות" התחילו באותו שבוע, ונגמרו עם דינה, ברור שאין לזה
מובן, אין לזה שם מדויק.
בכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת, וככה דינה והבחור וכל
הצעירים האלה היו התכלת שאנחנו מענישים בשביל הרעיון שבכל
פגישה מקרית, שבוודאי איזה אלוהים מתכנן מלמעלה, נרצחת איזו
תכלת.
והשיר עשה לי משהו. נעמד אמיץ מול "הנבלות", המילה הזאת שהיתה
הכי צודקת בעולם, ופתאום התכווצה, נזלה מבית אבוה, כי מה נעשה
אם בכל פגישה מקרית תירצח איזו תכלת שזה הבת שלנו?
למחרת בקפה. צהריים. ריק. בנשמה גם. מלכה כועסת. בוכה וכועסת.
היא הלכה להלוויה של דינה, היא לא יודעת שאנחנו שילמנו אותה.
הלכה לשבעה, אני לא יודע אצל מי. אולי אצל מישהו שהיה ידיד
שלה? אולי קרוב משפחה שלא ידענו? אנחנו לא הלכנו.
מלכה מדברת אל עצמה, היא שואלת: "למה לא באתם, אתם האבא שלה?"
אמרנו שפחדנו.
ואז נתוסיק מגיע, אומר: "אתמול אשתי צועקת על הבת שלנו: 'אל
תתני לליאת, זאת הנכדה, לצאת, אל תתני לה לצאת, זה מסוכן.'
שתקתי, כאילו אני חונק את הנכדה המסכנה שלי, שזה כמו אתה את
דינה.
היא אמרה: 'נתוסיק, תגיד לה אתה.' אמרתי לה: 'לא יקרה שומדבר,'
והיא אמרה: 'מאיפה אתה יודע שלא יקרה שומדבר?' ואמרתי לה: 'את
זוכרת את נחצ'ה, עם הראש האיום והענקי שלו? הוא אומר שזה נגמר,
ואומר שאולי בכלל נולדנו לאהוב?'"
אמרנו, זהו. אתה גומר עשרים ובאה דינה. לקח הם כבר לא ילמדו.
ואז מישקה אומר: "אז כמה היו?"
התחלנו לעשות חשבון. הגענו לחמישים וחמש, כולל האחרון באמצע
היום של שוקה, לא כולל הארבע שוטרים שלא שייך.
ומישקה מחייך ופתאום קם, יוצא החוצה, חוזר, מדליק את החצי סיגר
כבוי שלו, אומר: "ברחוב עמק יזרעאל, היה דויד שהיה מביא קלמנטה
בקופסאות מיוון, והיה שם מה שמו, שמכר את הסוס הכי טוב בעיר?"
"זה היה על יד החנות קפה של אברבנאל שהיה טוחן דק, מערבב שלוש
מיני קפה ומוקה."
"והיה שם גם הציקוריה הכי טעימה בעיר."
וצבינג'י המציל אומר: "הצוללת לא טבעה ברודוס ולא בפתח הקישון
ולא ביוון, וקינג פארוק, הפריגטה, היתה במבדוק, ואת הצוללת גמר
מסרשמיט."
ומישקה אומר: "צבינג'י, מסרשמיט לא גומר צוללת!"
ונחצ'ה צעק, העצבים התחילו להיות חלשים, הוא צעק: "אז בפעם
ההיא הוא כן גמר צוללת!"
ובשלוש וחצי אחר-הצהריים יצאנו מהקפה והלכנו, לא הביתה. עדיין
לא. היה יום יפה. כל מיני צעירים טיילו כי זאת שעה שהם עוד לא
ברחו, עוד לא היה לילה. ראינו בעיניים רק את דינה. הם כבר לא
נראו יפים. הם נראו צילומי רנטגן, כמו קלסתרונים במשטרה שאחרי
שעושים את השלד וכל זה, צובעים בשר ועושים מזה אנשים.
ונפתלי וחצי אומר: "היה המוכר פלאפל מצ'כוסלובקיה ברחוב לאסל
עם מקלות כביסה במכנסיים בשביל האופניים."
"היו לו ניקרבוקרסים ולא היה צריך מקלות."
"לא נכון."
"היה לו סלט עם צנוניות במיץ לימון."
"ההוא עם הברט?"
ושוקה אומר: "לא היה לו ברט."
ונפתלי אומר: "תמרה אהבה את כולנו. וההוא לא היה צ'כוסלובקי,
הוא היה פולני ומכר ביצים בשוק השחור."
וכבר ערב, המדינה מחכה מול הטלוויזיה לראות מי עוד ילך להביא,
ולא ידעו שכבר לא יהיו להם.
בלילה ישנתי. ישנתי ממש טוב. למחרת בקפה היה שקט. נפתלי וחצי
לקחו אותו בלילה למיון אבל הוא כבר יצא. אמרנו נגמר ה"נבלות",
עוד מדינה הלכה להביא, וגם היא כבר שוטר עברי מזמר עם משרוקית
כמו בארבעים ושמונה. הבטנו ברחוב, עברו השרמוטות והשרמוטים, לא
הזיז לנו. שיתרבו כמו שפנים! שילכו קיבינימט, או שאנחנו נלך!
ואני, אני חטאתי ועישנתי סיגרייה שלקחתי מהסופר שתמיד יושב שם
ורושם מה שאנחנו אומרים. שתיתי גולדסטאר, באתי אליו, לקחתי
ממנו את הסיגרייה, שהרופא ואשתי יקפצו לי. סיגרייה נובלס,
היחידה שדומה לסיגריות שהיו פעם. עישנתי אחרי אולי חמש שנים,
ואיך זה התחלק פנימה? אף אחד לא יודע! הם ידעו רק כשישמעו את
הטייפ כשאנחנו כבר נלך להריח את הפרחים מלמטה.
וצבינג'י המציל אמר: "איזה שיר עצוב זה צום צום צום, כל המתים
הלכו קיבינמט, ונגמר הסיפור."
אף אחד לא גילה עד היום, מלבד זה שיודעים שזה היה מחתרת,
ויודעים לפרסם בעיתונים ובטלוויזיה את תיאורי הזוועה. ונזכרתי,
לא יודע למה, איך פעם כשהייתי עוד מלח, עוד לא בוסן, B.A,
אייבל סימן, היינו בניו-יורק, היה שורט ליב, הלכתי לסרט ברחוב
ארבעים ושניים, הראו קוו ואדיס. על ידי ישבה זקנה עם מבטא
יידישאי, באה עם הנכד שלה.
באמצע הסרט היא מתחילה לבכות. הנכד שואל: "בובה, למה את
בוכה?"
והיא אומרת: "למה האריות צריכים ככה לאכול את היהודים
המסכנים?"
ההוא אומר לה: "בובה, אלה לא יהודים, אלה נוצרים."
ואז היא אומרת: "גויים?"
הוא אומר: "כן."
אז היא שקטה ומביטה בסרט. פתאום היא מתחילה שוב פעם לבכות, ממש
מתייפחת. הנכד, שכנראה מרגיש לא נעים, שואל: "מה עכשיו? אמרתי
לך שזה לא יהודים."
והיא אומרת: "כן, כן, אבל תראה שם בצד, על יד העץ, האריה שם לא
אוכל בכלל!"
ואז קרה משהו יפה. שוקה נכנס, מלכה יצאה לקניות. נגמרו לה
הטישוס והיתה צריכה גם כן נעליים חדשות. הוא מביט עלי ופתאום
אומר:
"אני יודע מה קרה. אני גם מצדיק, אבל רע לי בנשמה. היא לא היתה
הבת שלי. היא היתה הבת שלכם. תגיד, אכפת לך אם אני יוריד עליך
איזה מכה קטנה? אני לא בכושר. לא הרבצתי מקצועי כבר הרבה זמן,
חוץ מכמה מאלה בעניין של ה"נבלות" שזה כסף קטן. אתה מוכן?"
אז כולם מביטים עלי. אני שותק והוא אומר: "טוב, אז לא."
ואני פתאום שמח, מרגיש איך הדם נכנס לי לתוך הרגליים ואומר:
"טוב מאוד, תרביץ."
"אתה בטוח?"
"בטוח!"
"אבל אני לא יכול סתם. גם מכה קטנה יהיה חזק."
"לא יותר נורא מהפרוסטטה."
"יותר נורא."
"אז מה?"
"תרביץ."
הוא מביט בכולם. כולם שותקים. יודעים שזה ביני לבינו. ביני
לבין תמרה, ביני לבין דינה. ושוקה קם ושולף את היד שלו, מה זה
יד, ומרים, אני עוצם עיניים, מחכה, כולם מחכים, והוא מוריד לי
מכה ואני מתעלף.
אני מתעורר במיון באיכילוב. שואלים מה קרה ואני אומר שניסו
לשדוד אותי. שוקה עומד מעלי ומחייך. אני אומר: "זה מכה מהסרטים
של טרזן."
הוא אומר: "זה רק שפיץ של מכה."
אבל שנינו מרגישים יותר טוב. ואני אומר לצבינג'י: "הנה, ככה
מאבד דייג את הביצים, מכה פה ואני כואב לי אפילו בשרוכים של
הנעליים."
"אבל אתה לא לובש נעליים, אתה במיטה."
"כן. אבל המכה - מכה."
בינתיים שוקה ניגש קרוב ומנשק אותי ואני חושב שהשור בר הזה בכה
עלי איזה דמעות שנשארו אצלו מהימים שהיה פספוס.
יצאתי משם, אנחנו הולכים, כבר לפנות ערב. הלכנו לשוק, קנינו
שמן זית מסכנין, עראק זחלאוי מלבנון, אורז יווני, לשון,
פסטרמי, ירקות, זיתים דפוקים, זיתים שחורים, צנוניות, בצלצלים
ירוקים, עגבניות מתקתקות, מלפפונים קטנים, פלפל ירוק, שום טרי,
מנטה, נענע, מרווה, פטרוסיליה עם ריח טרי של פרדסים ישנים,
שמיר, לחם שחור, חמאה צהובה מדנמרק, בצל ירוק. תבלינים קנינו
אצל חבשוש בנחלת בנימין. את הדגי בורי והברבוניות קנינו ביפו
ישר מהדייגים, ובוכטה בשר לקבאב, והלכנו אלי הביתה.
אמרתי לזהבה: "עופי."
היא עפה ממול העיניים שלי. הם ישבו מול הטלוויזיה שהיתה סגורה.
עמדתי במטבח. עשיתי סלט. עשיתי ברבוניות על האש. זהבה ישבה בצד
וקראה לאישה. הבאתי הכול לחדר. אכלנו בלי לדבר. זהבה שאלה:
"לכבוד מה זה?" אמרתי לה: "יובל חמישים וחמש לזובי." היא ידעה
לא לשאול עוד. ואכלנו.
ואז כל אחד הלך הביתה למות לעוד יום. ה"נבלות" הלך להביא,
ואנחנו אתו.





הודפס בישראל תשנ"ז
Printed in Israel 1997







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה

(הנאום המרגש של
בועז במעמד
פסטיבל
הסטודנטים של
מינכן 1994)


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/00 21:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יורם קניוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה