[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גלעד וינטרפלד
/
בין השורות

יחיאל קיבל את המילון הראשון שלו, כשהיה בן תשע. אביו עבד
כסופר, ואמו היתה מורה ללשון. הם רצו להעביר את האהבה לשפה
העברית לבנם. הם לא רצו שהוא יגדל להיות פושע.
בהתחלה הוא לא התלהב מהמילון. הוא חשב שזה משעמם, והעדיף לדפדף
בחוברות הקומיקס, שדודיו שלחו לו מארצות הברית. סופרמן וחבריו
ריגשו אותו יותר מאשר מילים משעממות ומנוקדות, ולמרות שהיו
איורים גם במילון, הם היו בשחור-לבן ולא הלהיבו אותו.
הוא שם את המילון במגירה מתחת למיטה, לאכזבת הוריו, ושכח
ממנו.

ביום שבת כלשהו יחיאל היה חולה. דודיו מארצות הברית שלחו לו
חבילה עם חוברות קומיקס, אבל סניף הדואר היה סגור. הוא היה
משועמם. הוריו לא הרשו לו לצאת, מכוון שהוא היה חולה, ולא היה
לו מה לעשות בבית. הוא נזכר במילון, שהוריו קנו לו לפני הרבה
זמן, והוציא אותו מהמגירה מתחת למיטה. זה לא היה נורא כמו שהוא
חשב. חלק מהמילים במילון הוא כבר ידע, ומה שלא- הוא הסתכל
בפירושים ובתמונות, שאמנם היו בשחור-לבן, אבל עזרו לו.
מאז, יחיאל התמכר לשפה העברית, ולשפות בכלל. הוריו היו
מאושרים. הם קנו לו מילון עברי-עברי, מילון עברי-אנגלי ומדי
פעם, בחגים ובימי הולדת, קנו לו מילונים של עוד שפות, שעל חלקן
יחיאל לא שמע בכלל.

כשיחיאל התבגר והגיע לתיכון, הוא סבל מאד בעקבות התחביב שלו.
במקום להיות כמו שאר הנערים בכתה שלו, שרואים טלוויזיה,
מתפרעים ולא עושים שום דבר אחר, הוא קרא ספרים ומילא חוברות
לשון בשעות בפנאי. לא היו לו הרבה חברים. אלו שכן, הוא גילה
אחר כך, היו איתו רק כדי להעתיק ממנו במבחנים ואת שעורי הבית
שלו. הוא חטף מכות מהנערים בשכבה שלו, מנערים גדולים ממנו וגם
מצעירים ממנו. הוא סיים את התיכון בהצטיינות. הוריו בכו מרוב
אושר, כשהוא קיבל את תעודת ההצטיינות ממנהל בית הספר.

"יחיאל הוא בן נהדר", ספרה אמו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. והיתה
לה סיבה להגיד את זה.
הוא עבד כספרן בספריה העירונית, ומחוץ לשעות העבודה הוא היה
מתנדב ללמד ולהקריא סיפורים לילדים עם בעיות. הוא גם קורא
ספרים בעצמו, ולפעמים כותב סיפורים קצרים ומקריא אותם בערבי
ההקראה, שהספריה ארגנה.

יום שבת ההוא היה היום הנורא ביותר בחייו של יחיאל. היה זה יום
שקט, רגיל. הוא לא הרגיש שום דבר, שהיה מכין אותו למה שקרה לו
בהמשך.
יחיאל הלך לספריה. זה לא היה משנה לו שזה יום שבת, מכיוון שהיה
לו מפתח לספריה. ככה הוא היה עושה בכל יום שבת- מגיע לספריה,
נועל את עצמו בפנים ויוצא בלילה, שיכור מאותיות, מילים וספרים.
אבל באותו יום שבת זה לא היה ככה.
הוא סובב את המפתח במנעול של שערי הספריה, נכנס וקפא מהלם. הכל
היה שרוף- הארונות, השולחנות, הכסאות וכל הספרים, המילונים,
הספרים למבוגרים, הספרים לילדים. הכל.
יחיאל לא היה מסוגל לעמוד במראות. הוא התעלף. ראשו פגע בפינת
השולחן החרוך. לפני שהוא מת, הוא חשב שבטח ההורים שלו היו
שמחים לראות אותו מת ככה. מת כחכם, לא כפושע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלכתי לי לתומי
ברחוב, ופתאום
זה היכה בי "בץ"
זה "צב" רק
הפוך!





צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/9/04 14:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלעד וינטרפלד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה