השעות הזדחלו לי כל כך לאט בוורידים. כמה זמן אפשר לחכות לאותו
אוטובוס? חשבתי שהייתה תאונה, או פיגוע, או שהנהג לא התעורר.
אף אחד לא רוצה להתעורר בארבע לפנות בוקר. לא נהגי אוטובוס, לא
נהגי משיאות, לא כלבים, ובטח שלא אני. אבל זה לא שמישהו שאל
אותי והציב ברירות ובחירות.
אי אפשר להסביר את החוויה הזו של חמש בבוקר ברחוב חצי סואן של
אזור תעשיה, בהמתנה מייגעת לאוטובוס והסתכלות אובססיבית על
השעון. אני קמתי בזמן, זה הוא שמאחר, אבל לך תסביר להם אחר
כך.
תמיד כל כך משעמם שם. עוד לא מצאתי את הדיסק, הספר או הסיגריה
שיעבירו את השעמום. אבל מצאתי אותה. מה יפה כמהוה מחכה
לאוטובוס בשעות האלו של הבוקר? זה שעות של פועלי זבל, לא של
בנות יפות כאלו. ובכ"א, היא ישבה שם, ברגליים מסוכלות
ביישניות, העיניים שלה קבורות עמוק בתוך "מלחמה ושלום", העותק
הרוסי. קצת כבד, ניגשתי אליה. מלחמה ושלום על הבוקר, זאת
אומרת. היא הסתכלה עליי במבט רושף אש שהוצאתי אותה מהתענוג
הקליל והזורם שלה. ומה קורה במדינה שלך? היא שואלת. הא, היא
רוסיה, אמרתי לעצמי בראש, נזכרת שקלטתי קצת באיחור, מורידה את
היופי שלה בחמש דרגות כי זה 'יופי של כל הרוסיות'.
טוב, מספיק איתה. לא טרחתי לענות לה, היא בטח לא מבינה עברית
כמו שצריך, והיא גם לא ניראת מישהי להביא הביתה (כאילו שיש
מישהי שאפשר).
המשכתי לחכות לאוטובוס. אני חושבת שכל קווי התחנה המרכזית
הספיקו לעבור כבר שמונה פעמים והוא עוד לא הגיע. המראות של
אותו רחוב כבר מתחילים לעייף אחרי שלוש שנים. החניות נפתחות
באותה שעה, אותן צעקות, פעם ההוא שופך מים על זה, פעם להפך.
הרוסייה שלי הסתכלה בשעון. נו מה, הסתכלתי גם. חמש שלושים
וארבע. מי האמין שאני הצלחתי לחכות באותה תחנה שעה וחצי?
היא נעמדה. אחרי שניה האוטובוס הגיע. אני חושבת שהיא והנהג היו
בטלפתיה או משהו. חכי, קראתי לה. היא הסתכלה. מה יש לך את? באת
לעצבן אותי?. - טוב, לזה לא חיכיתי. מה אכפת לי. האוטובוס שלה,
לא שלי. נו, חכי רגע, מה איכפת לך, יבוא עוד אחד. את במילא
יודעת מתי הם באים. היא הסתכלה עליי ובחנה אותי מלמעלה למטה.
הרגשתי שהיא מפשיטה אותי משהו. איזה אושר. היא הלכה מהאוטובוס
והנהג צפר לה, כי חשב שהיא הולכת לעלות. עשיתי לו זין עם היד
ותפסתי אותה בכתף. בואי, קראתי לה והתחלתי לרוץ לגן ליד. רצתי
איזה עשרים שלושים מטר והסתכלתי אחורה. היא עדין עמדה שם, לא
מבינה מה נפל עלייה. נו, בואי, קיבינימט, צעקתי עליה עוד פעם
והמשכתי לרוץ. שמעתי אותה מאחורי. הבאתי אותה לאיזה גן קרוב
מתחת למקלט ציבורי.
היי, אמרתי לה. התנשפתי כולי. היי, היא הרימה את הראש אליי.
אוטובוס חשוב, פספסת? שאלתי. יבוא עוד אחד עוד מעט, היא אמרה,
אז תזדרזי כי אני לא אפספס גם אותו בגללך. כרמל, אמרתי לה
והושטתי יד רשמית משהו. היא לא ענתה. אלמונית זה בסדר? ניסתי
לשאול. עלמה, היא צחקה. עלמה. שיהיה עלמה.
קר היום, הא? התחלתי לפתח שיחה. ברוסיה היה קר יותר, היא ענתה.
צחקתי. אני חושבת שבשלב הזה בערך ראיתי את האוטובוס שלי מגיע.
הרמתי את עצמי כדי להתחיל ללכת והיא תפסה לי ביד והושיבה אותי.
מה, ככה תבריזי עכשיו? היא שאלה, אני פספסתי אחד בשבילך.
הסתכלתי עלייה. אלוהים, כמה שהיא יפה. מה אני עושה כאן? היא
שאלה אותי. מפספסת אוטובוסים אני אומרת לה, ומצביעה על עוד
אוטובוס שלה שעובר. שיט!, היא צועקת. ואז משפילה מבט. סליחה.
זה בסדר, אני עונה לה. אולי נלך לים? אני שואלת. יש לי בית ספר
היום. אז מה אני עונה. אני צריכה להגיע. למה? אני שואלת אותה.
כי יש לימודים וזה. לא מבריזים. שטויות. טוב, לא שטויות, גם לי
לא התחשק להבריז היום. אבל היה בה משהו שונה כזה. עכשיו במילא
כבר איחרתי. עדיף להבריז. אולי ים בכ"ז? שאלתי. ים, שיהיה, היא
ענתה. הלכנו לאוטובוס.

קר נורא, אני אומרת לה אחרי שהתיישבנו בים. בחיי, ממש קפאתי שם
מקור. שטויות, היא אומרת, מחכה את הטון שלי. צחקתי. תני לי היא
אומרת ולוקחת את הידיים שלי. נתתי. היא קרבה אותן לפה ונשפה
אוויר חם. אחר כך היא שפשפה אותן אחת לשנייה. עשתה ככה איזה
שלוש פעמים. אני חושבת שהסמקתי. תודה, אמרתי לה.
התחלנו ללכת על הים כי ביקשתי. הקור עשה לי כמעט להשתין
במכנסיים. הלכנו והלכנו והלכנו. והתיישבנו. והתנשקנו.
התנשקנו! וואו. עלמה ואני. אני ועלמה. אף פעם לא הייתי בים,
היא סיפרה לי. בים בארץ לפחות היא הוסיפה אחר כך. אני אראה לך
את הטיילת, הצעתי לה. נכנסו ויישבנו בכל המסעדות והזמנו שתייה
באחת, ומרק באחרת, ומנה עיקרית בעוד אחת, ושכבר התחיל להיות
ערב וחושך נכנסו לפאב והזמנו עוגה. איך הזמן עבר. ברח.

אני הולכת, היא אמרה. הולכת, למה? שאלתי. כמה נבהלתי. מה היא
הולכת פתאום? הכל היה כל כך יפה. יש לי מסיבה היום, מחכים לי.
אולי תוותרי? ניסתי לשכנע אותה. לא. אני חושבת שאף פעם לא
הייתי עצובה כל כך לשמוע לא. אז לפחות תגידי לי איך קוראים לך
באמת. עלמה, עלמה, אמרתי לך היא צחקה. התחילה לרוץ. חכי, צעקתי
לה. היא חיכתה ורצתי אליה. את חייבת לחדש את הצעקות שלך, היא
לחשה לי באוזן. צחקתי. מתי ניפגש, שאלתי אותה. אין לך אוטובוס
יום ראשון? בטח שיש לי עניתי. גם לי, היא אמרה. אבל אף פעם לא
ראיתי אותך מחכה לאוטובוס. כי אף פעם לא חיכיתי, טיפשונת. הא,
באמת טיפשי מצדי. זה קו די חדש אחרי הכול. יום ראשון? שאלתי
אותה. ושני, ושלישי, ורביעי, היא ענתה.

עלמה ואני אני ועלמה, יום ראשון שני שלישי באוטובוס נורא מוקדם
בבוקר. אני חושבת שאף פעם לא הייתי כל כך מאושרת.

יום ראשון ועלמה לא מגיעה. חיכיתי לה שעה, שעתיים. חמש. אחרי
שש שעות עוד מישהו התיישב בתחנה השוממת שלי. מה יפה כמוך עושה
במקום כזה?, הוא שואל אותי. לא הגבתי. תשמעי משהו הוא אומר.
די, אני אומרת, לך. הוא לא מקשיב. בדיחה, תקשיבי. נו. איפה יש
חתיכות רוסיות? איפה? אני עונה. בדולפינריום.