ישבנו לאכול. היו אלה צהריים חמים ביום שבת של אוגוסט, אך הבית
היה ממוזג וקריר ואנו נהנינו מהמאכלים החמימים: עוף ביין,
תפוחי אדמה אפויים. סוף השבוע הביא עמו תחושה של שקט מרגיע,
טעם של דבר מתוק שלא זכרנו כי התגעגענו אליו. מזה שלושה שבועות
לא היינו לבד: זוהי תקופת החופש הגדול. בתחילה הגיעו הנכדים
להתארח ומילאו את הבית בהמולת צחקוקים בלתי פוסקים וריצות של
רגליים קטנות מהחדרים לפינת האוכל ולחצר. לא היינו יכולים
לעמוד בזה לבד, אך אחת הנכדות המבוגרות יותר הגיעה גם היא
ותפקדה ממש כמטפלת. לפעמים, בהחבא, הבטתי בה בהערצה. אני לא
נהגתי כמוה בבחרותי. הייתי הרבה חסרת אחריות, מתעניינת
בחברותיי ובאפשרויות הבילוי הרבות המזומנות לבחורה צעירה ונאה
באשר תצא. ובכן, בזכותה עברנו בשלום (ובהנאה, כמובן) את השבוע
הראשון. לאחר מכן הגיעו הילדים: זוג אחד, בני ואשתו, בתחילת
השבוע ולאחר מכן הזוג השני, בתי ובעלה. העברנו ימים נהדרים -
יש כאן המון פעילויות נהדרות לילדים, בסביבה. ילדינו עברו עוד
לפני נישואיהם לעיר ואנו נשארנו לחיות את חיינו השקטים כאן,
ביישוב קטן ומכובד שנבנה בפאתי יער. במרחק הליכה ניתן להגיע
לאגם, לשחות ולדוג וביישוב עצמו ישנם תיאטרון ובית קולנוע...
ובכלל, מקום עם מרחבים שכאלה מהווה אתגר תמידי לאנשי הדור
הצעיר.

את הימים ליוו ארוחות נהדרות, שיחות על עבודתו של זה, תחביבה
החדש של זו... כך עברה עוד חופשה מסורתית ונסתיימה במדויק בזמן
המתאים, באווירה טובה וציפייה למפגש הבא.

מספר ימים אחר כך הוקדשו להחזרת הסדר על כנו. נהניתי לעשות זאת
בשקט ובקצב איטי, כאשר כל צעצוע שנחבא בפינה נסתרת או כיסא
שהוזז ממקומו מזכירים לי את אחד האירועים הנחמדים שקרו או את
משובותיו המשעשעות של אחד הנכדים. והנה, הגיע סוף השבוע ועם
הבית כקדמותו והרחש המוכר של העצים הנעים ברוח-ערב, אשר מזה
שלוש שבתות לא הצליח לגבור על המולת הבית, הרגשתי שמחה מתקתקה
מדגדגת בלבי. כן, ככה בדיוק חלמתי תמיד שאזדקן: רווית נחת, חיה
בשלווה, מלווה על ידי האדם שאהבתי מכל.

ובכן, ארוחת הצהריים נעמה לי מאוד. שוחחנו מעט. בימים האחרונים
ליבינו בינינו והשווינו דעות בנוגע לעניינים מסוימים בחיי
ילדינו שהיו או שלא היו לרוחנו. כעת, חזרנו לדבר על נושאים
שביומיום - רכילות מסוימת ששמעתי בבקרי במכולת, שיחתו של בעלי
עם הגנן המטפל בגינה... לא יותר מכך. בעיקר שתקנו.

רציתי... רציתי להזכיר עוד כמה דברים. הזמנת כרטיסים לקונצרט
המתקיים בשבוע הבא, מפגש עם זוג חברים... לא! לא משהו שדחוף
היה להעלות ומכיוון שנראה לי עייף קמעה, שתקתי. לאמיתו של דבר
גם האוכל, למרות שהיה טעים, השביעני מהר מאוד ואפילו לא סיימתי
את המנה הראשונה... אך הארוחה נעמה לי ביותר. השקט, האחדות
שבינינו, הימים הנחמדים שעוד נכונו לשבוע הקרוב שימחו אותי.

לאחר הארוחה פרש לסלון. אני פיניתי את השולחן ואמרתי שמייד
אביא עוגה ואבוא לשבת עמו. רחצתי את הכלים (כבר שנים שאינני
משתמשת במדיח. כל כך מעט כלים והשטיפה עצמה מרגיעה אותי).
הכנתי צלחת עם שתי חתיכות עוגה, ושתי כוסות קפה הנחתי גם כן על
מגש. בדרך לסלון עלה בדעתי שאולי כדאי שאעלה את עניין הקונצרט
בכל זאת, שמא לא ייוותרו כרטיסים.

"רק אניח את המגש ואתיישב", אמרתי, אך מזווית העין נדמה היה כי
נרדם. טוב, גם הוא לא אכל הרבה בארוחה, אולי היה עייף. עדיין
ניכרים אותותיה של החופשה, כמובן.
"אלברט? אלברט?" שינה כבדה, אכן. "אלברט, התעורר", ליטפתי את
ראשו והוא נשמט קדימה.

קור עז. לא הרגשתי רעד שכזה אף פעם. באותו הרגע ידעתי שהשקט
המיוחל שחזר אלינו, הגדיל והגזים. יותר מידי שקט יהיה מעכשיו,
יותר מידי שקט.