רומן לא קצר היה לי אתה, עם האמת. אולי אפילו ארוך. האמת- זה
היה הרומן הכי ארוך שהיה לי אי פעם. נו טוב, ואם אתם דווקא
חייבים לדעת- זה גם היה הרומן היחיד שלי. אבל למה לרדת לפרטים
קטנוניים, מאיזה כוון שלא תסתכלו על זה, 6 שנים הן 6 שנים, וזה
פרק זמן מספיק ארוך בשביל להגיד על כל רומן שהוא היה "לא קצר,
אולי אפילו ארוך", במיוחד בשביל טיפוס לא עקבי כמוני, שאפילו
מעצמו נמאס לו פעם בחודש.

על הצ'ופצ'יק של השערה של האצבע הקטנה שלה היא סובבה אותי. כל
מלה שיצאה מפיה היתה הרבה יותר מקודש בשבילי. מה לא הייתי מוכן
לעשות בשבילה. הרים של בצל הייתי קוצץ לה דק דק לו רק היתה
מבקשת. הייתי נותן לה למרוט את כל שערות גופי אחת אחת בפנצטה,
אם זה מה שהיה גורם לה אושר. את כל הדרישות שלה ביצעתי. כולן.
בלי לפסוח אפילו על אחת מהן. ותאמינו לי, היו לה הרבה דרישות.
המון. ולמה שלא יהיו לה? היא מושלמת. מותר לה. ויותר מזה- היא
ראויה לזה. היא אמרה שהיא רוצה שאזכור אותה בכל פעולה שאעשה.
אפילו כשאני מפנה את הכלים מהמדיח. היה לה חוק ברור בקשר לזה:
קודם כל כוסות, אח"כ מזלגות, צלחות, סירים ושאר הסכו"ם.
וכשמכניסים אותם למדיח- בדיוק בסדר ההפוך. לך תסביר לה שאחרי
שהכנסת את כל הסירים- כבר ממש לא נשאר לך איפה לתקוע את הכוסות
והצלחות. זה לא עניין אותה. והאמת- גם אותי לא. העיקר שתהיה
שלי.

אבל פה בדיוק היתה הבעיה. היא לא היתה רק שלי. אני יודע
שאומרים שלכל אחד האמת שלו, אבל אז מה אם אומרים? פעם אמרו גם
שהעולם שטוח. זה הכל שטויות. קנוניה משותפת של הפסיכולוגים,
המו"ל שלהם וסוכנות הנסיעות ההודית. אל תאמינו להם. אמת יש רק
אחת. והיא מבוקשת. מאוד. וחוץ מזה שהיא מאוד מבוקשת, היא גם
נורא נחמדה. אז היא פשוט לא יכולה להגיד לא לכל אלפי המעריצים
שיעשו הכל, אבל הכל, בשביל רגע קטן אחד של חסד עם היצור המושלם
הזה. אז היא אומרת כן. לכולם. אפילו לנשים.

בהתחלה אמנם היה לי קצת מוזר, כל השיתוף הזה. הפרטיות שלי היתה
אחד הדברים האחרונים שעוד היו חשובים לי. אבל מהר מאוד התגברתי
והתרגלתי. אפילו התחלתי ליהנות מכל האורגיות הקבוצתיות האלה.
היה בהן משהו רוחני קצת, בכל האורגיות האלה. הייתי מאושר.

אבל לאט לאט נמאס לי. זה לא שהפסקתי לאהוב אותה.היא נשארה
מושלמת כמו תמיד. זה היה בלתי אפשרי להפסיק לאהוב אותה. פשוט
נמאס לי כבר לבצע את כל הדרישות שלה. פתאום קלטתי שהיא לא באמת
צריכה אותי. בטח היא בכלל לא אוהבת אותי. פשוט לא היה נעים לה
להגיד לי לא. אני בדיוק כמו כל אחד אחר בשבילה. 6 שנים לקח לי
לקלוט את זה. ושבוע נוסף כדי להבין שזה לא סוג האהבה שאני
מחפש. רציתי מישהי שתהיה רק שלי, ושרק אני אהיה שלה. שתצטרך
אותי בדיוק כמו שאני אותה. אפילו אם היא לא תהיה מושלמת כמו
האמת.

אז לאט לאט הפסקתי לבצע את הדרישות שלה. הפסקתי להגיע
להתכנסויות שכנסה. פשוט הפסקתי. זה היה קשה. איפה שלא הייתי,
לאן שרק ברחתי- הייתי רואה אותה, משגרת אלי את החיוך המקסים
שלה, מרימה את הגבה הימנית המושלמת שלה ונועצת בי מבט כזה שהיה
מעורר בי ים של רגשות חרטה.

עד שפגשתי את השקר. הוא טפל בי במשך כל תקופת הגמילה שלי
מהאמת. בעצם- הוא זה שגמל אותי ממנה. אז אמנם הוא לא יפה כמוה,
והגבה הימנית שלו רחוקה מלהיות מושלמת, בדיוק כמו האופי שלו,
אבל גם הוא ידע להרים אותה. וגם את השמאלית. כל אחת בנפרד. ולא
רק שהוא ידע- הוא גם לימד אותי לעשות את זה. זה היה החלום שלי-
לדעת להרים כל גבה בנפרד. והוא הגשים לי אותו. והוא שלי שלי
שלי ורק שלי. אז מה אם הוא לא מושלם. לפחות הוא שלי.

אז עכשיו אני חי אתו, עם השקר, וממש טוב לנו ביחד. אני חושב,
אבל עדיין לא לגמרי בטוח, שאני מתחיל להתאהב בו. כנראה שאני
בכלל הומו.