הקיר אשר נוצר בבריחתך
שם מחסום בעומקיי,
מאחוריו את קיימת, חיה את הווייתך,
הוא ניצב זקוף,
צידו הפונה אליי,
מגיב כמו עצב חשוף לכל פגיעת זיכרון,
כל כך כמה אלייך,
למגעך, מבטך, הבנתך, יופייך הפנימי והחיצוני,
זרם עצום של רגשות
עליהן חתום שמך,
מתנפץ אל הקיר, מזעזע אותו....
ואת נפשי,
חוזר כלעומת שבא
יוצר מערבולות וסחפים,
אשר מניעים אותי מצד לצד בעוצמה,
כקליפת אגוז בים סוער,
עד שאוכל לחברך אליי חזרה,
או לשכוח את דמותך,
עד שאשלים את המחצית
אשר נועדה לשלם!