רון לא זכר מאיזה גיל בדיוק הוא התחיל לפחוד ממעליות. הוא זכר
משהו בסביבות גיל 13 או אולי 14, אבל את הגיל המדויק, שהפחד
הטיפשי הזה בכלל התחיל אצלו - זה הוא לא זכר. הוא רק ידע שמגיל
מסוים הוא פשוט הפסיק להשתמש בהן, באותן מכונות סגורות
ומחניקות, שניתקות מהקרקע ועולות באמצעות כוח, שהוא לא הבין,
עולות ועולות ורק כבלים מחזיקים אותן, שלא יפלו חזרה אל התהום
ויתנפצו לרסיסים יחד עם כל המסכנים שנמצאים בתוכן.

ובאמת, מאז שהפחד נכנס בו בעוצמה ובפתאומיות בלתי צפויות, הוא
החל לעלות, וגם לרדת, במדרגות, ולא משנה לאיזו קומה היה צריך
להגיע. הוא זכר יום קיץ חם במיוחד בו היה עליו להגיע למשרד
מסוים בבניין מסוים בקומה 10. גם ככה תמיד היה לו חם מידי בקיץ
וכשהוא הגיע ללובי של הבניין, הוא החליט הפעם לחרוג ממנהגו,
להפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולעלות במעלית. הרי הבניין חדש,
המעלית חדשה וקשה להניח שייתכנו בה תקלות כלשהן, נכון? אולי.
אך כשהוא הגיע למעלית והדלת נפתחה לפניו כמנחשת אותו, עוד לפני
שלחץ על הכפתור, התחילה לבצבץ הזיעה הקרה. והזעה גירתה את
הפחד, שבוודאי לא ישן אלא רק נמנם לו ביום קיץ חם, והפחד זינק
על ההזדמנות והשתלט - כמו תמיד - על מוחו של רון, הקפיא את
גופו ודמו ורק הניח לרגליו להתרחק במהירות מדלתות המעלית, שכבר
החלו להיסגר ממילא, אל עבר חדר המדרגות הבטוח. וכך, ביום קיץ
לוהט, כשבחוץ מעל 30 מעלות ובפנים - למרות המיזוג - לא הרבה
פחות, רון טיפס במדרגות עד לקומה העשירית. הוא עצר לנוח בקומה
5, מתיישב על המדרגות ומתנשף בקול. לא נורא, הוא הרגיע את
עצמו, לרדת יהיה הרבה יותר קל. הוא בוודאי לא התכוון לחזור על
הניסיון הנואל אך הלא-מוצלח של להיכנס למעלית גם בדרכו חזרה.

עברו כמה שנים, ורון החל לעבוד במשרד מכובד בעיר הגדולה, בקומה
התשיעית. הוא כמובן לא עלה למשרד כל בוקר במדרגות. עם עוד
אנשים שעולים איתך במעלית יותר קל לעלות, וחוץ מזה הפחד היטשטש
עם השנים. היטשטש, אך המשיך לקנן במוחו, כמו סרטן שנסוג לפרק
זמן ומחכה לרגע הנכון לתקוף שוב.
רון היה מאוד גאה בעצמו על כך שהוא עולה ויורד במעליות בביטחון
גדול. אומנם כל חריקה קטנה או תזוזה בלתי צפויה של המעלית היתה
גורמת לו לדפיקות לב, אבל זה לא קרה הרבה, ובעצם הוא התרגל
למעליות והרגיש בהן בטוח כאילו מעולם לא פחד מהן.

בוקר גשום אחד, הגיע רון כהרגלו לעבודה, בסביבות השעה שמונה
וחצי. הוא עלה למשרדו והחל בעבודתו השגרתית-משהו, כמידי יום.
כשהגיעה שעת צהריים, יצא רון את משרדו, נכנס למעלית וירד
לרחוב. הוא שוטט ברחוב הארוך והעמוס לעייפה באנשים כמוהו בדרכם
למלא פיהם אוכל, וחיפש אחר מסעדה מעניינת. לבסוף נכנס לאחת
ממסעדות הפועלים, שהיו באזור, והזמין מרק שעועית. אין כמו מרק
שעועית ביום חורף גשום וקר.

בעודו מחכה למנה, צף ועלה לנגד עיניו אירוע מילדותו, ולא סתם
אירוע, אלא טראומתי במיוחד.
הוא נער בגיל העשרה המוקדם, עם הוריו בבית מלון גדול. הפחד
מהמעליות די טרי, אך הוא מחליט שהוא רוצה להיפטר ממנו. הוא
הולך מהבריכה, שם נשארים הוריו ואחותו, צועד עם בגד ים לכיוון
המעליות, שעולות מהבריכה אל החדרים. הוא לוחץ על הכפתור
והמעלית מגיעה. ריקה. הוא נכנס למעלית ולוחץ על קומה 3. רק הוא
לבדו בתוכה והיא בתוכו. המעלית עולה - לא לאט מדי וגם לא מהר
מדי- עד קומה 3, נעצרת, הדלתות נפתחות ורון יוצא למסדרון. אנחת
רווחה נפלטת מפיו, אך הוא אינו שומע אותה. הוא עסוק בלהיות שמח
על ששרד את הניסיון ונכנס חזרה למעלית ויורד לקומת הבריכה.
מאושר מהעובדה שגם הירידה עברה בסדר, הוא מחליט לאזור אומץ,
נכנס בחזרה למעלית ולוחץ על מספר 5. הדלתות נסגרות והוא שוב
לבדו בתוך המעלית. התא מתחיל לעלות, המספרים הזוהרים על הצג
למעלה גם הם עולים איתו, והנה מגיע המספר 5 והמעלית לא עוצרת.
היא ממשיכה לעלות! כל הביטחון, שרון חשב שנכנס בו, מתברר
כמדומה ונושר כקליפת השום ובמקומו חוזר הפחד הנורא בעולם - פחד
המוות. תוך כמה שניות המעלית נעצרת, אי-שם בין קומה 5 ל-6.
תקועה, כמו בסרטים, כמו בדמיונות המסוייטים שלו. הוא לוחץ
בטירוף על פעמון האזעקה, כולו כבר מזיע וקצב ליבו מוכפל. אין
תגובה משום מקום והוא ממשיך ללחוץ וללחוץ. הפחד הופך היסטריה
והדמעות שוטפות את פניו, גופו רועד. לבסוף מגיע קול מהרמקול של
המעלית, ובו נאמר לו שיודעים שהמעלית נתקעה, העניין בטיפול ולא
לדאוג. לא לדאוג. הצחקתם אותו. אחרי דקות שנראות כמו נצח
נצחים, כשהוא כבר בטוח שימות בתוך המעלית מחוסר חמצן או מהתקפת
לב או שפשוט המעלית תתנתק פתאום מכבליה ותתרסק לרצפה, המעלית
מתחילה לרדת ועוצרת במפתיע בקומה 3. רון יוצא מהמעלית, מנגב את
דמעותיו, שוטף פניו, מנסה להיראות קול. רגוע, כאילו לא הוא היה
במעלית, אחוז היסטריה נוראית, צועק ובוכה שיצילו אותו. וזה
עובד. הפקידה בקבלה לא יודעת מי נתקע במעלית, העיקר שהמעלית
השתחררה.

המרק הגיע, מריח טוב ורותח, והאדים שעלו מהצלחת טשטשו את
התמונות. לרון לא היה מושג מה הקפיץ את אותה חוויה לראשו, מה
היה הטריגר לזיכרון, שעלה מהמעמקים. נפלאות דרכי המוח, הוא
ידע.
המרק היה מצוין, מתקתק וחריף כאחד, ואחריו הוא אכל מנה בשרית
מכובדת, שילם ויצא חזרה לכיוון הבניין בו עבד. מבחוץ הבניין
נראה מאיים, גבוה ומפחיד ואפילו מכוער. ארכיטקטורה קרה, חסרת
רגש ומעוף.
רון עלה למשרדו יחד עם אנשים אחרים, שחזרו מארוחת הצהריים,
ונכנס אל משרדו המשמים. קצת עבודה על המחשב וקצת ניירת נשארו
לו, והוא התכוון לצאת היום מוקדם יותר. הוא תכנן ללכת לסרט
שרצה כבר הרבה זמן לראות, והיום יהיה מתאים, כי יורד גשם ולא
יהיו הרבה אנשים בקולנוע, בדיוק כמו שאהב.

איכשהו הצליח רון להעביר את הזמן עד השעה חמש. בחמש ארז את
חפציו, לקח את תיקו ויצא את המשרד לכיוון המעליות. הוא לחץ על
הכפתור וחיכה. הוא היה לבדו, בודד בהמתנה למעלית, היחיד שיצא
מוקדם באותו יום. הוא תהה מדוע. הרי תמיד היו עימו עוד אנשים,
שירדו מטה בסוף יום עבודה, לא משנה מה השעה היתה. מוזר, אך
כשהגיעה המעלית ונשמע הצפצוף המודיע על בואה, שכח רון מהעניין,
נכנס למעלית ולחץ על 0, קומת הכניסה.
כבר כשהדלת נסגרה, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הדלתות נסגרו
בחוזקה, כמעט נטרקו. לא כרגיל. בהחלט לא כרגיל. המעלית החלה את
מסעה מטה, ורון הרים את ראשו להסתכל על המספרים היורדים.
9...8...7...6...5... ופתאום חריקה מתכתית, שנשמעה כאילו באה
מלמעלה, ואז בום! רעש גדול והמעלית נעצרה. מעוצמת הבלימה איבד
רון את שיווי משקלו ונפל על רצפת המעלית, המום. הוא הסתכל
למעלה וראה שאין שום מספר על הצג. לקח לו כמה שניות ורק אז הוא
הבין. זה לא שאין מספר על הצג, אלא שיש חושך בכל המעלית. כנראה
איזה כבל נקרע, או שיש קצר או משהו אחר, ואין חשמל במעלית. התא
נותר חשוך וגם המאוורר כבה.
"אוי", פלט רון בלחישה, וההיסטריה המוכרת עד אימה החלה לחדור
לעצמותיו. להיות רגוע, להישאר רגוע, לנשום עמוק, כלום לא קרה,
המעלית בסה"כ נתקעה, ניסה לאלץ את מוחו לחשוב, ניסה להרגיע את
עצמו. אך זה לא ממש עזר. הוא קם בזהירות מהרצפה, רועד כולו,
והתקדם לאט-לאט לעבר כפתורי המעלית, מגשש בידיו, מחפש את כפתור
פעמון האזעקה.

הכפתור אמור להיות למטה ורון מגשש בידיו למצוא אותו. והנה הוא
מוצא ולוחץ עליו. צלצול ארוך נשמע היטב בתוך המעלית, ורון תוהה
אם הוא גם נשמע מחוץ לה, ובעיקר - אצל האנשים הממונים על מצבים
מסוג זה. הוא לוחץ שוב שוב, הפאניקה הולכת ומתגברת. לבסוף הוא
מחליט להתיישב בפינה, לחכות למצילים או לנס. מה שיבוא קודם,
ממש לא אכפת לו. אבל לפני שהוא מספיק להתיישב, הוא שומע קול
ברמקול: "איזו מעלית נתקעה?" רון מאמץ את מוחו, מנסה להתרכז
ולהיזכר (מה שבתנאים אחרים לא היה מהווה בעיה כהוא זה) לאיזו
מעלית מבין השלוש נכנס. "האמצעית!!!" הוא צועק לבסוף לכיוון של
הרמקול, אך אין קול ואין עונה. הם בכלל מסוגלים לשמוע אותו?
הוא מקווה בכל אופן ששמעו, ושמיד יבואו לחלץ אותו.

עוברות כמה דקות, רון לא יודע בדיוק כמה, והוא מחליט לנסות
משהו. הוא מתקרב בזהירות לכפתורים ולוחץ בעדינות על אחד מהם.
שום דבר. לוחץ על זה שלידו, ושוב - אין תזוזה.
הוא מתחיל ללחוץ על שאר הכפתורים, מנסה לכסות את כולם בעיוורון
הכפוי שלו, כשפתאום נשמעת חריקה מתכתית נוספת מלמעלה. ליבו של
רון קופץ בחזהו, זיעה מכסה את עיניו. רעש נוסף נשמע והמעלית
נרעדת. רון קופא במקומו, מייחל לנס, מתפלל לאלוהים ולכל אחד
אחר שיכול לשמוע את תפילתו ולעזור לו. פתאום רעש של קרקוש
מתכות מגיע מלמעלה, קול של משהו מתנתק, משהו מתנתק, משהו
מתנתק!!! עיניו של רון כמעט יוצאות מחוריהן, כשהמעלית מתחילה
בלי שום אזהרה לצנוח מטה. האם זה קורה לו? כן, זה קורה...
ומהר. המעלית עפה למטה, תופסת תאוצה, ממחישה את חוקי
הגרביטציה, בלי ששום דבר יתפוס אותה מלמעלה. לרון אין זמן
לחשוב על כלום. גם זמן התפילות אזל. גופו קפוא, ליבו קפוא,
מוחו חדל מלתפקד. רק מחשבה קטנה מצליחה לנצנץ לחלל האוויר
הדחוס מחשבה, שבאה כנראה מאותו אינסטינקט בסיסי של הרצון
לחיות: כמה זמן ייקח לנו עד שנגיע למטה? כמה זמן?