התקרבתי אל המחנה שלה. היא הניפה ידה לעברי וראיתי שהיא יושבת
עם חברה שלה וכבר הבנתי, שלא ייצא לי לנשק אותה היום. יותר מזה
הבנתי שאני הולך לשמוע "לא" מהשפתיים שלה, ויכה בי משהו שלא
היכה בי ולו פעם אחת לפני זה. עברתי את החבל התוחם בין המחנה
שלה לבין שאר המחנות, ועשיתי דרכי בין האנשים הישנים ומזרונים,
שמחכים שישנו עליהם. התיישבתי לידה בלי להוציא הגה. היא עצמה
לא אמרה לי דבר והמשיכה בשיחה עם חברה שלה, והדבר היחיד
שקיבלתי ממנה היו מבטים קרים, וביניהם מבט אחד של חרטה, צער
וכאב- שרק הגבירו את הבעת הייאוש על פניי שלי. ישבתי, וגופי
עוויתות מביט בה בייאוש, בעינת שלא תהיה שלי. ידעתי זאת תמיד,
אבל קיוויתי שלא יהיה כך. לא התרכזתי בשיחה שלהן, אלא בעיניה
של עינת, כשאלו הופנו אליי, וידעתי שאני צודק.

עינת נפרדה מחברה שלה, ונשארנו שנינו לבד. אני מסתכל עליה והיא
נמנעת ממבטי. כשחברה שלה התרחקה מספיק, אמרתי לה מבלי לחשוב
ומבלי לדעת למה, "עינת, את הרסת אותי". ישבתי וחיכיתי לתשובה
שקט ורועד. הזמן התארך, ובכל שנייה יכלתי לשמוע את פעימות ליבי
אומרות לי "לך". היא התמקדה בעיניי ובקול קר סיננה את המילים
דרך שפתיה "אנחנו לא יכולים להיות ביחד", ודבר לא קרה. אני את
המכה שלי כבר חטפתי. לפני שהבנתי, שזה מה שהיא תגיד, הפניתי את
מבטי ממנה והלאה אל הכיוון השני ומצאתי לנגד עיניי נקודת אחיזה
בפרוז'קטור גדול ודולק, כשהיא התחילה לפרט את הסיבות. לא
הקשבתי למה שאמרה ולא כאב לי. הרי ידעתי שיש לה חבר, ידעתי
שאחרי שהמחנה ייגמר, לא אראה אותה יותר. ידעתי שההסכם בין
שנינו לעשות כביסה ביחד בבית שלה במרחק שנות אור מהבית שלי לא
יצלח. ידעתי שהייתי טיפש והרסתי בעצמי ארבעה ימים נפלאים, בהם
יכלה להיות שלי לנצח בשיחה אחת של עשר דקות, שקבעה שלה תהיה.

כשהיא סיימה, ישבנו בשקט דקות ארוכות. ידעתי שהיא מסתכלת עליי,
מיואש, רועד, עצבני. ואני לא הסתכלתי עליה, בגלל שלא רציתי
לראות מה נגזל ממני בטיפשותי, עד שהיא התחננה בקול רועד "תגיד
משהו", כאילו מילותיי שלי יצילו את שנינו. ואני קפוא ושבור
אמרתי "אין לי מה להגיד יותר". היא השתתקה, ואני הלכתי ממנה
בפעם האחרונה. כשקמתי, שאלתי את עצמי את אותה השאלה, ששאלתי
אותה לפני כמה ימים, "איך משהו כל כך מושלם יכול להיגמר, לפני
שהוא התחיל" והתחלתי ללכת לעבר הפרוז'קטור, כשרגליי בוגדות בי,
כשאני דורך על מזרונים ואנשים. חשבתי איפה אני אוכל לשפוך את
כל זה, ומור עלתה בראשי, היחידה ששמעה את פרטי הסיפור.

התחלתי ללכת לכיוון המחנה של שבט "להבות", שם אמצא את מור.
אחרי שנזכרתי, ש"להבות" עדיין בפעולה, הלכתי מתנדנד בלי כיוון,
כשראיתי בדרך את טל ורועי יושבים ומעשנים על השביל הראשי. עוד
מרחוק הם הבינו שאני לא עצמי, וטל שאל "מה קרה?". פטרתי את
השאלה בהינף יד, וכך גם כל שאלה, שליוותה אותה. התיישבתי לידם
שוקע בכורסה, מחבק את עצמי ביד אחת ומדליק סיגרייה בשנייה.
ישבנו בשקט כולנו, ואני בליבי מודה על השקט. ישבתי מבלי לחשוב
ומבלי להבין עדיין מה קורה, כשדמעה קפאה בעיני הימנית מסרבת
לזלוג. ישבתי ועישנתי בעוד אפר הסיגרייה נופל עליי. כשהסיגריה
החלה לחרוך את ידי, הבנתי שהיא נגמרה ושאלתי "למי יש
סיגרייה?". אחרי שגיליתי ששלי אזלו, טל החל להתעסק עם כיסיו
וזרק עליי קופסא בליווי המילים "תעשן כמה שבא לך". הדלקתי
סיגרייה חדשה והמשכתי לעשן, מבטי נעוץ בעץ שעומד לפני, טבעתי
בחושך מסביבי, מעשן.

ואז ראיתי אותה, את עינת שלי צועדת, אבל לא אליי, אלא אל
השירותים, שנמצאים בעברו השני של השביל המרכזי. בעיניי עקבתי
אחריה והכל נהיה מטושטש, והבנתי שאני בוכה. המשכתי לעשן מקווה
שבדרך חזרה היא תבחין בי, תבוא, תחבק ותלחש על אוזני "אני שלך"
בלי להצטער אפילו. הייתי סולח לה בלי שהיא תצטער, לא היה אכפת
לי. הרי אלוהים סולח בלי שאנשים יביעו חרטה. גם אני יכול, גם
אני יכול. עישנתי, וכשראיתי את רגליה מטפסות במעלה השביל, הן
לא הופנו לכיווני. עישנתי ובכיתי.
ככה זה היה. עישנתי, עד שנגמרה הסיגריה, ואז עישנתי חדשה.
בכיתי, לא הרבה, ממש מעט, אולי שלוש או ארבע דמעות- לא יותר.

ישבתי בלי להיות מודע למה שקורה מסביבי, ולפתע קולות תופים
השתלטו על המחנה. לא התאמצתי אפילו לראות מי עושה הרעש. דבר לא
שינה לי, ואז ראיתי את החבר'ה מ"להבות". לא הסתכלתי עליהם,
פשוט ראיתי שהם באים מהמחנה שלהם בזוית העין. הם הפסיקו
לשנייה, התקרבו אליי ושאלו מה קורה איתי. פטרתי אותם בהינף יד,
אחרי שראיתי שמור לא איתם. הם עזבו אותי והלכו להעיר שבטים
אחרים ובהם אלון ובו עינת במהומה גדולה. רציתי ללכת ולהגן עליה
מפניהם, מהשנאה בין השבטים, שעינתי שלי לא יכולה להיות קשורה
אליה בשום אופן. אבל לא היה אכפת לי יותר. עם הזמן קולות
התופים גוועו, ואני עישנתי. כבר לא ספרתי כמה וגם הבנתי, שרועי
כבר הלך לישון וגם טל מתכוון.

ואז הבחנתי במעיין שכובה עליו. שניהם קמו והלכו ביחד. לא עניין
אותי למה. טל חזר אליי ובקול שליו אמר "עוד תחטוף התקפת
ניקוטין בקצב הזה". בלי לדבר לקחתי זוג סיגריות לעצמי והחזרתי
לו חבילה עם סיגריות אחדות, אחרי שקיבלתי אותה מלאה כמעט.
המשכתי לשבת לבד ועישנתי, רק עישנתי. ואז הבנתי שאני לא בוכה
עוד, רק רועד. מצידי עבר מישהו, שהתעכב לידי ופשוט הסתכל עליי
כמה דקות, ואז המשיך בדרכו. כשנגמר לי מה לעשן, ירדתי
ל"להבות", מועד בירידה ונתקע בענפים רבים. נכנסתי למתחם השכבה
הבוגרת שלהם. קיבלו אותי בשמחה ואחרי שראו שאני לא עונה
כהרגלי, התחילו לרוץ השאלות. את כולן פטרתי בהינף יד.

התיישבתי במקום מוצל, שלא יראו את הדמעות על פניי, ורק ישבתי,
עד שהצלחתי לאסוף כח ולזרוק את השאלה "למישהו יש סיגרייה?".
הטענה שאני לא מעשן נזרקה לאוויר, אבל לא התאמצתי לענות עליה,
לאף אחד לא הייתה והם באמת לא עישנו ברגע ההוא. אז רק ישבתי שם
בשקט רועד ובוכה לפעמים, ואחרי שהפסיקו להתלחשש בקשר אליי-
עזבו את הנושא בסיכום שאני על סמים, והמשיכו בעניינהם. בחלוף
הזמן אנשים הלכו לישון, עד שנשארתי עם עידן. הוא הזמין אותי
ללכת לישון לידו ואני מצאתי ספה נחמדה. הוא פתח בשיחה. הוא שאב
ממני את העובדה, שמה שעובר עליי הוא בגלל בחורה. אמר שזה יעבור
ונרדם.

נשארתי לבדי בחושך, כשרק שמיכת הייאוש עוטפת אותי. התחלתי
לבכות, לא להרבה זמן, אבל לבכות. לאט לאט עלה הבוקר, השמיים
התבהרו והתחילה ההשכמה. אחרי שהמגפון החל לעשות את עבודתו
בידיו הנאמנות של פינטו, עליתי למתחם שלנו. התיישבתי על ספה
וחיבקתי את עצמי. ישבתי ככה לבד שעה ארוכה, עד שגם ההשכמה שלנו
החלה, ואז ברחתי מהכל אל שטח הבנייה הנטוש עדיין בשעות האלו.
ראיתי את שי הולך לעברי ופניו דאגה ומתיישב לידי על כיסא. ואני
בוכה ורועד. הוא שם ידו על כתפי, ואני מחבק אותו ובוכה בפעם
האחרונה בחיי.