New Stage - Go To Main Page


אני מביטה בה מהצד. היא יושבת מקופלת בתוך עצמה. סגורה. הדמעות
זולגות על לחייה.
- "אני לא יודעת מה לעשות, את מבינה? לא יודעת." קולה שבור.
- "כן. אני מבינה," אני לוחשת.
- "לא יודעת איך לאכול את זה. איך להתמודד. לא רוצה להתמודד.
רוצה להפסיק את הכאב." הדמעות מתחזקות. אני שותקת. מנסה
להקשיב.
- "מרגישה שהלב שלי נשבר. את יודעת? פיזית נשבר."
- "כן, אני יודעת," אומרת לה בשקט. יודעת יותר מדי טוב.
- "אני חיה באשליות. אוף. משכנעת את עצמי שהיא תחזור. זה לא
אמור להיגמר ככה! אהבה אמורה להספיק, לא?" היא צועקת בבכי.
- "לפעמים זה לא מספיק," אני מנסה לשכנע אותה. מנסה לשכנע את
עצמי.
- "אני אפילו לא מסוגלת להוריד את הטבעת שהיא נתנה לי מהיד.
כאילו שזה מה שמשנה. זה מה שיוכיח שזה נגמר. מרגישה ערומה
בלעדיה." היא מביטה בי בעצב, משחקת עם הטבעת שעל אצבעה.
- "זה לא פייר," היא ממלמלת. נתקעת על המשפט ולא מפסיקה לחזור
עליו.
- "זה לא פייר." שוב. אני רוצה לחבק אותה. להבטיח לה שהכל
יסתדר. או לפחות להגיד לה שאני יודעת שלא. לא רוצה שיכאב לה.
לא מסוגלת לומר לה שתוציא את הכל. זה כואב, אני יודעת. אני
נרתעת. שומרת לעצמי את הדברים. שומרת על מרחק פיזי.
- "לא. זה לא פייר. אבל אולי זה לטובה. אולי זה מה ששתיכן
צריכות," אני אומרת לה. שוב מנסה לשכנע את עצמי. לפני שהיא
מתחילה לדבר כבר יודעת מה היא הולכת להגיד.
- "איך זה טוב, איך??? תסבירי לי בדיוק! איך כאב כזה יכול
להיות טוב? איך, אם אוהבים, פרידה יכולה להיות לטובה???" היא
עונה לי בצרחות. לא יודעת מה להגיד לה. מנסה לחזור על דברים
שאמרו לי. אולי אם היא תאמין, גם אני אאמין.
- "לא היה לכן טוב. הרי כבר כמה חודשים שאת הרגשת כמו זבל. לא
קיבלת בחזרה רבע ממה שנתת. זה מה שאת אמרת לי, לא?" הלוואי
ותקבל את זה. אני לא מסוגלת להמשיך ככה. איזה שטויות.
- "מה זה משנה? לפחות היה לי אותה." היא מביטה בי בעיניים
אדומות. אני לא מסוגלת לראות אותה ככה. עוד רגע גם אני מתחילה
לבכות.
- "אבל זה מה שהיא צריכה. אולי היא באמת תחזור. אולי זה מה
שהקשר שלכן צריך. ירידה בשביל עלייה." למי אני אומרת את זה?
לעצמי או לה?
- "אני יודעת את זה. אוף. זה עדיין מעצבן. אני עדיין רוצה אותה
איתי. פה. עכשיו. היא אמרה שהיא אוהבת אותי. שהיא לא יודעת מה
תעשה בלעדי. ומה אני אמורה לעשות בלעדיה? עם כל האהבה הזאת שיש
לי אליה? עם כל הכאב הזה?" היא מדליקה סיגריה. מנסה להתעשת.
אני מתחילה לבכות.
- "אני לא יודעת. באמת שאני לא יודעת." עכשיו הקול שלי שבור.
היא מנסה לנחם אותי.
- "אולי זו באמת ירידה בשביל עלייה," היא חוזרת על דבריי.
- "אבל אסור להיכנס לאשליות. מה יקרה אם הכל יתנפץ עוד איזה
חודש. מה אז?" אני צועקת עליה.
- "אז מתמודדים. או עכשיו או כשזה יגיע. סביר להניח שגם וגם."
היא תפסה פיקוד. החלפנו תפקידים.
- "אני לא יודעת אם אוכל לעמוד בזה שוב," אני אומרת בתחינה.
אני צריכה חיבוק. לא מעיזה לבקש. נרתעת ממנה שוב. גם היא ממני.
משהו בסיטואציה הזו נראה לי בלתי אפשרי.
- "לא תהייה לך הרבה ברירה," היא נאנחת. מביטה בי ברחמים. רוצה
לצעוק עליה. לומר לה שלא תרחם עלי. זה לא תורם לכלום. שתצא
מזה. שאני אצא מזה. יש לנו נטייה להתמכר לדיכאון, לכאב, לרחמים
העצמיים, לדרמה. גם היא יודעת את זה. עכשיו היא מנסה לשמור על
קול ההגיון.
- "צאי מהדרמות, ילדה. זה לא סוף העולם. החיים מנסים ללמד אותך
משהו. את פשוט צריכה להבין מה." היא סוגרת את הסיגריה במאפרה.
אני שונאת לשמוע את האמת בפרצוף.
- "ואיך אני אבין את זה בדיוק? תסבירי לי. איך?" היא מסתכלת
עלי. עיניה שוב שבורות. משהו בפנים שלה מוכר. מוכר מדי.
- "רק את יכולה לענות על זה," היא אומרת ומתחילה להתארגן
לתזוזה. היא בדרך ללכת.
- "בגלל זה אני שואלת אותך. את לא מתכוונת לנטוש אותי, נכון?"
מביטה בה בתחינה. היא מסתכלת עלי בחזרה. היא כבר באמצע הדרך
החוצה. נעצרת. לוקחת נשימה עמוקה.
- "אנחנו לבד. את לבד. את צריכה להתמודד עם זה מותק. כמה שיותר
מוקדם יותר טוב. תפסיקי לברוח. תפסיקי לדבר עם עצמך ותתחילי
לחשוב מה הפתרון. מה את עושה בשביל עצמך. בשביל לעזור לעצמך.
בשביל שיהיה לך טוב. זאת הדרך היחידה, ואת יודעת את זה." היא
ממשיכה ללכת לכיוון הדלת, פותחת אותה ורגע לפני שסוגרת שוב
נעצרת.
- "יהיה טוב, את יודעת. לדברים יש דרך להסתדר בסוף. אל תשכחי
את זה." היא מנסה לחייך, אבל קשה לה. גם היא שבורה. היא סוגרת
את הדלת.
- "כנראה שבאיזשהו מקום אני יודעת את זה," אני לוחשת לאוויר.
אני יושבת מקופלת בתוך עצמי. סגורה. הדמעות זולגות על לחיי.
באמת שאני לא יודעת מה לעשות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/9/04 2:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירי שריד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה