הכל התחיל בגלל קרוליין ואן-ביוטי. אז, יושב בחושך, ראית אותה
לראשונה, קורנת על המסך המואר ומסירה את כל הקליפות לפניך.
הוריך הזדרזו להסתיר את עינך, הרי אתה רק בן שתים עשרה וחצי,
אך פתאום משהו בגופך השתבש. חצי מטר מתחת לפניך איבר פעוט, שעד
עכשיו שימש אצלך כצינור השקיה בלבד, הזדקף פתאום בתוך מכנסיך
וצעק - "לשם נועדנו, לשם נכספנו, ניכנס אל קרוליין ונחיה באור.
לא נהיה שבויים עוד בכלאנו החשוך, עיניך יהיו חופשיות להביט
ואני אשוחרר מתחתוניך ואצא לי ביחד איתך למסע מרתק ומרגש
במנהרה אפלה ומסתורית". ואתה האמנת לו. הו כמה שהאמנת.
חזרת מבית הקולנוע, ישבת על מיטתך, שחררת את אותו קנגורו קטן
ועצמת את עיניך. שם, ידי הוריך כבר לא יכלו להושיע וקרוליין
שבה ונגלתה אליך במלוא יופיה הזוהר. מהופנט ומוקסם טיילת
בעמקים מסתוריים ואפלים וגבעות אדומות פסגה והידיים שפעלו כבר
לא היו ידי הוריך הדואגות אלא ידיך שלך. הן שפשפו את הקנגורו
הנמרץ והקטן במרץ שאין כמוהו, והכינו אותו לקראת הטיול הגדול
אל קרוליין. והוא, כמו כל קנגורו קטן הרואה לראשונה את העולם
הגדול, קפץ משמחה, גדל וגדל עד שלפתע בהפתעה מוחלטת התעטש.
בדאגה אבהית כה מובנת החלטת שאסור שקנגורו כזה יבלה לו בחוץ,
על המיטה הקרה, הרי הוא עלול להצטנן שנית, עליו להגיע אל ביתו
האמיתי, אל החיק האוהב, האימהי והבטוח, המנהרה האפלולית של
קרוליין.  

השנים עברו והקנגורו גדל, וביחד התאמנתם עד לאותו רגע. שפשפת
אותו נמרצות והאכלת אותו בדמיונות יפהפיים על מנהרות, גבעות
ועמקים מסתוריים. קרוליין לא היתה עוד לבדה, המסע ברחבי דמיונך
התפרש גם למקומות מרתקים אחרים. וכך גם קימברלי, פטרישיה, נופר
הברונטית מהשכבה שמתחת ואפילו אהובה, המורה למדעים, הופיעו
בראשך, מפזזות ומלטפות אותך ואת קנגורו המחמד שלך בעוד הן
מספקות לך מוסיקת רקע מרגשת של סימפוניית אנחות מרשימה,
כ"לבריאות" אינסופי לקנגורו המתעטש.

אך גם אתה וגם הקנגורו ידעתם - הזמן עובר, הדמיון אינו מספיק
כבר, הגיע הזמן להפוך אותו למציאות, והקנגורו המתעטש כבר החל
ללחוץ ולהציק לך ברגעים מאוד לא נוחים (מה היה כל-כך דחוף לו
בזמן חיבוק עם בת-דודתך?). הזמן המשיך לחלוף וכבר שמעת על
חבריך הטובים ביותר שהשיגו את מה שכל-כך רצית ותיאוריהם
האינסופיים הדליקו את הקנגורו שמתחת, שהזדקף וצעק: "זה אני? זה
אני?! לא?!?! מתי יבוא כבר תורי? עד כדי כך לא יוצלח אתה?"
ואתה, שלרגע יכולת לדמיין כמו אז בקולנוע שזה אתה, נאלצת לשוב
מהר מאוד אל המציאות ולדעת. זו ההזדמנות האחרונה - במסיבה
ההיא, האחרונה לפני הצבא, בגיל שמונה עשרה, אתה חייב למצוא אחת
ויהי מה.

יום המסיבה הגיע והזמן לפעול החל. הקנגורו לא יסתפק הפעם
בדמיון, הוא רוצה סוף-סוף לראות את העולם עליו סיפרו לו כל
הזמן. מוסיקה רועשת ואורות נוצצים בקעו מאזור המסיבה, אך לא
באת בשביל המוסיקה הזאת ולא בשביל האורות הללו, כל רצונך היה
בחושך ובמקהלת ה"לבריאות". לכן, היה עליך לנקוט בתוכנית
אסטרטגית. לא שתית דבר באותה מסיבה, רק חיכית והתבוננת באחרים
שותים. אז, כשראית שרוב האנשים שיכורים ויש לך סיכוי כלשהו
להצליח הלכת לכיוונה של נופר. היא נראתה שיכורה לגמרי ונעה
במעגלים ברחבת הריקודים כשהיא מורידה את חולצתה ומשאירה את פלג
גופה העליון מעוטר בחזיה בלבד. "זאת ההזדמנות שלך, לך אליה",
זעק הקנגורו שגרם למכנסיך להראות יותר כאוהל אינדיאני. ניגשת
אל נופר וניסית לאחוז בה, אך היא לא היתה שיכורה עד כדי כך.
לפחות יכולת להתנחם בכך ששתי לחייך האדומות הן הוכחה לכל
האנושות שזכית למגע מנופר (גם אם הוא לא ממש המגע לו פיללת).

עברת לתוכנית ב' וחיפשת בנות שיותר מתאימות לך. ניצה רקדה שם,
לא כל-כך שיכורה אך גם לא כל-כך יפה, בכלל נראה היה שלא-כל-כך
הוא שם הרבה יותר הולם בשבילה מניצה. אך אתה והקנגורו בשלב זה
לא יכולתם להרשות לעצמכם להיות אניני טעם - כשבחוץ מבול, גם
הבקתה הכי טחובה היא גן-עדן חמים. לכן התקרבת לניצה, יודע שהיא
לא תסרב, שהרי גם היא לא ממש היתה מאלה שיכלו להרשות לעצמם
להיות אניני טעם, ואחזת בה. אז כשתפסת בישבנה והתחלת לחכך את
אברך בה לקצב המוסיקה, ערפל הקנגורו את עיניך והפך גם אותך
לחיה. חסר שליטה וחסר מעצורים ניסית רק לגעת עוד נגיעה, לכבוש
עוד פסגה ועוד פסגה, כבר לא עניין אותך שמולך יש רק ניצה,
בידיך היה גופה של קרוליין ואיש לא יכל לשכנע אותך אחרת.

לקחת את ניצה החוצה לאסם הצדדי שהיה ליד המועדון וידעת שזהו
הרגע. היא פשטה את חולצתה וחזייה לבנה נגלתה המכסה על שתי
הגבעות הכל-כך מפורסמות. גם מכנסייה ירדו ורק זוג תחתונים ורוד
הסתיר את המנהרה האפלולית, מי היה מאמין שהשער למקום החשוך
והבטוח הזה יהיה ורוד. הורדת את מכנסייך וחולצתך גם אתה
והקנגורו זעק - "עכשיו תורי, עכשיו תורי! זה זמני לצאת
לחופשי!" היא נשכבה על ערימת הקש והורידה את חזייתה, והנה שתי
הגבעות הכל-כך מפורסמות לפניך. התרגשת כילד המגיע בפעם הראשונה
לחו"ל אחרי שראה את אותו קסם יפהפה רק בתמונות. שחררת את
הקנגורו באחת והסרת את תחתונייך, קרעת במהירות גם את שלה, והנה
גם המנהרה המפורסמת. הכנסת את הקנגורו למנהרה, והוצאת,
הכנסת-הוצאת, הכנסת-הוצאת. כאילו אומר לעצמך, נכון-לא נכון,
נכון-לא נכון ללא שום יכולת להחליט. כך, כשאתה מתנשם ומתנשף
כבר החלה היא לגנוח יותר ויותר. ואז באותו רגע מרגש התעטש
הקנגורו את התעטשותו הסופית ויכולת סוף-סוף לשכב בנחת כשניצה
גונחת את גניחת ה"לבריאות" האחרונה.
שש שנים חלפו מאז ראית את קרוליין ועכשיו, אחרי שצפית לאט לאט
בקנגורו מתכווץ לגודלו הטבעי וחוזר להיות צינור השקייה ותו לא,
הבטת בפרצופה של ניצה שחייכה אליך חיוך מאוס ולא הבנת מה מעשיך
במקום הזה. "אז מה?" שאלת את הקנגורו המכווץ שלך, "זה הכל?!
כמה חרחורים בחושך?!"

אך למרות זאת ידעת, לא כך זה יסתיים, עוד חמש דקות יתנפח
הקנגורו ויערפל את מוחך שנית, ושוב תחוש בתאווה אינסופית לאותו
גוף מצומק ולאותם שני כדורי בשר לא אפוי שיראו שוב כפסגות
מלאות הדר. מתי הכל נכון? איך ראוי לחיות, ממותח או כפוף? האם
כחיה חסרת שליטה ומעצורים השואבת תענוג אינסופי ממשחק ילדים כה
אווילי של הכנסת קנגורו למנהרה או כאדם תרבותי המבין שלא יאה
ולא נאה לעשות דברים שכאלה ונשאר בחושך לבדו? ואיך אפשר לשבור
את אותו מעגל ההופך אותך בניגוד לרצונך לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד
שהתחיל רק בגלל אותה קרוליין, הגונחת לה עכשיו עם מאהבים
פריזאים במיטות פאר שוויצריות, בעוד אתם, שני גופים מיוזעים על
קש אסייתי מנסים לנפח קנגורו מצונן?

אז הבנת. אי אפשר לשבור, הפעם הראשונה הזו עוד היתה מלאה
ריגוש, מכאן רק יורדים. המעגל הזוועתי הזה ימשך לנצח. הו
אידיוט חובב חיות! מדוע לא הקשבת להוריך? הם ידעו מה טוב לך,
הם כיסו את עיניך. אך אתה במקום זה העדפת להיות במשך שש שנים
עבד של קנגורו שימשיך לנדנד לך כל חייך. "לבריאות" רצית? רק
חולי הביא לך המסע המקפיא והמתיש הזה בו תמשיך, בלית ברירה
חכמה יותר, לצעוד במשך כל חייך.