פרק א'

זוכרת אני את ימי הצופים, כאשר היינו עורכים סבב הכרות וכל אחד
היה מתבקש לספר על שמו. גדי היה "ג'ירף" ואיציק, שאיננו עוד,
היה "אנטילופה". כשהיה מגיע תורי, היתי בוחרת בסיפור שהמצאתי
ברגע שלפני. לכי תסבירי "שיבלת". פעם הייתי שובל מים בדרום
אפריקה ופעם סתם בשדה...
לימים "שיבלת" הייתה "שיבלת", ללא הסבר וטוב שכך, אך בל נשכח -
ללא ו' אחרי הב'.
לפני כמה שבועות התווכחתי עם אבא, על משמעות השם שלי והוא פסק:
"אני יודע, הלא אני נתתי לך את השם "שיבלת" אז תפסיקי
להתלהט!"
"טוב", אמרתי וחייכתי, "מה שנכון, נכון...". זה קרה לפני כמעט
שלושים ואחת שנים, בדיוק ביום פורים וזכות היוצרים היא שלו.
בכל זאת, מאז אני מתהלכת בתחושה שאני לא יודעת את האמת על שמי.
חלפו עברו להם הימים בהם פינטזתי שאני ילדה מאומצת והוריי
האמיתיים נתנו לי את השם... השלמתי עם ה"יש" והקיים וגם קיבלתי
את אמא במלוא היותה והדרה, (עם אבא לא היתה אף פעם בעיה).
עכשיו אחרי המפץ הגדול, בעוד אין לי עוד ייחוס משפחתי העונה
לשם "בן-נון" (ושוב טוב שכך), הגיע ה"אבינועם". "אבינועם" הוא

שם משפחתי - השם שלי, שאני בחרתי לעצמי. משפחה חדשה הכוללת
בינתיים אותי, את עצמי ואת השממית המסרבת לצאת מחדר העבודה
שלי.
טוב לה וטוב לי, אומרים שמביאה מזל... ובאמת מזל גדול יש לי
בחיי מאז שהיא נמצאת עמי, (טרם גיליתי את תשדורותיו, אבל אני
מרגישה בו).
בישיבת הצוות האחרונה, היתה אחת יקרה שאמרה: "כמובן, שיבלת
אביא-נועם מתאים לך מאוד..." הייתה גם מי שאמרה: "אבי-נועם,
הלא אבא שלך דמות משמעותית בחייך", והייתה עוד אחת, ראשונית
ואמיתית, זאת היצרית שביננו, שאמרה: "האבא של הנועם", בהגהה
מזרחית מוכרת.
ידעתי באותו היום שמאז ומעולם הייתי "אבינועם" ורק לתקופה
קצרה, (כשלושים ואחת שנה) עשיתי הפוגה ועתה שבתי הביתה,
חזרה.

פרק ב'

"שיבלת אבינועם".