אריה ואני יושבים בבית-קפה בקרית ספר. הכרחתי את עצמי לבוא
לכאן, וזאת הייתה טעות. אריה מציק למלצרית, שתביא לנו עוד לחם
כפרי, ואני חושבת על המשמרת בבית-קפה אחר, שתהיה לי מחר, ושבטח
המלצרית הזאת מקללת אותו יחד עם הברמן החתיך.
אין לי כוח לשבת פה ולשמוע את סיפורי הצבא שלו. הוא מספר לי על
הגדוד שלו, שפורק, ועל היחידה החדשה שלו, ואני לא מצליחה
לעקוב. יש לי פלאשבקים לוהטים מאמש, והזכרונות האלה צריכים עוד
לכלכל את דמיוני שבועות ארוכים, או אולי לנצח. כי אחרי כל לילה
עם יואב, אני חושבת שאני חייבת אותו כל לילה ושאסור לי לראות
אותו יותר לעולם.
"תתרכזי", אני אומרת לעצמי, "הוא פעם היה החבר הכי טוב שלך".
אבל אני לא מצליחה להיכנס לעולם שלו, שהוא מתאר לי בפרטי-פרטים
מעוררי פיהוקים. למה צריך להרוס את הזכרונות היפים שלנו
מהתיכון בפגישות החצי-שנתיות האלה במוצ"ש?

הלכנו לראות סרט ואכלנו בפאסט-פוד סיני, אולי כי המילה האהובה
עליו בתקופה ההיא הייתה צ'ייניז. הוא היה חשוב לי. כל פעם שאמר
צ'ייניז, הייתי צוחקת. הוא התחיל להקניט אותי, כרגיל, שאני
טיפשה, שאני קוראת יותר מדי ושאני צריכה לחזור לראות טלויזיה,
כי אין לו עם מי לדבר על "אלי מקביל". הרמתי את חציה השמאלי של
שפתי העליונה כאות לבוז, אך נראה היה לי שהוא לא נעלב. להפך.
הוא ראה לטובה כל דבר שאני מזלזלת בו. "אפשר לדבר על סיינפלד"
הצעתי כנושא לשיחה את תכנית הטלויזיה היחידה בה צפיתי, והוא
ניסה לחקות את הרמת השפה הייחודית לי, ויצא לו פרצוף עקום
ושפתיים משורבבות. שוב צחקתי. הרגשתי שאני צוחקת יותר מדי, כמו
ילדה מאוהבת, ושבעצם הוא בכלל לא מצחיק ושנמאס לי, שאני נותנת
לו לצחוק עלי.
"תגידי, מי ירצה אותך בכלל???" שאלתו צבטה אותי בבטן, "ג'רי
סיינפלד?!"
"למה מי תרצה אותך??? שרית חדד?!" ומבטי צנח אל צלחת הנודלס
הריקה, והבעה מהורהרת ועגומה הסתמנה בפניי. כמה שהייתי רוצה
להיות עם ג'רי סיינפלד, או עם מישהו מצחיק ומקסים כמוהו, או עם
מישהו. ייתכן שהמצפון של אריה סוף-סוף נכנס לפעולה ונקף אותו
מעט, כי הוא הרים את הגבות שלו, נתן בי מבט דואג ואמר
בחצי-חיוך "את יודעת שאת לא באמת טיפשה, נכון?".
"כן, אני יודעת" עניתי, שלא יחשוב שהשטויות שלו מורידות לי את
הביטחון העצמי, אבל לא ידעתי. אני לא יודעת.
משם לקחנו מונית לבית שלו. עליתי אחריו במדרגות, בוחנת לו את
התחת. לא היה לו תחת מלהיב, אבל הדופק שלי עלה. 'אני לא
בכושר', ציינתי לעצמי.
פתחנו את הדלת לאפלולית, והנחירות של אבא שלו הרעידו את כל
הבית. קוקי, הגורה החדשה של אריה, דהרה לקראתנו והשתינה על
הרצפה מרוב התרגשות. הוא הרגיע אותה, וגם ניסה לחנך אותה,
ולבסוף ניקה את השלולית הצהובה במטלית כשתלונות בפיו וחיוך על
שפתיו. חיוך, שהעיד, שהוא אוהב את זה - כלבות רגשניות,
שמשתינות לקראתו.
נכנסנו למיטה, ואריה כיוון שעון למאוחר מדי בתקווה שיהיה לנו
למחרת טרמפ לבית-ספר, כי אם ניסע באוטובוס- נאחר. ציחקקתי
והפניתי לו את גבי, והוא הסתובב אליי במפתיע כדי לחבק אותי.
הבטן שלו נדבקה לי לגב, בירכיו התאימו עצמן לזוית רגליי וזרוע
ימינו נכרכה סביבי, נוגעת-לא-נוגעת בשדיים שלי.

אני מגדילה למלצרית את הטיפ, ואנחנו יוצאים מבית-הקפה.
"בואי ניסע לים" הוא מציע בהתלהבות.
"לא".
"למה לא? את לא זוכרת כמה כיף היה לנו בכל ההברזות שלנו?"
אני זוכרת, ודווקא בגלל זה אני לא רוצה. אני גם יודעת שהוא
ינסה לשכנע אותי לשחות בעירום, ואני בכלל רוצה להיות במקום
אחר, עם מישהו אחר, ואם אחזור עכשיו הביתה, יש סיכוי שעוד
אפגוש הלילה את יואב.
"כי לא בא לי".

במשך כל שיעור כימיה הוא הציק לי, שנבריז לים, והמורה נזפה בו
בהלצה, "בזמן שאני מלמדת חומר חדש ורענן, אתה מקדיש את כל
תשומת-ליבך לרענן אחרת".
השענתי את מרפקיי על השולחן ושיקעתי את סנטרי בין כפות ידיי,
במטרה להיראות מתעניינת בשיעור ולא להראות את הסומק, שהתפשט
בלחיי. "אז את באה איתי לים" הוא קבע וליטף לי את הברך מתחת
לשולחן.
במקום לשבת בשיעורים מעייפים, גופינו התעוררו מתחת לפני מי-הים
המלוחים. 'מים גנובים יימתקו', חשבתי לעצמי, כשהשפרצתי על
פרצופו מים מפי. הוא החזיר לי בהשפרצות גדולות, וכשברחתי אל
מתחת לגלים, הוא תפס את ראשי והחזיק בו מספר שניות, עד שיצאתי
בשאיפת אויר חזקה לריאות. קפצתי עליו בנסיון להחזיר לו, אך שוב
ושוב נכשלתי.
כשיצאנו מהמים, אריה היה זקוף ושמח, ואני תשושה מהקרב בינינו.
נשכבנו על החול להשתזף ולהתייבש. אריה הניח את ראשו על הציצים
שלי (באותו האופן, שיואב אוהב להירדם עליהם) ואני דחפתי את
ראשו לעבר הצלעות. קרני השמש המחממות מילאו אותי בשלווה.

"את בטוחה, שאת לא רוצה לים?"
"אני בטוחה. אתה לא צריך ללכת לישון כבר? יש לך צבא מחר..."
השביזות של יום א' מעקמת את חיוכו. הוא מחבק אותי חזק, מנשק על
הלחי ונפרד.