ואז ראיתי אותו... שם שוכב מולי... הדממה כבשה את המקום... היא
שלטה בנו... בי... בו במיוחד... הוא שתק. היה חם, חם מאוד,
אירוני... קפאנו מבפנים, היינו צריכים את החיבוק החם שלו...
אבל הוא היה רדום, לנצח. מחלום הוא עבר לחלום אחר, הוא לא
יתעורר יותר...
ידעתי שהוא כבר לא יקום, אבל חיכיתי. עד היום אני ממתינה, שהוא
יפתח את הדלת הארורה הזאת, אבל בתוכי אני יודעת, שהיא לא תיפתח
לעולם...
מה אני כבר מפסידה מלהמתין שהוא יחזור? הרי כבר הפסדתי
אותו?!... אין לי כבר מה להפסיד.
מתוך הדממה הזאת... פרץ בכי! בכי של כאב... של יאוש... של
אהבה! הדממה מתה, הפסיקה, לנצח! כמוהו.
היה אפשר לנשום את העצב באוויר... לטעום אותו... הטעם המר של
הכלום... של הסוף... של ההתחלה המרה הזאת... בלעדיו... של הסבל
התמידי...
אבל לא! לא רציתי להסתכל! לא רציתי לבכות, אבל העצב פרץ לתוכי
כמו סכין חדה ללב. צרחתי! באמת שצרחתי! אבל אף אחד לא שמע
אותי! "זה לא אמיתי! זה לא קורה לו! זה לא הוא שם למטה! תוציאו
אותו! מה אתם עושים?! הוא צריך לנשום! הוא חייב!"... אבל זה
היה מאוחר מדי... הם לא שמעו אותי... הקבר... לאט לאט נסגר...
כמו התקווה שהוא יחזור.
הצרחות החמות שלי לא יכלו להציל את הגוף הזה, שכבר התקרר בגלל
מוות צעיר, להוציא אותה מהבור, הבור הארור הזה...
אנשים בלי פרצופים חיבקו אותי, בכו איתי... כולם בשביל אותה
מטרה, כולם שאלו את אותה שאלה "למה סער".
אבל ככה זה, כל מה שמתחיל נגמר, כמו החיים שלו, נגמרו בשניה,
למה?!... שאלה טובה... אפילו הוא לא יודע למה!!! אז למה אתם
שואלים?!
יום ולילה... יום ולילה אני רואה אותו... שומעת את הצעקות
העמוקות האלו של אותו יום! הצעקות של היאוש הזה! בלי הפסקה...
הוא שם... הוא כאן... הוא בכל מקום...
יבוא היום וכולם ישכחו ממנו... אבל הוא איתנו, לא יישכח, הוא
שם... תמיד כאן... איתי.


"פנדה בוי" שלי... סער ז"ל...