חושך תהומי, שקט מופתי, נבקע סדק וקרן אור חודרת דרכו בכאב.
הסדק נפער לכדי פתיחה אופטימלית של שני חורים, חומים,
מסונוורים, מתגלים, אישונים.
התעוררתי!!!
עוד יום הפציעה שוב אל אותה מציאות. מה שונה היום מאתמול, חוץ
מההזדמנות החדשה הניתנת לי לצאת למלחמה לשינוי המציאות שלי?
אני קמה בחוסר רצון, מנסה בכוח למשוך את השניות הקצרות של
שלווה נפשית, שפוקדות אותי רק בבוקר, מיד אחרי שאני פוקחת את
העיניים. לשווא. הן נעלמו, כאילו מעולם לא היו ואת מקומם תופס
כאב חד בדמוי קציצה, יושב עמוק וחזק בחזה, בין הבטן לגרון.
הכאב הזה, הקציצה הזו, מהווה את התזכורת התמידית: מי אני,
מאיפה באתי. אני מתיישבת על המיטה (אין ברירה), יושבת רפויה
וכפופה, כאילו שלפו מתוכי את עמוד השידרה ואין מה שיתמוך בגב
שלי בכדי שיזדקף, אין לי רצון להזדקף!
רגלי הימנית כמו מעצמה מחליקה אל תוך נעל בית אדומה, ימנית. את
רגלי השמאלית אני כבר צריכה להכריח, היא פיתחה תודעה משל עצמה,
משותקת. לבסוף שומעת בקולי ונדחפת לנעל בית, גם היא אדומה אך
שמאלית. קומי! משתדלת לומר לעצמי בקול רם, אך במציאות הקול שלי
נשמע כמו קולו של ילד בר-מצווה בזמן הדרשה. גיחוך קל מצידי- זה
אחד הדברים המעטים, שעוד מצחיקים אותי. לוקחת את עצמי אל
המראה, כמו בכל בוקר, אולי משהו השתנה? אומרים, ששינוי אפשר
להתחיל גם מבחוץ. א כ ז ב ה! לא, אין שינוי, העיגולים השחורים
מתחת לעיניים לא עזבו, כנראה נוח להם שם. לפעמים נדמה לי שהם
הופכים שחורים יותר עם כל יום שעובר. גם אור הפנים שלי עוד
כבוי, אין סימן לתקווה. ניתקתי את מבטי מהמראה. מבט ממושך לא
עושה לי טוב, חודר לי אל הנשמה, מחפש, נובר. לפעמים אני תוהה:
'מה? זאת אני? ככה אני ניראית? כל כך זרה לעצמי'.

שלב ההתארגנות. שלב זה מונה מספר שלבים, בסופם אני מתהדרת
במסיכה מושלמת המשרתת אותי מצויין למשך היום, רק כך אוכל
להתערבב עם שאר החיים, חיים (גיחוך). בכל זאת, אף אחד לא רוצה
לבלות את זמנו בחברת אדם טועה, תוהה על קנקנו ומהותו. אני
מתחילה באיפור. זה החלק הקשה לטעמי, יש הרבה לכסות. תוך חצי
שעה העיגולים השחורים סביב העיניים נעלמים והפנים שלי, שבדרך
כלל יש להן צבע של בניין דירות זקן בתל אביב, מקבלות לפתע צבע
חי, אור מלאכותי שמשווה להן שימחה ושלווה. בגמר שלב זה אני
עוברת בשיטתיות אל ארון הבגדים. בקטגוריה הזו הפרמטר החשוב
ביותר הוא צבע. כאן מתחיל תמיד אותו מאבק. בחירתי הטיבעית היא
תמיד בצבעים הכהים, השחורים. אני נלחמת, היום אלבש אדום,
מתפשרת, המכנסיים יהיו בצבע שחור. הנעליים שלי סגורות וגבוהות,
לפעמים הן מזכירות לי נעלי צבא. אפשר ללמוד עליי הרבה מהנעליים
שלי.
המלאכה נסתיימה, המסיכה מוכנה, מושלמת. רק דבר אחד יכול להעיד
על מצבי עכשיו- הכתפיים שלי, יש להן רצון משל עצמן, מרדניות!
פתחתי את דלת הדירה. כשרגל אחת שלי כבר בחוץ, אני חוזרת על
המנהג המטופש שלי, שבה אל פנים הדירה ומשרבטת מספר מילים על
פתק קטן, אותו אני מניחה על שולחן פינת האוכל. תמיד אותן
מילים, תמיד באותה הסיטואציה ותמיד אותה שאלה מהדהדת בראשי,
לשם מה? הלא אף אחד אחר חוץ ממך לא יקרא את הפתק הזה.
את דרכי לעבודה אני עושה בסוזוקי הקטנה והחמודה שלי. מניעה
ומפיחה חיים במנוע 1,000 הסמ"ק הקטנטן שלה- הבדידות מציפה כל
איבר בגופי ומפלס המים בעיניי עולה, לוקחת נשימה ארוכה, מרימה
את הראש, אוחזת חזק בהגה ולאט לאט נרגעת. המפלס יורד. לא!!!
אסור לי לבכות, אסור לי להישבר. החיים ממשיכים, אני חייבת לצאת
מזה, חייבת להתגבר, להיפטר מההרגשה הזו, מהקציצה הזו, לנשום
סוף סוף אוויר. נוסעת, החלון פתוח עד סופו והרוח מכה בפניי ללא
הפסקה- אני מתמכרת. ברדיו מתנגנים שירים, אך אפילו מוזיקה
הפסיקה לעורר בי עניין. הבוקר גיליתי ששום דבר בסביבה לא תופס
את חושיי, אטומה לגמרי, אדם מת מהלך. הבדידות המנכרת כירסמה כל
פירור מלבי, לא נותר דבר. אם כן, למה לטרוח? לשם מה לעטות על
עצמי כל בוקר את המסיכה המטופשת? גם ככה איני נותנת מחשבה
לסובב אותי.
ההגה משנה כיוון נסיעה. הידיים שלי החליטו שלעבודה הן לא
מעוניינות להגיע היום. אני לא מתנגדת, נותנת ליסוד המולד שלי
להכתיב את מהלך העיניינים. הנוף מולי משתנה ואני מרגישה איך
הגוף שלי אט אט שוקע במושב המכונית, בזמן שעיניי מצטמצמות לכדי
אפס, רק חריץ קטן נשאר על מנת שאסיים את הנסיעה הזו בשלום. אני
מתמכרת לרוח, למוסיקה ולמחשבה הלא מוגדרת אשר אופפת אותי.
הפתעה! כמה אירוני, בסוף הנסיעה אני מוצאת את עצמי למרגלות
בניין רב קומות, גבוה ביותר. למראה הבניין תוקף אותי רעב עז!

הסעודה (האחרונה). אני לא זוכרת מתי אי-פעם בחיים שלי אכלתי כל
כך הרבה ובכזאת הנאה!!!
התיישבתי בבית קפה, סמוך לבניין. הרעב שתקף אותי הזכיר לי
מאנצ' מטורף שבא אחרי ג'וינט, שתיים, שלוש, כאשר אין לי מושג
מה יבוא קודם, המלוח או המתוק. מה שבטוח, אני רוצה את שניהם.
החלטתי! המלוח פותח הפעם. פתחתי במאכלים האהובים עליי, פסטה
ברוטב רוז'ה ותפוח אדמה מוקרם, משם המשכתי עם סלט יווני ושטפתי
הכל עם בקבוק יין אדום טוב. מעולם, אבל מעולם לא אכלתי בכזו
כמות. חיסלתי את הרוב מכל הצלחות. בכל צלחת נשאר משהו כמו ביס
וחצי. חייבת להודות, התפוצצתי, אבל על קינוח לא מוותרים!
הזמנתי עוגת שוקולד חמה עם גלידה וביקשתי מהמלצר שישים
זיקוקים. היום יומולדת! בארשת פנים חתומה וחסרת התלהבות חיכיתי
שהזיקוקים יסיימו כבר את בערתם ואוכל לתקוף את העוגה. בביס
השלישי, שמילא את פי, הרמתי מבטי מעלה אל עבר מרומי הבניין.
כעבור חצי עוגה כבר הייתי אחרי החשבון, וכשהמלצר אסף את הכסף,
אני מניחה שהייתי כבר במעלית, משפילה מבט, לא להיפגש עם עיניי
במראה. רטט קל, התיק שלי רוטט, הפלאפון המציק והחודרני. בדרך
כלל הוא שקט, דווקא עכשיו להפריע?! שלפתי אותו מהתיק. "הודעה
קולית חדשה" רשום על הצג- איך לא שמעתי אותו מצלצל? ודאי לא
הייתה קליטה במעלית, את מי זה מעניין מי זה?! את מי זה מעניין
מה הוא אמר?! זרקתי את המכשיר חזרה לתיק. המעלית עצרה, קומה
אחרונה (נהניתי מהנסיעה במעלית), הדלתות נפתחו. צעדתי החוצה,
הקירות צבועים אפור, צמרמורת זחלה במורד גופי, רגליי נשאו אותי
לכיוון 'יציאת החירום'- דלת הגג. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.


רוח נעימה נשבה בחוץ, גם אליה התמכרתי, נותנת לה ללטף את פני
וכל גופי, מתמסרת אליה כמו שלא התמסרתי לאף אחד ובטח לא לעצמי
מעולם. בהגיעי לקצה איני יכולה שלא להרגיש את הסקרנות זורמת
בעורקיי, מי מחפש אותי? מי צילצל? אני אומרת לעצמי בחצי חיוך,
שהסקרנות הרגה את החתול, לא? אולי היא תהרוג גם אותי! הוצאתי
את מכשיר הפלאפון מהתיק וחייגתי אל התא הקולי. ההודעה היתה
ממספר לא מזוהה, וקול של גבר התנגן (אני לא מכירה אותו). הוא
אמר: "שלום, שלום לך. אני לא יודע איך קוראים לך, זה גם לא
משנה, אבל רציתי לספר לך שלפני קצת יותר משעה פרצתי לבית שלך.
מצטער, גנב, זה המקצוע שלי. בפעם הראשונה בקריירה שלי לא לקחתי
כלום, נשבע לך, לא היה לי חשק, אפילו לא סוכר. ראיתי את הפתק,
שהשארת על שולחן פינת האוכל. שיתק אותי. ישבתי בסלון שלך ולא
יכולתי להפסיק לבכות, כמו ילד קטן, כמו תינוק, הוצאתי, בלי
לחשוב אם זה בסדר או לא, בלי מה יחשבו ובלי איך אני נראה,
בכיתי. רציתי לאחל לך בהצלחה, אני מקווה שיסתדר גם לך, אצלי זה
בהחלט עשה את שלו, מתחת לאף שלי כל הזמן, איזה מצחיק אני
(ממלמל), רק צריך להסתכל אחרת, להרשות לדברים להיות אחרת, לתת
להם להיכנס. תודה, אני חייב לסיים, אני מאמין שגם לך מגיע, זו
זכותך הטבעית. בהצלחה! ושוב תודה. אה, ולא לקחתי כלום. תודה!"

ניתקתי את הפלאפון, אפילו לא מחקתי את ההודעה. רעדתי בכל חלקי
גופי, בלבול עז אחז בי, לא ידעתי מה לחשוב, מי זה האיש הזה? מה
הוא עשה בדירה שלי? למה הוא קרא את הפתק שלי? הרגשתי בחילה
גדולה עולה במעלה ביטני מטפסת אל גרוני, וככה, כמו שאני, על גג
בניין גבוה, כשכל תל אביב פרוסה תחתיי, ה ק א ת י  את נשמתי,
את כל מה שאכלתי רק לפני דקות ואת הקציצה הדפוקה, שהיתה תקועה
לי במשך כל כך הרבה זמן, גם אותה הקאתי. והתחלתי לבכות, ולבכות
ולבכות, נהרות של בכי. הרגשתי את הבכי מהזרת של הרגל ועד
לקצוות שערותי בראש, מין פורקן כזה שלא ידעתי מימיי, כאילו כל
חיי זורמים ממני החוצה, כל העבר, כל מה שהיה, כל מה שלא היה,
ולפתע בא צחוק גדול. צחקתי וצחקתי, התגלגלתי מצחוק ממש (אם לא
הייתי על הגג). הפתק, הפתק- מילמלתי, הפתק הקטן שלי. כנראה שיש
תקווה, יש תקנה. הייתה לו מטרה, הפתק החמוד שלי, שכל בוקר
טרחתי לקום ולכתוב. רק הייתי צריכה להאמין במה שכתוב בו.