(שתי נשים בשנות העשרים לחייהן, בית קפה. ליד כל אחת כוס קפה.
במהלך השיחה ב' ממוללת בידיה מפית.)
א:  קשה לך עם זה שהוא לא אוהב אותך נכון?

ב: מי?

א:  את יודעת, החבר שלך.

ב:  (קולה רועד, נשנק) בכלל לא. למה שזה יזיז לי כל כך? זו
אחרי הכל לא הפעם הראשונה. הוא לא הבחור הראשון. אני יודעת
בדיוק מה אני שווה. אני יודעת בדיוק מה מגיע לי ולמה אני טובה
וגם למה אני לא טובה.

א:  אז מה זה בדיוק? מה את שווה בדיוק?

ב:  אני שווה את שלושים השקלים שהם יצטרכו להוציא עלי לסרט
בשביל להשכיב אותי. אם הם יכולים לעשות את זה בפחות, במושב
אחורי של מכונית או סתם בבית של ההורים שלי, אז כל הכבוד להם.
בערבים מסוימים אני כנראה שווה פחות. תחליטי, התעריף לפעמים
משתנה.
תגידי, מה את רוצה שאני אגיד? שהחיים בזבל? שבא לי למות? כולה
בת 22. אז יש לי חבר שלושה חודשים, שזה שיא בשבילי וגם בשבילו,
והוא לא אוהב אותי. האמת היא, שבשלב הזה אני מוכנה להסתפק גם
בזה. מבינה?

א:  אם אנחנו כבר כנות אחת עם השניה אז לא. אני לא מבינה. את
בסך הכל בחורה אינטיליגנטית. למה את כל כך ממעיטה בערך עצמך?

ב:  אני לא ממעיטה ולא כלום. תפסיקי לחרטט כי אני מכירה את
עצמי יותר טוב ממך.

א:  אני לא מחרטטת, אני אומרת לך מה אני חושבת ואם את לא
מסוגלת גם להקשיב זו כבר...

ב:  (מתפרצת לדבריה) אני מקשיבה, תסמכי עלי, אני מקשיבה
לכל מילה וכל הברה שיוצאת מהפה המשכיל שלך. אני שווה מה
שמוכיחים לי.
I am dateable
I am fuckable
But I am simply not loveable

א:  זה לא נכון. את רוצה להגיד לי שמעולם לא אהבו אותך?

ב: לא.

א: פשוט לא?

ב:  פשוט לא. חשבתי שאני ברורה. מתוך מילה אחת כמה יכולת כבר
לא להבין?
למה לו לאהוב אותי?
אני לא יפה ואני לא כוסית. אני לא חכמה ואני לא חמודה ואני לא
מקסימה ואני לא מתוקה ואני לא כובשת ואני לא סקסית, אין לי קסם
אישי ולא חיוך ממיס. אני לא חמודה כשאני ישנה, כשאני ערה, לא
כשאני צוחקת ולא כשאני בוכה. לא כשאני צועקת ולא כשאני
מתפנקת.
גם אם אני הייתי בחור לא הייתי אוהבת אותי.

א:  אז את מתפשרת במקום לחפש מישהו שיאהב אותך?

ב:  אני מתפשרת כי אין לי ברירה.

א:  את לא רוצה אהבה?

ב:  ברור שכן! מי לא רוצה? אבל (מתחילה לבכות) זה לא תמיד
יוצא כמו שחלמנו כשהיינו בנות שתיים עשרה, את מבינה? שנים
עוברות ואנחנו מתבגרות.
אני זוכרת שהיינו חברות בכיתה י'. השתנית כל כך. את קרה
ומנותקת.
כבר עדיף להיות אני.
את רואה את הדמעות? זה רגש. את יודעת מה זה רגש?

א: אני יודעת טוב מאוד מה...

ב:  (מתפרצת, בשקט) אני לא כל כך בטוחה. (פאוזה ארוכה)
(מבוכה ביניהן)
את בטח נשואה (א' מהנהנת לחיוב)
ידעתי. את נראית רגועה מדי.
את חושבת שאת מאושרת, נכון? (א' לא מגיבה)
את לא.
גם אני לא.
אבל לפחות אני מודה ויודעת מה אני שווה.
את, את חיה בהכחשה.
זה עוד יתפוצץ לך בפרצוף.
את עוד תביני כמה שהכל חסר טעם.
חסר אהבה.
(מרימה את התיק מהשולחן, מכניסה לתוכו את הסלולרי, מתרוממת
מכיסאה מעט כעומדת ללכת. מביטה ב-א' לרגע, מתיישבת בחזרה,
לוגמת מהקפה.)
שנזמין משהו מתוק?