מהיום שראיתי אותך לא ירדו עיניי מיופייך הקר... החומות שהצבת
לעצמך, לעולם לא אחדור דרכם.
את מאתגרת ומושכת ברוע שלך, את מתרוצצת לי במחשבות כשאני רואה
אותך עוברת ברציף, נמצאת בקניון, כשאת עובדת בפאב. המבט שלי לא
מתמקד על אף אחת חוץ ממך... גם במפגשים משותפים שנפגשנו לא
הוצאתי הגה... הקור שלך מאיים עלי אבל הרצון שלי להגיע אלייך
גובר עליי.
במקרה יום אחד דרך חברה משותפת הגעתי אלייך הביתה. נכנסתי
לדירה בחיפוש אחרייך פתחתי את הדלת ושם היית ישבת על המיטה עם
הגיטרה ועלייך רק גופיה ותחתונים... לא היינו לבד וזה אותי
עצבן, רציתי שכל אחד שהיה בחדר יקום ויעלם... בראש רק רצו לי
תמונות איך אני מורידה ממך את התחתונים ושוכבת איתך בין
הסדינים.
אבל הם עדיין שם ואת קולטת את המבטים שלי עלייך כמו זקן חרמן
על ילדה בת עשרה שעכשיו גילתה את השדיים.
ואני לא יכולה ואני נהיית אדומה ובא לי לצרוח "לכו כבר" ולקפוץ
עלייך.
אבל את אדישה קרה יודעת בדיוק על מה אני חושבת ומחייכת.
ומוסרת לי בעיניים "מותק, את החומה שלי את לא עברת בינתיים".
ואני יוצאת מהחדר עם המון אכזבה שכבר ראיתי אותך בתחתונים אבל
מעבר לזה כלום לא קרה.