לא הבנו, היינו ילדות. היא כבר לא תדע את זה, אבל אנחנו
יודעות: היינו ילדות, לא הבנו. היא כבר לא תדע שאנחנו מצטערות,
שבכלל לא התכוונו, שזה יצא בטעות.

אז, כשהכל היה ירוק וטבעי, כשגרנו על הגבעה שמתחתיה האגם....
באגם היינו הולכות לטבול לעיתים קרובות, אני, אחותי
והיא-דריליה, או בקיצור-דר. דר היתה טובה מאיתנו בהכל. אחותי
ואני קינאנו. מה זה קינאנו? נשרפנו מקנאה! בצריף בו גרנו היו 3
חדרים וחדר אורחים שחלקו שימש כמטבח. הורינו ישנו בחדר אחד, דר
בחדר השני ואנחנו, אחותי ואני בחדר האחרון. חדרה של דר היה
כמובן הכי מפואר ומסודר ושלנו היה מבולגן. בלילות היינו מדברות
על מה שהיה היום. תמיד היה לאחותי מה להתלונן על דר.

לילה אחד אחותי הציעה לי משהו שזיעזע אותי: "בואי נהרוג אותה,"
אמרה, "זה יהיה קל. פשוט, כשנלך לשחות נטביע אותה. מי ידע
שאנחנו הטבענו אותה? יהיה אפילו יותר פשוט לקחת סכין מהמטבח
ואחרי שנהרוג אותה-נזרוק אותה לאגם. אנחנו יודעות שהזרמים
מובילים לאמצע האגם. מה דעתך?"
הזדעזעתי. אמנם גם אני קינאתי בדר, אך לא עד כדי צורך ממשי
להרוג אותה. אחותי היתה ממש מטורפת. היא הלכה למטבח ולקחה
סכין. באתי איתה. כשאחותי התקרבה לחדרה של דר היא הקשיבה טוב,
שמעה את הנשימות הקצובות והשקטות שלה ונכנסה. ראיתי רק שהיא
מתקרבת אל מיטתה של דר, ופתאום שמעתי קול בתוך ראשי: "מה את
עושה? את נותנת לה לרצוח?! אמנם את מקנאה בדר, אבל עד כדי כך?"
צעקתי והתנפלתי על אחותי. דר התעוררה מבוהלת. היא תפסה במה
שהיה לה ליד היד באותו רגע: השעון המעורר שלה, וחבטה בכל כוחה
על ראשה של אחותי. אחותי נפלה על הסכין ונדקרה בלב. מתה. באותו
לילה מתו גם הורינו ממחלה שלא ידענו אז שהם חלו בה. דר התחילה
לבכות, וגם אני...

באמת שלא התכוונו, דר רק רצתה לעצור את התוקף, וכך גם אני.
אחותי התאומה עכשיו בשמים, מתבוננת עלי ובטח כועסת. אל תכעסי!
זה לא היה בכוונה! היינו ילדות, את יודעת! עכשיו דר היא חברתי
הטובה ואנחנו גרות באותו חדר, ישנות במיטת קומתיים ביחד, בחדר
שבבית היתומים. זה קרה כשהיינו בנות 7. היום חלפו 9 שנים
ועדיין לא סיפרתי לדר מה שאחותי תכננה. אני לא מתכוונת לספר
לה.