כששואלים אותי מה אני הכי אוהב בעולם עיני הדומעות מחייכות...
'אביב', אני משקר בפשטות. אמנם במילים האמת לא כל כך רחוקה
מהשקר, אבל במשמעות, במשמעות יש הבדל של עולם.

הדבר האהוב עלי ביותר בעולם הוא 'סיגל באביב מקלפת שסק'.

באביב לא היה יום אחד שבו המקרר שלי לא היה מפוצץ בשסק, אני
כשלעצמי אוהב את הפרי הטיפשון הזה, אבל יותר מזה ויותר מהכל
אני אוהב לראות את סיגל אוכלת אותו. הייתה לה דרך לטיפשונת,
מעין פולחן לא כתוב. ואני... אני הייתי סוגד לו.

היא הייתה שולחת את היד לעבר קופסת הפלסטיק מהשוק ומשחילה את
ידה דרך הרשת האדומה. את השסק השמנמן שהייתה דגה היא הייתה
לוקחת לכיור לטבילה אחרונה. באותו הזמן שהוא נהנה בפעם האחרונה
מהמפל המדליק הזה באמצע המטבח שלנו היא הייתה מפשיטה אותו,
ומיד כשנותר כביום היוולדו הייתה צובטת את ראשו עם שני אצבעות
ומכניסה לפיה. וכך, בצביטות ושבירות קלילות היא הייתה ממשיכה
עד שנגמר...
בסוף הטקס הזה תמיד היה עולה על פני חיוך של ילד קטן והיא תמיד
הייתה מסתכלת עלי, תמימה, ומצחקקת. "מה?" היא הייתה שואלת. איך
לא היה לה מושג שמהשסק הזה אני נהניתי כל כך יותר.

כסיגל באה אלי בפעם הראשונה מדוד שלה עם הפנים הללו, ידעתי מיד
שמשהו לא בסדר. אני לא יודע מה זה היה אבל משהו במבט שלה היה
שונה, דהוי כזה, כאילו לא בפוקוס, כאילו מנסה להתמקד על מה
שבאמת חשוב ולא מצליח.
"סרטן," היא אמרה והלב נצבט. "סרטן..." היא אמרה שוב כאילו לא
הייתה בטוחה ששמעתי, שהבנתי, שהפנמתי. לא היה לי מה לומר ולמען
האמת גם לא חיפשתי. פשוט חיבקתי אותה חזק כל כך, כאילו חשבתי
שאם אני אחבק אותה מספיק חזק הסרטן יבין שזה לא המקום שלו,
שסיגל חשובה לי מדי, וילך... יסתלק.
אבל לצערי, לא החיבוק הזה ולא כל שאר החיבוקים הנשיקות וכל
האהבה שבאה אח"כ עזרו. סיגל נלקחה ממני בעשרים ושבעה למאי,
היום שלישי והאחרון של שבועות... היום האחרון של האביב.