שעת אפס, היסטוריה.
היא באה קצת אחרי המורה ומתיישבת, עם חיוך. היא אף פעם לא באה
בבוקר עם חיוך.
כל השעה היא מחכה שאני אשלח לה פתק, אני יודעת, אני מכירה
אותה. כשהיא רואה שאני לא מתכוונת לעשות את זה, היא שולחת פתק
בעצמה, "גיא הציע שנלך לאכול גלידה אחרי בי"ס, בא לך?" לפי
החיוך, אני יודעת שהיא רוצה, ולא רק גלידה. ואני גם מבינה שמה
שזה אומר זה שאני אלך איתם לגיבוי, אבל אעזוב קצת מוקדם יותר.
אני מסכימה.
לאורך כל היום, בכל הפסקה אני אגרור אותה לשירותים, אכנס לתא
ואתן לה זמן לסדר את השיער ולהסתכל על עצמה במראה כשהיא חושבת
שאף אחד לא רואה.
בסוף השעה האחרונה, היא תגרור אותי לשירותים, תסדר את השיער
ואז נצא החוצה ונפגוש אותו בשער, נגיד שלום ומה נשמע מתוך
נימוס, אולי הוא יישק לה על הלחי, אולי לי, אולי לשתינו.
ואז נלך לגלידריה.
אני אזמין גלידה וגם הוא, אבל היא תזמין ברד כדי שהוא לא יראה
אותה אוכלת. לא שהיא אוכלת בצורה מזוויעה, סתם לא רוצה שיראה
אותה אוכלת.
אני אסיים לאכול ראשונה ואז אגיד שאני חייבת ללכת. יכול להיות
שהם יישארו, סביר להניח שהם יחליטו גם ללכת. אם הוא חכם, הוא
ילווה אותה הביתה, או לפחות יילך בכיוון שלה. אם הוא לא, הוא
יילך בכיוון שלי או לכיוון אחר לגמרי.
אבל הוא לא מאוד חכם, אז הוא יילך בכיוון שלי עם איזו סיבה
מגוחכת ששם נמצא הבית שלו או המכונית שלו.
הוא ילווה אותי עד הבית או יסיע אותי, וכשנגיע לפתח ביתי נשב
על הספסל שבכניסה ולבסוף נתנשק.
למחרת בבוקר, אני אכנס לכיתה בחיוך ואשלח לה פתק ואגיד לה
שאנחנו ביחד עכשיו.
היא תתבאס אבל לא תגיד כלום, אולי תכתוב מזל טוב.
היא תכעס עליי, זה בטוח.
אבל זה לא ממש אשמתי, היא לא אמרה כלום.