זיכרונותיו של מדריך- הסיפור שלי, זה שמתחיל ברגע שנולדתי
ומסתיים ברגע שתסיימו לקרוא את זיכרונותיי. אין זה נסיון
להרשים, ללמד או להתנשא. בסופו של תהליך, זה סיפור מנקודת מבט
של אדם, שלא הפסיק לחשוב מהרגע שנולד. מחשבות בתת רומו של
עולם, על בינו לבינה, בינם לביני, ביני לביניהם ועוד.

ניתן לומר די בוודאות שכל חיי חיפשתי את אשר היום מצאתי.
שלווה. מאז שנולדתי, עד לגיל שבע עשרה, יצא שלא התקדמתי הרבה
ביחס שלי אל עצמי. שאלתי את עצמי שאלות, שלא היה לי תשובות.
התייאשתי מלנסות דברים חדשים, חיכיתי לרגע שבו אהיה מאושר,
חיכיתי לרגע שבו אתחיל לחיות. היה חסרות לי הרבה תשובות לשאלות
הגדולות של החיים. הייתי עצוב מאוד. בודד.  

קשה לי למקד את מחשבותיי ברגעים אלה. אני לא מצליח להעביר לך,
הקורא, את תמצית ילדותי. אך אנסה בכל זאת. חיי מתחלקים לשניים,
החלק הראשון הוא שנולדתי. בחולון, גדלתי לאיטי, שונה מהילדים
האחרים, בצבע עורי הכהה, במבנה גופי הרזה במיוחד, בשמי המצחיק
שרוב האנשים לא מצליחים לזכור, ובחינוך הורי הנוקשה. בנוסף
הייתי הכי צעיר בכיתה, בעל כתב יד לא קריא, וחוסר מיומנות
תקשורת ורבלית בסיסית. הדבר שהכי הציק לי במיוחד, תמיד הייתי
צעד אחד קדימה לפני כולם, לפחות במחשבותיי.

במילה אחת, הייתי "חריג". הרגשתי ככה, התייחסו אליי ככה, וכך
נסחפתי למערבולת של דימוי עצמי נמוך ורגשות שליילים. לא היה לי
כיף ללכת לבית ספר. למעשה סבלתי מכל רגע שהלכתי ליסודי. אנשים
שחונכו, שאדם לאדם זאב, חיכו לי ולחבריי כל יום בבית הספר. לא
עבר יום ללא אלימות מילולית או פיזית. חוזר הביתה עם פרצוץ
נפול, אל הלגו המקצועי ואל המחשב שלי.

כל כך שמחתי על ההזדמנות, שעברתי לחטיבה העל יסודית. דף חדש.
התחלה חדשה. חברים חדשים. אך מהר מאוד נכנסתי שוב למערבולת של
דימוי עצמי נמוך ודכאון. האנשים אותם זאבים, רק שמות שונים.
מהר מאוד לא יצאתי מהכיתה בהפסקות. פשוט נמאס לחטוף מכות.
בחרתי באסטרטגיית המניעה. מנעתי מסיטואציות לקרות. לא היה לי
את האומץ לבחון שלוש שנים של קראטה.

לשמחתי, הייתי שם רק שנה. ואז קרה נס קטן. מצבם הכלכלי של
הוריי השתפר והם החליטו לעבור לרמת אביב. שוב דף חדש, תיכון
חדש, אנשים חדשים. אנשים שונים. אנשים, שחושבים צעד אחד קדימה.
אדם לאדם פודל. אנשים, שלא הציקו לי במיוחד. המושג אלימות
מילולית ופיסית הלך ודעך בראשי אל זכרון אפל, אל טריגר שמופעל
כל פעם מחדש, כשאני רואה זאב. אולי נדבר על זה בהמשך. זה לא
הזמן, אני שתוי. לא ממוקד, הקמפרי עלה לי לראש, והעייפות עושה
שלה.
הדימוי שלי החל לפרוח מעט ממצב של חוסר, למצב של אפס. כלומר
הייתי ניטראלי לגבי עצמי. לא החמרתי עם עצמי. הייתי פחות
בדיכאון. אפילו שמחתי ללכת לבית הספר מידי פעם, שמחתי להיות
מאותגר. המתמטיקה פיתחה אותי, המחשבים גרמו לחייך, האנגלית
סיפקה לי מקור לגאווה והפיסיקה גרמה לי להרגיש מסוקרן כמו
מקגוויר מתלמד (גם על זה נדבר בהזדמנות אחרת).

המשכתי לחיות את חיי. ניסיתי לענות על שאלות שונות לעצמי לגבי
מי אני, מה אני, לאן מועדות פניי, למה העולם נראה כמו שהוא
נראה. ניסיתי בכל דרך אפשרית לעצב את אישיותי. למדתי אייקידו.
שחיתי במרכז הספורט, וייתכן שאפילו מצאתי חלקים בודדים מעצמי
בתוך ים של חוסר וודאות. אתם צריכים להבין, בשלב זה בחיי הייתי
כמו ספינה, שהתנפצה על שובר גלים, ומה שניסיתי לעשות הוא פשוט
לאסוף את השברים מהחוף ולנסות לבנות את התדמית, שאנשים היום
רואים כשהם מסתכלים עליי. כמו פאזל עם עשרות אלפי חלקים חיברתי
חלק לחלק, בלי לדעת איך התמונה הגדולה נראית, בלי לדעת כמה
התמונה גדולה.

מילה טובה על הוריי. אימי תמיד הייתה שם בשבילי, כשבכיתי והיה
לי רע, למרות שלא תמיד הרגשתי, שאני יכול לספר לה הכול. אבי
תמיד עבד קשה מהבוקר עד הערב בנסיון לחשל מה שעשוי להיות יום
אחד האימפריה שלי. בדרכו שלו ניסה לחנך אותי. אם כי היה לי קשה
לתקשר אותו, הוא ואימי יצרו לי תשתית, שהובילה אותי לחלק השני
בחיי.

בתיכון מצאתי את חבריי הכי טובים, אלה שנמצאים איתי עד יום זה.
באחד מאותם זמני איכות, שהיו לי עם חבריי, סיפר לי שחף, חבר
שלו יגאל, שלמד טקוונדו שלוש שנים. יום אחד הלך לו לתומו עם
חברו השמנמן ונתקל בעשרה זאבים (ערסים). לאותו יגאל עלתה
מחשבה, מה יקרה אם יתגרה באותם ערסוואתים?! ובכן, בסופו של
תהליך כולם היו על הרצפה, ויגאל וחברו הלכו לביתם חדורי גאווה.
אני לא אשכח את הסיפור הזה לעולם. הייתי חדור גאווה. אחד משלנו
ניצח עשרה זאבים. אולי אני גם צריך ללמוד טקוונדו. הלוואי.

בצורה אקראית, שנה אחרי זה, תוך כדי ביקור שגרתי במרכז ספורט
באימון אומנות לחימה זרה, בהיתי בהערצה במדריך. עשה רושם שהוא
ידע מה עושה. מרשים, מצחיק, נחמד מלא ביטחון עצמי והדבר הכי
חשוב - הוא לימד טקוונדו. וזו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם
הגורל ועם אורי נצר.

לימים, החלק הראשון בחיי נגמר מזמן. הוא הסתיים בגיל שבע עשרה,
ביום שבו מצאתי את עצמי מתחיל להתאמן באומנות לחימה שבה אני
עוסק כיום - טקוונדו. אומרים שסוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
וכך היה. באותה תקופה מידת ההשפעה שלי הוריי על דעתי דעכה
בצורה קיצונית ומבלי לדעת, התחלתי לעצב את אישיותי.

לא עבר הרבה זמן, עד שמצאתי את עצמי במועדון. האימונים הפכו
להיות קודש בשבילי. לא הייתי מפסיד אימון בעד שום דבר. נאבקתי
בהוריי כל פעם שהכריחו אותי לצאת ל"טיול משפחתי". לא רציתי. לא
הרגשתי שייך. הרגשתי שמשפחתי פלשה לחיי הפרטיים בכל טיול מסוג
זה. ישבתי שקט מאחורה. חושב לי מחשבות. מסתגר. מקשיב לסיפורי
מלחמה של אבי, לומד מכישורי הנהיגה שלו, אך בסתר ליבי מקטר על
זה שהפסדתי אימון. האבסורד היה שבאימונים הרגשתי ב"בית" יותר
מאשר בכל מקום אחר.

אני אפילו לא יודע מה בדיוק משך אותי להישאר, הרצון לתקן את מה
שהפסדתי בילדותי, הרצון להיות חגורה שחורה או סתם למבט מלא
שביעות רצון מאורי (המאמן). הייתי רעב לתשומת לב, ידע, כח
וביטחון עצמי. שתיתי בשקיקה כל פיסת מידע, שיצאה מפיו של
המאמן. התאמנתי שעות נוספות. כבר לא כל כך שונה מ"הילדים"
האחרים, צבע עורי עדיין היה כהה, מבנה גופי נשאר רזה, את שמי
כולם זוכרים, עדיין הכי צעיר בקבוצה. בשני מילים: כמו כולם.
הרגשתי ככה, התייחסו אליי ככה, וכך נסחפתי באש ובמים אחרי
המאמן.

הבגרויות הסתיימו בזו אחר זו. כך או אחרת. בזמנו יצאתי בתחושה
של חוסר הצלחה מהלימודים, שלא מיציתי את עצמי בציונים. ראיתי
את חבריי פורחים עם ציונים גבוהים בעשירית מאמץ. במיוחד שחף,
ה"גבוה", כפי שסבתי היחידה מכנה, עשה חיל בלימודים. התברך
בגובה ושכל, אך אליה וקוץ בה. הוא לא אהב לתרגל את מוחו.
קינאתי בו תקופה די ארוכה. לא רק שהיה יותר חכם ממני, ועם
אנגלית יותר טובה ממני (מה שנחשב אצלי לכשרון הגדול שלי), גם
היה הולך לו הקלף עם בנות. שנינו היינו הולכים בהפסקות ביחד
(להבדיל מחולון, שהייתי מסתגר בכיתה מחשש לקרבות רב-ברב)
והבנות היו מצחקקות בצד למראה יופיו. הליצן אפילו לא היה מודע
לזה. אלה שאזרו אומץ להתקרב אליו, דיברו איתו בהערצה ובמקביל
התעלמו מקיומי. לאחר שזה קרה מספר פעמים - שחף ניסה אפילו
להכיר אותי לבנות שהתקרבו אלינו (כמו חבר אמיתי), אך ללא
הועיל. הן אמרו שלום חפוז וחזרו לבהות בו בעיני עגל.

עם הזמן התרגלתי לתחושה של להיות בלתי נראה. אך לא היה קל. זה
אפילו היה מצחיק. אני ופז צחקנו על זה הרבה (אל תדאג, פז - גם
עלייך ועל איתי יש לי דברים טובים לספר - אבל גם על זה נדבר
אחר כך). אחד הדברים, שעזרו לי, היו האימונים. שם הייתי רחוק
מלהיות בלתי נראה. לראשונה בחיי דברים החלו להתאזן.

אל תבינו אותי לא נכון, ככל שהתקדמתי בדרגות, היה לי יותר קשה.
החמרתי עם עצמי. לא הבנתי מדוע ומה אני לא מתקדם. עד חגורה
כחולה היה לי סביר, קשה אך היה מאוד ברור מה צריך לעשות. ללמוד
עוד טכניקות, לשפר בעיטות. אבל לאחר הכחולה... הבלאגן התחיל.
איבדתי את עצמי שוב ושוב. לאחר זמן מה, מצאתי את את התשובה שלי
בפורמות של הטקוונדו- הפומסא.

איפשהו בחגורה אדומה נפל האסימון, לגבי החיים בכלל, לגבי
האישיות. התחלתי להבין מאיפה משתין הדג. החיים בטקוונדו הפכו
להיות מהנים עוד יותר, נהנתני יותר בחברתי, הייתי שלם יותר,
שמח יותר. אך עדיין עם קצת חוסר.

מאוד קשה להסביר את מהות הפנימית של חגורה אדומה לחגורה כחולה.
הכחולה- עדיין לא מבין מה לא בסדר, מה מפריע לו להתקדם. הוא לא
מבין שהבעיה היא בראש. חגורה אדומה- ילחם בעקשנות והתמדה, היכן
שהכחולה ישבר פעם אחרי פעם. כחולה- עדיין לא מבין מה ההבדל בין
שחורה לכחולה. מבחינתו אין הרבה הבדל בטכניקה בינו לבין
השחורות שמולו. אדומה- מבין שהבעיה היא לא בטכניקה אלא בראש,
והוא עובד על זה, ועם הזמן השינוי מקרין על צורת העבודה.
בהתחלה קשה לשים לב לזה, אך עם הזמן יותר ויותר אנשים מסתכלים
עלייך אחרת. הם מרגישים את עוצמת השינוי, את ההנאה, הגדילה
וההתפתחות. כשאני הייתי אדומה, כולם שמחו בשבילי. הייתי בין
הראשונים במועדון עם חגורה אדומה. קיבלתי אדומה מאורי קפלן,
אדם אשר אני מעריץ על יכולתו והשקעתו בענף.

אורי קפלן היה מהוותיקים בענף. הוא התאמן עם אורי (אפילו היה
שכן שלו). שיער לבן, עיניים כחולות וגמישות של תינוק שנולד.
כשרוני בטירוף, מהיר כל כך שקשה לי לדמיין איך אפשר להגיע
למהירויות כאלה. את החגורה שלו שמרתי בהערצה והעברתי הלאה
לרותם אליאב, דור שני של חגורות אדומות בניסיון לצור מסורת של
העברת חגורות אדומות, החגורה המכובדת ביותר, שאנחנו יכולים
להעניק במועדון, חגורה שמסמלת את תחילתה של תקופה. בדרך
לשחורה.

קשה לאדומה להבין מה מסתתר מאחורי השחורה, מעבר לסתם צבע
שמשתלב יפה עם חליפת טקוונדו לבנה. הוא מבין שההבדל בין אדומה
לשחורה הוא בראש. הוא לא יודע מה  בדיוק לחפש בראש, הוא לא
יודע מה לשנות, שלא נדבר על איך. הוא כמו עיוור, שאומרים לו
לחפש בחדר חשוך חתול שחור (שהרגע יצא משם). אין לו מושג שהחתול
יצא משם, כי אף אחד לא אמר לו. אין לו מושג שהחתול באמת שחור,
כי החדר חשוך. ואין לו מושג שהחדר באמת חשוך, בגלל שהוא עיוור,
אבל זה לא משנה לו. הוא מחפש חתול, כי אמרו לו.

קחו ארבעה עיוורים: חגורה צהובה, חגורה כחולה, חגורה אדומה
וחגורה שחורה. תגידו לארבעתם: "ישנו חתול שחור בחדר החשוך -
מצאו אותו".

צהובה- ישאל במבט סקפטי מקניט: "למה?". כחולה- יתייאש עוד לפני
שהוא התחיל. "מה?! אני דפוק?! לחפש חתול שחור בחדר חשוך? הרי
אני עיוור?!" (עוד סיפרו לו, אפילו, שהחתול יצא. אבל זה לא
משנה, כי הליצן לא הבין שלא משנה שהחדר חשוך, הרי הוא עיוור).


אדומה- קודם כל יתן מבט מבולבל, מהרהר ושוקל את סיכויי ההצלחה
שלו, מסתכל על המאמן במבט שאומר הכל: "אתה בטוח שזה רעיון טוב?
לחפש חתול שחור?! בלי לראות כלום?! טוב, אם אתה אומר, אז כנראה
שיש בזה משהו". לאחר המבט השקול והרהורים קלים עד קשים הוא יקח
את עצמו ויכנס לחדר החשוך במטרה למצוא את החתול. לאחר זמן מה
הוא יצא משם, ויאמר: "לא מצאתי" ויתייאש, לא יבין למה הוא לא
מצא עדיין את החתול.

שחורה- ינסה שוב ושוב לאתר את אותו חתול, זה לא מעניין אותו
בכלל אם יש חתול אין חתול. הוא חושב שיש חתול בחדר וצריך למצוא
אותו. והוא יעשה הכול כדי למצוא אותו. הוא יהפוך את החדר,
יסרוק כל סנטימטר, יצמצם אפשרויות, יסיק מסקנות ויתקדם כמו
אוטודידקט מובהק. יום אחד יצא מהחדר ובוודאות מוחלטת יכריז
שאין חתול, ויבין שמוסר ההשכל היה הדרך. החיפוש. התהליך שעבר
מהרגע שנתקל בבעיה ועד פתרון הבעיה. ורק אז הוא יהיה חגורה
שחורה, כשהוא יבין שהוא יכול הכל, כי הכל פתיר.

בשחורה שלי היה לי כל כך קשה להאמין, שברמה התת הכרתית אפילו
לא הפנמתי את זה, שאני חגורה שחורה. אורי נתן לי בהשאלה את
השחורה שלו לצורך תחרות טכנית. התחריתי, סיימתי, הלכתי
למלתחות, ופתאום ראיתי במראה דמות עם חגורה שחורה. הופתעתי.
ראיתי את הבבואה שלי והתקשיתי להאמין. אני חגורה שחורה. עדיין
לא קלטתי את המשמעות. עם הזמן הבנתי יותר ויותר את המשמעות של
להיות חגורה שחורה, כמו פלדה שמחשלים אותה לקראת הקרב הגדול.
כל יום ביומו אני מתחשל, נהייה חזק יותר. קשה יותר לכופף אותי.
וההרגשה היא טובה.