בדיוק שלושה ימים לפני שזה קרה, הייתה לי, לאבא שלי ולאמא שלי
שיחה עם העובדת הסוציאלית שלי, על מה שאני מרגישה ועל עוד כל
מיני.
ואמרתי להורים שלי, בדוגרי, את הכל - מה אני חושבת, מה אני
מרגישה.
הם אמרו: בסדר, מצטערים, ושלא יעשו זאת שוב ושינסו להשתפר.

הם אמרו, ולהגיד זה יופי...
שלושה ימים אחרי השיחה, אח שלי חזר לסופשבוע הביתה ושיחקנו
קצת. הלכנו מכות כזה בצחוק, כמו תמיד...
הוא שפך עלי מים ונגבתי אותם, כדי שלא יחליקו על זה.
כנראה לא ראיתי איזו נקודה של מילימטר על מילימטר, והילה
(אחותי בת ה-5) החליקה וקיבלה מכה קטנה. היא אפילו לא בכתה,
אבל אבא כל כך התעצבן...
הלכתי לחדר ופשוט התחלתי לבכות, לא כי הוא צעק, אלא כי בדיוק
באותו שבוע עברנו שיחה, והוא אמר שם שהוא ינסה. נעלתי את דלת
החדר שלי, שמתי מוזיקה בפול ווליום ויצאתי מהחלון לסיגריה.
אחרי איזו רבע שעה, אח שלי יצא החוצה ובא לשבת איתי. הוא ביקש
סיגריה. זאת הפעם הראשונה שהוא מסכים לעשן לידי...
דיברנו, והוא אמר לי דבר כזה: "אבא צועק, נכון, אבל מה זה
מפריע לך?! תתני לו לצעוק כמה שבא לו, לך זה אמור להכנס מהאוזן
ולצאת מהתחת... באמת, כאילו, אל תתייחסי למה שהוא אומר".
"אבל, חגי, זה קורה בערך כל יום..." אמרתי לו חזרה.
הוא השיב: "את יודעת מה?! בפעם הבאה שהוא צועק עלייך, אל תלכי
לחדר שלך. תשארי במקום, אל תעני לו, תתני לו לצעוק. הוא הורס
לעצמו את הגרון, לא אמור להפריע. הכי חמור שיכול לצאת מזה, זה
כאב אוזניים... אחרי שהוא מסיים לצעוק, תגידי לו ככה - "אבא,
אתה יכול להמשיך לצעוק עד מחר, לי זה לא מפריע. אתה זה שהורס
לעצמך את הגרון".
השיחה הזאת, אין מה להגיד, עזרה לי ועודדה אותי.

ואולי זה מה שאני באמת צריכה לעשות...

הסיפור כתוב על מקרה אמיתי לגמרי שקרה לי...!!!