הרבה זמן כבר שלא עשיתי את זה, שלא הדלקתי נר ועמדתי איתו
בידיי הרועדות, כשהשמיים סגולים והשמש עולה, ואני על המרפסת,
השמש מתחילה להאיר רק בקושי, הכל מת וחוזר לחיים. הנר שלי
מאיר, מנסה לא להיכבות ברוח הקרה, השעווה החמה מטפטפת ומדי פעם
נוחתת על ידי, אני רק ממשיכה להתבונן בזריחה.
הגבעות השחורות באיטיות מקפיאה הופכות לירוקות, השלג על
קצוותיהן מחזיר של הדהודי האור החלש שעולה מאחוריהן, יותר למטה
אורות נדלקים, כל כמה שניות בית אחר מתעורר, מתארגן לשגרה.
מכוניות מתחילות לנוע ולהרעיש, מתחרות מי מכריז על הבוקר מהר
יותר. הנר שלי כבר מזמן כבה.
פוררתי את השעווה שהתקשתה על העור שלי למטה, זה כמו לצפות בשלג
נופל. איך שהשמש עולה אני נכנסתי פנימה לבית, השארתי את הדלת
של המרפסת פתוחה והלכתי למיטה לישון. חיכיתי כל הלילה
לזריחה...
עכשיו שהלילה יחכה לי. כשהערב יגיע, אני אפקח את עיניי.
טיפסתי במעלה המדרגות שהובילו אל החדר שלה, חשוך כמו תמיד,
נרות בכל מקום וריח של קטורת אפף את האוויר. אמרתי "היי" חלש
אל תוך החשיכה. עברו כמה שניות עד שהיא הגיבה קצת בתדהמה,
"את... חזרת?"
"כפי שאת רואה"
"אולי עיניי מתעתעות בי"
"אני לא מכחישה את האפשרות"
היא המשיכה לבהות בי דרך החושך.
-"בואי, תשבי איתנו".
התקדמתי אל תוך החדר והתיישבתי מחוץ למעגל המצומצם שלהן. הן
ישבו מסביב לנר כמעט כבוי, סגול. הן ישבו כך בשקט מרגיע וסוחף,
כמעט ללא תנועה, נושמות. הן נושמות בקצב אחיד. נשמי גם, אבל
נשימתי לא סדירה, היא רנדומלית לחלוטין, גם אם הייתי מנסה שלא.
אחת לצידי, שיערה חלק וכהה, ממשיך מטה עד שנשפך על רגליי, לא
אסוף, אבל עדיין מאורגן לצידי השני. היא עדיין בוהה בי, יש לה
עיניים כל כך קטנות, היא מביטה בי בתדהמה, אני מסיטה את
מבטי... כשהנר נכבה הנערה שממולי קמה ומדליקה את האור, כיסינו
את עינינו מהכאב... לאחר כמה שניות הורדתי את הידיים מהפנים
וראיתי אותה עוד בוהה בי, את לין, הפעם מקרוב מאוד.
-"כלבה, את לא היית אמורה לחזור, לא עכשיו ולא אף פעם"
הייתי קצת חסרת מילים בהתחלה, תקיפה כל כך ישירה.
"אני מסתכלת בעיניים הכחולות הכהות שלך ואני נזכרת במה שעשיתי,
אין לך מושג עד כמה אני מצטערת, כמה ימים שכבתי במיטה
ומתייסרת, אני מצטערת, הלוואי והיה לי איך להוכיח לך את זה,
אבל אין, אני פשוט מצטערת..." הרגשתי שאני עומדת לבכות...
העיניים שלה נעצמות, היא מתיישבת על ידי, ומחבקת אותי חיבוק כל
כך ארוך, כל כך אוהב... "אני יודעת..." היא לחשה.
זה לא חיבוק רגיל שכמו פשוט להחזיק מישהו, זה חיבוק שונה,
אמיתי וכל כך סוחף, חסר מילים, חסר זמן ומקום.
אנחנו שם כשאת רוקדת עם הצללים
אנחנו שם כשאת רועדת...
אנחנו שם כשאת פוחדת...
אנחנו שם כשאת חולמת, ובתוכך צועקת!
התחלנו ללכת לכיוון הטיילת, אני ולין, רות ודינה משתרכות
מאחורה.
"למה את חושבת שהיא חזרה פתאום?" שאלה דינה.
-"אני ממש לא יודעת, יכולות להיות מלא סיבות, פשוט תעזבי" אמרה
רות, בעודה שולחת את ידה ואוחזת את היד של דינה.
"כמה זמן כבר לא ראינו אותה?"
-"אולי שלוש שנים, משהו כזה"
"3 שנים???" דינה שאלה בתדהמה.
-"כן, זה נראה כמו לפני חודשיים, נכון?"
"כל כך... קשה להאמין, אני לא מרגישה בכלל שינוי"
-"זה בגלל שאנחנו לא ילדות כמו השאר בגילנו, אף פעם לא
היינו... את יודעת, יותר בוגרות"
דינה מהנהנת לדבריה של רות.
-"רק בנות 18, לא הרבה"
"רות... 18 זה כבר זקן" דינה גיחכה.
"רות ודינה... הן ביחד עכשיו?"
-"כן, ולא... זה נראה ככה, אבל אני לא בטוחה בעצמי"
"הבנתי..."
-"את לא, כבר שלוש שנים שאת לא מבינה", לין אמרה ברוגז, "את לא
יכולה לצוץ פתאום משום מקום בנון-שלנטיות שכזו ולחשוב שאת
יודעת הכל!"
לין תמיד הייתה כזו, יש לה פיוז קצר, ולפעמים היא אומרת דברים
שהיא לא מתכוונת להם,
"ואני מתכוונת לזה! למה חזרת?!"
רות ודינה מרחוק משתתקות.
"אין לי משהו דרמטי להגיד בשביל רגע כזה... אני חזרתי, כי אני
הרגשתי אבודה"
-"אבודה... כולנו ככה, מרגישות אבודות, זה בא והולך... אבל למה
אנחנו? את לא המשכת קדימה בלעדינו?"
"ואני מתגעגעת, כמו שכבר אמרתי"
-"מה זה משנה, את יודעת מה את עשית?!"
"מאוד"
-"את שברת את הכלל המשולש, נגד אחת מאיתנו עוד, והיא גמרה בבית
חולים"
"אני יודעת..."
-"זה... זה לא קל... פשוט לקבל אותך בחזרה לקאוון שלנו".
"לעד לזכור את את הכלל המשולש
שלוש פעמים מעשיך יחזרו אליך
את זה היטב, עליך לזכור
מקבלים רק את מה שמרוויחים"
"אז בואי תעשי לי מבחן קבלה, תפשיטי אותי ותכריחי אותי לרקוד
עירומה מסביב למעגל!". ארבעתן צחקו כמה שניות.
-"טוב, אני לא יודעת, את חברה חשובה, את בן אדם טוב, עשית
טעות. בדרך כלל טעות כזו היא בלתי נסלחת, אבל את רק בן אדם"
"לצערי"
-"כן, הא?", חייכה, "בסדר, אבל לא כל כך מהר, את כמו חדשה.
למרות הניסיון שלך את לא תהיי בפנים פתאום כמו כולן"
"תודה, לין"
-"עכשיו תני חיבוק"
המשכנו ללכת בטיילת לאורך הים, היה ערב מאוחר והשמש כבר כמעט
שקעה לגמרי, מרחוק ענני סערה הבזיקו. הלכנו ממש כמו פעם, היה
כיף, הרגשתי שלמה, אבל עדיין עם חור, חוסר עמוק שלא ידעתי
להסביר אותו.
-"חוסר?"
"כן, חוסר, כאילו הכל כבר חסר משמעות, חסר תכלית, למרות שיש
עוד עניין בדברים".
שוחחתי עם רות, החברה היותר פילוסופית במעגל.
-"תגידי... היו לך חלומות בזמן האחרון? בעיות להירדם?"
"בעיות להירדם תמיד היו לי, וגם חלומות... זה לא קשור."
-"המממ" שקט...
ושקט...
הוא הושיטה את ידה אליי, אחזתי את ידה והיא משכה אותי אליה
קרוב יותר, חיבקה אותי, חזק, יותר חזק. זה היה ממש נעים, למען
האמת... היא שמה את שתי ידיה על הפנים שלי, עוברת על כל הפנים
בצורה סימטרית להפליא. וככה עברו דקות. כעבור כמעט שעה, שנראתה
מאוד קצרה, פתחתי את עיניי והנה היא עומדת מולי, דמות אימהית
כזו.
-"קולות..."
"קולות?" שאלתי.
-"את שומעת קולות"
"אני ממש לא שומעת קולות" הופתעתי מהקביעה.
"את כן, גם אם את לא מודעת להן, אני שמעתי אותם, לחישות,
לחישות ליריות כאלה, כמעט כמו שיר שחוזר על עצמו"
"שמעת על מה זה היה...?"
"לא, את זה את צריכה איכשהו לגלות" היא אמרה, הסתובבה והלכה אל
עבר דינה, שעמדה על החוף הסלעי.
אנחנו שם כשאת ישנה בלילות
אנחנו שם כשאת צוחקת בבריות...
אנחנו שם כשאת פותחת את הדלתות...
אנחנו שם כשאת חולמת, ובתוכך צועקת!
הן ישבו להן ביחד על סלע רטוב אחד, הקור לא הפריע להן, תמיד
כולנו אהבנו את הקור, והחורף בכלל.
דינה שמה את ראשה על הכתף של רות.
"את יודעת..." רות הירהרה, "תמיד אהבתי את הים, הוא נראה כמו
חור שחור בלילה, אפל, בודד, רק הכוכבים למעלה והגלים, זה כל כך
יפה"
-"נכון..."
"מה אמרת?"
-"הממ?"
"הייתי בטוחה שאמרת משהו"
-"אמרתי נכון"
"לא, אחרי זה..."
-"לא..."
רות קמה והתהלכה על הסלעים, קרוב וקרוב יותר אל שפת הים.
אנחנו שם כשאת רוקדת עם הצללים
אנחנו שם כשאת פוחדת...
אנחנו שם כשאת שוחה...
אנחנו שם כשאת נושמת את המים, בתוכך נחנקת!!
"רות!!!" דינה זעקה, מפלחת את האוויר עם קולה. הבטתי לראות מה
קורה, רות הייתה בים, צפה, עם פנים בתוך המים, השמלה שלה עטפה
אותה בשלווה.
"האלים...!" רצתי אל עברה, לין לצידי.
מיותר להגיד שניסינו להציל אותה כמעט שעה שלמה, כמו שלימדו
אותנו בבית הספר, החיאה.
גם אף לחש לא עזר, זה היה מהיר ואני מקווה שגם חסר כאב. אחרי
שמד"א הלכו, נותרנו שם שלושתנו, המומות ובוהות בים, שלקח אותה
מאיתנו ללא דמעות. אך זה נראה כאילו הים היווה בעברנו
אוקייאנוס של כאב, בשקט הורג, בשקט בוכה.
לין הסתכלה עליי במשך זמן ארוך.
"את הגעת - היא מתה... זה בדיוק כמו מה שקרה עם שרון"
הנהנתי.
שרון הייתה המנהיגה שלנו, היא נהגה לכנס אותנו לעיתים קרובות,
היא הייתה המורה והחברה שלנו, והיא הייתה כל כך, כל כך יפה.
היינו במסיבה ביער, מסיבת יער קראו לזה, פשוט לשבת עם מלא
אנשים זרים ומוכרים בחלקת שדה בתוך יער כלשהו, שותים אלכוהול
ומעשנים נרגילה. כלומר, אנחנו לא נגענו בזה, אבל האחרים כמובן
תמיד אפשר לצפות שיעשנו וישתו. היא פגשה שם בחור בשם ירדן,
דיברו קצת, הוא לחש לה משהו לאוזן, קמו והלכו אל תוך היער. הם
חזרו אחרי כמה שעות כשרוב האנשים כבר היו ישנים ושתויים, בזמן
שאני ולין הלכנו לחפש אחריה. היא נעדרה יותר מדי זמן. נכנסנו
לעצים עמוק יותר ועמוק יותר וקראנו בשמה, עד ששמענו קול דק
בוקע לא רחוק מאיתנו. התקרבנו וראינו אותה שוכבת על האדמה,
מתבוססת בדם של עצמה, שזרם חזק משם למטה, עירומה. היא עוד
הייתה בתולה בכלל... נאנסה באכזריות - ירדן, אם זה בכלל שמו
האמיתי, מזמן נעלם.
אחרי כמה שעות, אחרי שחזרנו אל ביתה של שרון מושפלות, רק אז
הבנתי שזה היה בכלל באשמתי.
נזכרתי שלפחות שבוע לפני זה הדלקתי בשבילה נר, כתבתי בשבילה
שיר - שיצליח לה עם בנים, כי היא נראתה לי מאוד בודדה. קראתי
אותו מול ירח מלא ואז שרפתי את השיר על הנייר בנר ושיבחתי את
האלה ואת הטבע. חזרתי עליו עוד ועוד...
סיפרתי את זה לשאר הבנות, וזה ממש לא הפתיע אותי שהן רצו לרצוח
אותי. לחש שעושים על מישהו ללא הסכמתו או ללא ידיעתו הוא לא
בטוח, הוא יכול לפעול בדרכים מוזרות, שהלוחש אולי לא התכוון
להם - ממש כמו שקרה לשרון. היא מעולם לא התאוששה, היא נטשה
אותנו ואת הוויקה, לתמיד.
עכשיו חזרתי. הייתי בטוחה שהשארתי את ההרס מאחורי, אבל נשאתי
את ההרס עימי.
רות לא יכלה לדבר כל כך, היא הייתה עדיין בשוק.
"אה... אני לא מבינה למה... היא פשוט נכנסה למים כאילו
לטייל...!"
היא בכתה ובכינו איתה, ולין עדיין הסתכלה עליי, עם עין מאשימה.
ייתכן והיא צודקת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.