אני עוד זוכר את הימים ההם,
כשלשמוע אותו בטלפון הרגיע אותי,
אז, כשלראות את הפנים שלו היה הכל בשבילי,
כשהחיוך שלו שבר אותי והצליח לגרום גם לי לחייך.

אני עוד זוכר את החיוך האחרון,
את החיוך התמים הזה,
הוא לא ידע שום דבר,
הוא לא ידע שהחיוך הזה כבר לא מספיק לי.

אני זוכר את הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלו,
"למה?"...
לדעתי הוא עדיין לא הבין, גם אז, מה קורה שם.

אני זוכר איך הוא נפל,
כשהעיניים שלו נראו פתאום כל כך ריקות,
כאילו אין שם כבר כלום,
כאילו הוא כבר מסתכל ממקום אחר.

אני זוכר את היום ההוא,
את הדקה ההיא,
כשהרגתי אותו,
כי הגיע לו,
זה היה או הוא, או אני.

אני זוכר את הפעם ההיא,
הראשונה,
שהרגשתי איך זה לקבור מישהו,
ותסמכו עלי, זה לא כיף...