בחוץ כמעט חושך. ועשיתי את זה.
נעלי "אולסטר" משופשפות עם שרוכים פרומים. בוץ החורף התקשה
עליהן מכבר. ג'ינס, חולצת טריקו אפורה ותיק גב כזה של מסע. ריק
בתוכנו.

היו שם כמה, עדיין לא כולם. אני מקדים? אמרו בשבע ועכשיו כבר
וחצי. איחרתי בכוונה, אבל הם עוד לא התחילו. כיסאות בית ספר
מסודרים במעגל במרכז החדר. אולם הספורט שקט ומבודד עכשיו
בחופש. שולחן קטן בעל רגל אחת נח בצד ועליו טייפ ששר את
התקווה. בטראנס חדש. דבילי. בקבוק שחור. מעולם לא ראיתי בקבוק
שכולו שחור, גם הפקק. וצלחת עם בורקסים שנעלמו. נשאר רק
הסומסום. שלושה יושבים מדברים. חמש עומדות משוחחות. אבל עוד
נותרו מספיק כיסאות. אני ניגש ומכבה את הטייפ. הכל מסיטים מבט.
אני חדש. זאת חוצפה לבוא ולנתק את החוט מהחשמל ועוד בקטע
המכריע, בו מודיעים לנו ש"עוד לא אבדה תקוותנו!" ובת כמה שנים
היא בדיוק... "אני אפרת", היא ניגשת.

מתולתלת אבל לא ממש, ספק ג'ינגית, ספק בלונדינית, ספק חום-דבש.
והשיער תלוי במן קוקו רפוי, נוטה בעוקם רב לצד. אני לוחץ לה את
היד. מרים מבט לתפוס בעיניה. והן רחוקות. תחת עין שמאל נמתח לו
קו לא דק ולא הכי ישר, של עיפרון איפור שחור. רק בעין שמאל.
ביד היא אוחזת בירה מוקצפת. רק בתחתית הכוס נמצא הנוזל הזהוב.
מושיטה לי את הכוס. אני לוגם. "אתה לא אומר יותר?" "לא אומר את
מה?" "את השם שלך". "זה לא שאני לא אומר יותר. אני לא אומר
בכלל". "לא נכון. פעם היית אומר לאנשים את שמך, היום אתה כבר
לא אומר אותו כל-כך"... "לא יוצא לי". היא מחייכת. ויש לה זוג
ניבים בולטים, בחיוך השובב, הערפדי. עוד אנשים נכנסים אט אט.
אנשים לכל דבר. רגילים. נטולי כאב.

"תגידי, לא מתחילים בשבע?"
"כן, למה באת רק עכשיו?"
"למה אלה נכנסים רק עכשיו."
"בכל פגישה תורו של מישהו לאחר. הפעם זה תורם של השלישייה
הזאת."
"יש ביניהם קשר או ש..."
"כן, שלושתם פחדו מאוד לאחר, אז החלטנו שכדאי שבפעמים
הראשונות, כשמגיע תורם, שיעשו את זה יחד."
"אני מבין."
לא אני לא.

זקן רזה עם שפתיים יבשות אוחז בידה של נערה גבוהה, אולי בת שש
עשרה, שנתמכת בבחור קירח ושלושתם צועדים עם חיוך עדין על
הפנים. יחד הם מאחרים... "אז עכשיו כולם כאן? עכשיו מתחילים?
וחוץ מזה, אם עוד לא התחלתם איך הם יכולים להיחשב 'מאחרים'?"
"בוודאי שהתחלנו. שמענו את השיר שאתה החלטת לכבות בשביל כולנו.
כל פעם מישהו אחר מביא שיר. מבלי לספר את הסיבה. אולי הוא אהב
אותו נורא, אולי שנא, התרגש, התכעס, השתעמם, שמע אותו על הבוקר
והוא לא יכול להתנתק, או סתם זה השיר הראשון שמצא. גם אכלנו
ושתינו. יורם אחראי על האוכל הפעם. זה מה שהוא מצא לנכון לכבד
אותנו בו. דווקא היובש של הבורקס הקר, מחליק בגרון עם הבירה.
הם אחרו לכל זה וזה חלק חשוב מאוד בערב. עוד רגע נשב כולנו
במרכז החדר. ויהיה גם גולם."

"אנחנו הולכים לשחק גולם במעגל?" תגידי שלא. "זה בכלל לא משחק.
אלה החיים. סיטואציות שלמות חולפות בלי שתשים לב שאתה גולם
במעגל". "מי יהיה הגולם?" נראה. "כולם מכירים כאן את כולם?"
"נראה לך? אף אחד לא מכיר כאן אף אחד וגם לא יכיר. גם לא את
עצמו. אבל אם שאלת האם אני יודעת את שמות הנוכחים, אז כן. מלבד
שמך כמובן." והיא מצביעה. "תסתכל!" "מה? איפה?" הנערה הגבוהה,
מתקרבת למעגל בזרועות מושטות, ככנפי מטוס איתנות. הכל מפנים לה
דרך, בהערכה או הבנה, שלי היא בלתי מוסברת. היא מניחה ישבנה
בזהירות, על הכיסא שבאמצע המעגל, וסוגרת כפות ידיה למחיאת כף
שקטה. "יש לנו גולם". כולם ממהרים להתיישב במעגל. את הכיסאות
הנותרים מזיזים לאחור.

אתה מתחרט? אני שואל את עצמי. כן ולא. ולא. אני גם עונה. נראה
מה יהיה עכשיו.
איש לא פוצה פה. כל אחד יושב בישיבה שסיגל לעצמו: אחת ואפילו
אחד נחים בסיכול רגליים. מישהי בישיבה מזרחית. אחר סובב את
המשען, כך שגב הכיסא ההפוך צמוד לחזהו. מישהו ברפיון מוחלט,
נראה כאילו עוד רגע יחליק וימס לרצפה. אני זקוף, להפתעתי,
ועיניי רצוצות, עובר בין כל הפרצופים. הם חסרי הבעות. עיניהם
פקוחות אך לא מסגירות דבר. פיהם שמוט. תולים מבט בחלל. בוהים.
ושום קשר עין לא נוצר. לא הם ביניהם ולא ביני לבינם, על אף
שניסיתי ללכוד את תשומת ליבה של אפרת, שדמתה להיות הקרובה
ביותר לאישות שרוצה בתקשורת כזו או אחרת איתי.

"הגולם" בוהה בתקרה. הם ישבו כך. בלי הגזמה שעה. שעה שלמה.
עגולה ויפה, ואם יורשה לי אז ארוכה... גם מרתקת נורא. ואז
התחילו לקום ולהתפזר.
הערב נגמר. הכיסאות הוערמו אחד על השני. השולחן התגלגל למחסן,
הטייפ נלקח, הבקבוק נזרק, האורות כובו. ואיש איש הם הלכו
לדרכם.
זה זה?
זאת אומרת,
זה הכל?
מה זה?
אני המום או מאוכזב? מתפלא. מוזר. איך היה לי? כיף? רע? סבלתי?


בשבוע לאחר מכאן. בחמישה לשבע. באותו אולם ספורט ישן. עם אותם
אנשים. עם אותו השולחן הקטן, שהנחנו עליו הפעם שני בגטים,
חמאה, זיתים ומרמלדה שהבאתי אני. עם השיר "טוב להיות קבלן"
מתנגן ברקע, שבחר אלון. התקיימה הפגישה השנייה שלי. שהיא גם
הראשונה. כיוון שכל פגישה היא הפגישה הראשונה.