צרור מכתבי אהבה לגלי ("מכתבים לגלי" היה השם המקורי)


בעולם של היום אי-אפשר לדעת בדיוק מה יקרה מחר. מי שאתם אוהבים
לא יידע זאת, עד שתגידו לו.
אל תוותרו על להגיד למישהו שאתם אוהבים אותו. אלה לא רק
מילים... ואני יודעת זאת טוב, אולי טוב מכל...
אהבתי אותו. כל כך אהבתי. איך נתתי לו בכלל? בלי להגיד לו...
חכה. אל.

דור היה ילד חייכני. ביישן. הוא היה ידיד טוב. ידע עליי הרבה,
הרבה מאוד, ואני ידעתי עליו. היינו מסתובבים שעות ביחד.
אני ודור לא הכרנו מזמן, רק בתחילת השנה. דור ואני היינו
שולחים מכתבים אחד לשני. הוא היה טוב בהכל. תמיד. טוב בהכל,
חוץ מבטניס. היו לו עיניים מדהימות, מבט תמים כל כך. הוא היה
כותב לי סיפורי אהבה, סיפורים כל כך רומנטים. כל כך אהבתי את
הכתיבה שלו, ביקשתי עוד ועוד. הוא היה ילד כזה מוכשר ובן אדם
כזה טוב. וידיד כל כך טוב.

יום אחד זה פשוט נחת עליי, התאהבתי בו. התרחקתי. לא עניתי
לטלפונים. הפסקתי לדבר איתו.
אני בכלל לא יודעת למה עשיתי את זה. דור שלח לי מכתבים,
בהפסקות ניסה לדבר איתי. אך ראה שאני לא עונה.
כל יום אחרי בית ספר הלך מאחוריי, כנראה קיווה שאסתובב. דור לא
סבל את זה שלא דיברתי איתו שאל את חברות שלי. והן אותי.
וכשמישהו שאל אותי על דור, לא עניתי. לא יכולתי. אני לא יודעת
בכלל למה. אבל לא יכולתי. דור ואני תמיד היינו הולכים בהפסקות
לשדה הזה שהיה לנו מחוץ לבית הספר.. פעם אחת, השומר תפס אותנו
מתפלחים מעל הגדר ומה-זה הסתבכנו. היינו צריכים לנקות את כל
בית ספר. אבל זה היה כל כך מצחיק עם דור.
הוא הכין לי לב מזבל, כזה כישרוני. דור תמיד ידע להצחיק אותי.
הוא הכיר כל כך הרבה בדיחות
ועשה קולות מצחיקים. כל כך היה חסר לי הבדיחות שלו. שנאתי את
עצמי על כך שהתאהבתי בו.
שנאתי.

ביום חמישי שעבר דור ניסה להעביר לי פתק בשיעור מתמטיקה. פתק
שלצערי לא קיבלתי.
עידו ראה את הפתק ואמר: "מור מה זה ביד שלך?" המורה הסתובבה
ולקחה למור את הפתק בדיוק
כשכמעט הספיקה לזרוק ליותם שיעביר לי. היא הקריאה "גלי, אני לא
יודע למה את לא מדברת איתי. אבל רציתי להגיד לך שאת הילדה הכי
יפה והכי נחמדה שפגשתי ואני מצטער אם פגעתי בך".
עידו הוסיף להגיד "ממש ציפור אהבה". כל הכיתה צחקה. באותו
הרגע, ממש שנאתי את עידו.
אחרי בית ספר. דור לא הלך מאחוריי, הוא היה בריתוק. לשעה. על
הפתק שהעביר. ישבתי על הספסל האדום שנהגנו לשבת עליו ובכיתי.
פשוט בכיתי.

יום למחרת היה לנו טיול. בבוקר הוא נתן למירב מכתב, זה כל מה
שראיתי. כל כך הסתקרנתי. ראיתי שם לב קטן, לא האמנתי שהוא אוהב
את מירב. אני ודור קבענו כבר לפני חודש שנשב ביחד. שחר התישבה
ליידי ודור נאלץ לשבת לבד במושב האלכסוני אליי. הפעם הייתי
קרובה למושבים של המקובלים. אני ודור אף פעם לא היינו מקובלים,
העדפנו להיות מי שאנחנו ולא להיות כמו אבי או הבנות
ולרוץ אחרי עידו. הכירו. שחצן, מגעיל, דוחה, וילד יפה שכל
הבנות סובבות סיבובו. עידו אוהב אותי כבר כמעט שנה. כולם
יודעים. הוא הציע לי חברות ואני סרבתי לו. סיפרתי רק לדור
ומירב, והם נשבעו לא לספר. אך מירב סיפרה לכולם ועידו עד היום
בטוח שדור הוא זה שסיפר לכולם. ולכן, הוא שונא אותו.
עידו קינא בקשר שלי ושל דור. הוא כל כך שמח כשהפסקתי לדבר עם
דור. הוא שוב ניסה להתחיל איתי בשבוע שעבר. דור לא יכל לעשות
דבר. הוא היה בטוח שאני כועסת עליו.

כל הנסיעה למצדה חשבתי על דור.
הבטתי דרך החלון ורק נזכרתי ברגעים המאושרים שלנו.
מירב סיפרה לי שדור נתן לה מכתב בשבילי
אבל היא תתן לי אותו רק בסוף היום, כי הוא בתיק
שלה במטען של האוטו. הייתי כל כך מסוקרנת...
לא יכלתי לחכות. העליה להר הייתה מעצבנת.
נפלתי על דור בדרך. הוא עזר לי לקום. ולא אמרתי
לו כלום. אפילו לא תודה.
בירידה ממצדה היה ממש חם. חלק מהבנים התחילו לרוץ.
היה מקום אחד ממש מפחיד שאפילו לא היה מעקה
עידו אמר לדור "נראה מי גבר ויעמוד שם בקצה,
דור! אתה אמור להיות גבר, נראה אותך עומד שם
תוכיח שאתה אוהב את גלי"
דור היסס. ראו שהוא לא מתכוון לעשות מה שעידו אומר
עידו אמר "אתה פחדן ולא יותר מפחדן".
דור התקרב קצת לקצה, ועידו אמר "למה אתה מחכה?"
דור השיב "גלי יודעת שהיא חשובה לי, ולא אכפת
לי מה אתה חושב, זה שאני יעמוד שם לא יעשה עליה רושם
אני מכיר את גלי, קצת יותר טוב ממך."
אחת הבנות צעקה "אכלת אותה עידו".
עידו התעצבן ודחף את דור. דחיפה קלה.
שהספיקה לגרום לדור לאבד שיווי משקל
הוא התנדנד, כמעט מצליח לאזן את עצמו ואז
נפל למטה.

דור איננו,
דור פשוט איננו.
איבד את חייו.
בגללי.
דור איננו.

אני בוכה, אני לא יכולה לעכל.
כל ההלויה הייתי בצד ובכיתי.
במכתב שדור כתב לי היה כתוב רק
"אני אוהב אותך. הפסקת לדבר איתי
דווקא ביום שעזרתי אומץ להגיד לך
שאני אוהב אותך. תהיה חברה שלי?
בבקשה תעני לי ביום ראשון
דור"

אני לא מאמינה  איך..
הוא אהב אותי. דור, אהב אותי.
אני אהבתי אותו. כל כך אהבתי.

איך נתתי לו בכלל?
בלי להגיד לו..


איבדתי אותו. הוא איננו.