אמא, יש לי מפלצת בארון. אני מפחד ממנו, כי אני לא מכיר אותו.
לפעמים כשאני מנסה לפתוח את הדלת, הוא משמיע קולות, מין
גרגורים כאלה. הוא פותח את הפה של וחושף שיניים מלאות ריר. אני
יודע שהוא רוצה לטרוף אותי.
לפעמים אני שומע אותו שורט עם הציפורניים את פנים הארון, קורע
את הבגדים המעטים, שנותרו שם. הוא דופק על הדלת שאני אפתח,
שאשחרר אותו לחופשי, כדי שהוא יוכל לרוץ ולהתרוצץ בחוץ מבלי
שיפריעו לו.
הוא בטוח ישחית את הפרחים היפים ששתלת בגינה, אמא. הוא ירוץ
ויקרע את הדשא מתוך האדמה, ישאיר קרחת חול באמצע החצר. על הגדר
הוא יקפוץ וילכלך את הלבן הטהור, שמסמל את כל מה שבנית ועמלת
עבורי. המפלצת תפחיד אנשים שהולכים ברחוב, כי הם לא מבינים.
בכל יום שעובר, אני מתחיל להבין את הבכי של המפלצת בארון. בודד
לו מבפנים, חשוך. גם לו יש מפלצות שמסתובבות מחוץ לארון ורוצות
לשכוח מקיומו, כי זה הרבה יותר קל.
אבל אני לא יכול לשחרר אותו. אני מפחד, אמא. בבקשה תשחררי אותה
בשבילי, כדי שיהיה לשנינו קצת נחת, אולי...