אף פעם לא חשבתי שאוכל לגלות משהו חדש על הבית שלי, הבית שבו
גדלתי כל חיי. את הבית הזה אני כל-כך אוהב, כל-כך רגיל אליו.
אני מכיר כל פינה בו. אני יודע איך נראה הגג בשעת בין ערביים,
כאשר השמש האדומה מלטפת בעדינות את הרעפים ושולחת בהם חום
נעים. אני מכיר את הריח הנעים והרענן של הגינה לאחר הגשם
הראשון. אני אוהב לראות איך הרוח משחקת במפה על השולחן במרפסת
הרחבה שמעל הגן. קשה לי לשכוח את כל מה שעברנו יחד, הבית ואני.
את יום ההולדת של גיל שש. הבית לבש חג לכבוד המשפחה, שהגיעה
במלואה. אמא הכינה זר צבעוני וחבשה אותו על ראשי. כולם שרו
והרימו אותי על הכסא. לאחר שכולם הלכו - נשארנו אנחנו, הבית
ואני, שיכורים ועייפים מהחגיגות. נדמה לי, שהבית לא השיל את
בגדי החג עוד תקופה לא קצרה לאחר מכן. כאילו להזכיר את אותו
יום. אני זוכר גם איך קיבל אותי הבית בפעם הראשונה שהבאתי
חברה. מצד אחד - הבית היה נקי, ממורק ומסודר, כמו לפני מסדר.
כל הכלים, השולחן, המפה, עמדו דום, מתוחים. מצד שני - הרוח
שרקה בינות השיחים שבגינה, שיחקה בהם בחשדנות ובקנאה. לא אוכל
לשכוח...

אף פעם לא חשבתי שאוכל לגלות משהו חדש על הבית שלי, הבית שבו
צמחתי עד עתה. עד לפני שנה. אז, בלילות, התחלתי לשמוע קולות
משונים, קולות מפחידים. לאחר מספר ימים הבחנתי שהבית נוטה על
צידו. כאילו הוא עייף, כאילו אין לו כוח להחזיק את עצמו.
התחלתי להעביר את הפסנתר, ועוד כמה דברים כבדים לצד היותר איתן
של הבית, בתקווה לשיפור. הקולות לא נעלמו והבית המשיך לשקוע.

המהנדס המומחה אמר שיש כיס אוויר בעמודים שמחזיקים את הבית.
צריך לבצע צילום תת-קרקעי כדי לראות האם זה כיס חד-פעמי או שמא
זהו... אתם יודעים...
לא ישנו כל אותו לילה, הבית ואני. הקולות המשיכו ואני, סהרורי
מדאגה, מתפלל שזה לא משהו רציני. למחרת הגיע המומחה עם עוד
מהנדסים מומחים, ועוזרים והרבה ציוד. הם הצליחו, ללא הרבה כאב
להחדיר את הציוד אל מתחת פני האדמה ולצלם את השלד. הם אפילו
לקחו דגימת בטון מהיציקות המקוריות. יכול להיות שהם ישלחו את
זה למכון התקנים האמריקאי לצורך אישור נוסף. "התשובות יהיו
מחר" המומחה אמר, והלך. אנחנו, הבית ואני, נשארנו עם החשש
והדאגות.

למחרת נפגשתי עם המומחה. הפעם באתי אליו. לבד. לא צריך שהבית
ידע הכל. המומחה אישר את מה שחששנו ממנו כל הזמן. לבית יש
"תפסן", הוא הסביר. זאת הבעיה הכי חמורה של בתים היום. עוד לא
יודעים בעולם איך להתמודד איתה. הוא הסביר ואני בכיתי. כיסי
האוויר יתפשטו, כנראה, לעוד עמודים תומכים של הבית - הוא המשיך
והסביר. אם הם יגיעו ליציקה הבסיסית - הבית יתמוטט.
צעקה נפלטה מגרוני, נפלתי לרצפה והמשכתי לבכות. מה עושים
עכשיו? שאלתי. עכשיו צריך לפעול מהר, ענה המומחה והוסיף: צריך
להבין עד לאן הגיעו כיסי האוויר ולנסות לבצע פעולה מונעת. תדע
לך שאתם הולכים לעבור תקופה לא קלה.

הוא צדק. הבית ואני עברנו תקופה קשה מאד. לאורך הזמן כמעט ולא
חיינו. החרדה לוותה אותנו כל הזמן. הבית נעשה צהוב ומתקלף,
כאילו איבד את הרצון להמשיך. בלעדי הוא היה כבר מתמוטט.
המומחים שברו מרפסת ועקרו מרצפות. הם החליפו צינורות וקרעו
מנורות. שום דבר לא השתפר. גרוע מכך - לשמש לא נותר מה ללטף.
לרוח לא נותר במה לשחק, והריח? הריח הרענן של הגשם בושש לבוא.
כל זיכרונותיי, כל תוכניותיי, הכל נשכח ונמחק. כוחי הלך ותש.

עד שיום אחד נשברתי. הבית התמוטט.
איתי.