שחור ולבן.
הרבה אנשים רואים את החיים בצורה כזאת.

שחור ולבן.
הרבה אנשים רואים הכל בטוב ורע.

שחור ולבן.
אתם שוכחים,
שוכחים שיש עוד המון צבעים באמצע.
אתם שוכחים את האדום של האהבה המשגעת.
אתם שוכחים את הכחול של הים השקט.
אתם שוכחים את הצהוב של השמש מלאת התקווה.
אתם שוכחים את הירוק של צמחים חדשים שרק נובטים.
אתם שוכחים את הורוד של התקווה.
אתם שוכחים את כל הצבעים האלה באמצע. את כל הרגשות.
אנחנו רק אנשים.
אנשים קטנים שחיים חיים רגילים.
אנשים קטנים שחושבים.
אנשים קטנים שמרגישים.
אנשים קטנים שרוצים.
אנשים קטנים ומבינים.
כולנו אנשים, כולנו דומים, כולנו נוצרנו מאותו החומר.
כולנו כועסים.
כולנו עצובים.
כולנו שמחים.
כולנו זועמים.
כולנו מקנאים.
כולנו עוזרים.
כולנו אוהבים.
כולנו שונאים.
כולנו חיים.
חיים ועושים ככל יכולתנו כדי לחיות בצורה טובה, להיות מאושרים
ולא לבזבז אף דקה מיותרת. כולנו רוצים רק טוב לעצמנו ולסובבים
אותנו. כולנו רק רוצים להיות מאושרים ורודפים אחרי האושר.
ולפעמים, בדרך, אנחנו דורכים על אחרים ופוגעים במי שקרוב
אלינו, בלי כל כוונה. באמת שבלי כוונה. אבל אנחנו מתביישים
להודות במעשה ולומר סליחה. אבל לומר סליחה פירושו להיות אדם
בוגר. לדעת להתנצל, לדעת שעשית טעות ולא לחזור עליה, זה להיות
אדם בוגר. ולדעת להבין את האחרים ולסלוח להם גם זה להיות אדם
בוגר.

כולנו רוצים להיות מאושרים.
כולנו רוצים לעשות אחרים מאושרים.
ואם נעשה מאמץ משותף בסוף כולם יהיו מרוצים.