[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סטס צירולניק
/
כביסה מלוכלכת

1.
משהו במיקום של דירת החדר הקטנה שלו מנע מן השמש לחדור בעד
התריסים. בכל בוקר, נותר החדר הקטן, אפוף בריח של בגדים לא
מכובסים, חשוך. הייתה זו כמעט התרחשות מיסטית, שכן אור השמש
סרב לחדור פנימה כל עוד היו התריסים מוסתים על פתח החלון - גם
אם הם עצמם כלל לא היו מוגפים, היה על אבנר לגשת אל החלון
ולהסית אותם ממנו, כמעט למשוך את השמש לתוך החדר, להפציר בה
לפזר את ערפילי השינה עם בוקר.
אל ריח הכביסה המלוכלכת שעמד בדירה כבר מהיום הראשון בו החל
להתגורר בה, לא הצליח אבנר להתרגל. בילדותו גידל כלבלב שחלה
במחלה תורשתית בבלוטת התריס. המחלה גרמה לקרחות גדולות בכל
אזורי גופו של הכלב והפכה את עורו לשמנוני ומסריח, כך שכל אורח
שהיה מלטף את הכלב חש דחף עז לשטוף את ידיו, ונשבע בינו לבינו
שלא לבוא במגע יותר עם היצור האומלל. אבנר היה היחיד שלא הבחין
בסירחון השמנוני שעלה מכלבו האהוב, פשוט כי התרגל לישון עם
הכלב במיטתו. אולם גם לריח שעמד בחדרו הייתה כנראה איזושהי
איכות על טבעית, שכן אבנר חש בו כל זמן שהיה בביתו, ובשום פנים
ואופן לא יכול היה להתרגל אליו. על הקיר שמול החלון, מאחורי
וילון דהוי בצבע סגול, הייתה תלויה מראה לא גדולה. בגלל
שמיקומה היה בדיוק מול החלון, כשהוסר הוילון השתקף בה אותו נוף
שנראה מן החלון. יחד עם הוילון שהיה פתוח ומקופל בשני צדדיה,
נראתה המראה כאילו הייתה חלון. האשליה שעשעה את אבנר מאוד,
ובחודש הראשון למגוריו בדירה אף קיווה שיוכל להערים על
האיכויות המיסטיות ששררו בה, ולגרום לאור השמש להיכנס באמצעות
הסתה של הוילון הדהוי שמעל המראה ולאו דווקא התריסים של החלון
האמיתי.
מאוחר יותר, גילה גם שכשנעמד הוא עצמו מול המראה, מופיעה
השתקפותו על רקע הרחוב שבחוץ, ממש כאילו היה מישהו מציץ אליו
מן הרחוב. כך קרה, בלי ששם לב ומתוך שעשוע בלבד, שהחל לדבר עם
השתקפותו בראי, אליה פנה בכל בוקר, שוב מתוך שעשוע בלבד במילים
"בוקר טוב לך מר פומרנץ, שכני היקר!" אחר כך, מתוך צורך מובן
במענה, היה משיב לעצמו במבטא משעשע "בוקר טוב אבנר!", ולפעמים
אפילו היה מוסיף בנימה ספק משועשעת ספק מרוגזת: "פי, איזה
סירחון שעולה מהצ'יקמוק הזה שאתה גר בו!".
מר פומרנץ זה, פיתח שנינות מעוררת קינאה עם הזמן, ואבנר שמעולם
לא עסק במראה החיצוני שלו  ולא הבין את השימוש הנפוץ שעשו
אנשים במראות, שכח לחלוטין שהוא מדבר עם עצמו מול ראי.
"תגיד לי, אבנר,", פנה אליו פומרנץ בוקר אחד. "כמה זמן אתה
מתכוון להמשיך לשפשף לבד בתוך כל הכביסה המלוכלכת שלך? מה זה,
איזה מן ניסיון להחליף את הסירחון הזה בריח של חרובים? אתה
בכלל יודע מה זה בחורה?"
"אה, פומרנץ," ענה לו אבנר באנחה, "בחורה אף פעם לא ידעתי.
הייתה אישה אחת, כשהייתי בן 15, אבל זה היה כל כך מזמן.."
"אישה..." שרק פומרנץ," מה אתה אומר.."
"כן, אישה אחת. תילדה קראו לה. הייתה מנקה אצלנו. באחד הימים
בחופשת הקיץ, אמא הייתה בעבודה והיא ניקתה. פתאום נכנסה לחדר
בו ישנתי ותפסה אותי... נו אתה יודע... חרובים.."
"אהא.." הנהן פומרנץ, "תמשיך, תמשיך".
"נבהלתי וכיסיתי את עצמי, אבל היא רק הסתכלה עלי ואמרה 'בושה..
בושה.. כזה ילד יפה..'
ניסיתי להמציא משהו, אבל פתאום היא השעינה את המטאטא על
המשקוף, התקרבה אלי, ונכנסה מתחת לשמיכה. 'בוא אלי, יפה שלי..'
מאז ועד שהיא הפסיקה לעבוד אצלנו היא הייתה מתגנבת לחדר שלי
כמעט בכל פעם שהייתה מנקה"
"איזה סיפור.. איזה סיפור!" חייך פומרנץ. "יש רק דבר אחד
שמוכיח שהכול פטפוטי ביצים!
אין שום סיכוי, לא היום ולא לפני 12 שנה, שאישה, שום אישה,
תגיד עליך 'יפה שלי'", אמר פומרנץ וצחק צחוק רם וחזירי. אבנר
חייך והצטרף אליו גם הוא בצחוק רם, אבל מעט פחות חזירי.



2.
אבנר עבד כפקיד במשרד פטנטים קטן ברחוב צידי מוצל, לא רחוק
מהדירה שלו. רוב הזמן כלל לא זכר מה עשה שעות על גבי שעות
במשרד. הפעולות אותן ביצע היו אוטומטיות לחלוטין, והוא אף סבר
כי היו חסרות חשיבות באותה מידה שהיו אוטומטיות. בכל זאת, היה
מבלה תשע שעות ביום, מהצהריים ועד הערב בחדר צידי שהוסב ממחסן
חומרי ניקוי למשרד - ישוב מאחורי מכתבה ישנה שכנראה נמצאה
נטושה בקרן רחוב, שכן רוב שטחו של השולחן היה מוכסה במדבקות
ילדים. חלקן נלקחות מאריזות של מעדני חלב, וחלקן היו שרידים
לכל מני אופנות חולפות אצל ילדם שכבר מזמן התגייסו, החל
במדבקות כדורגלנים וכלה בכל מני ילדים עתירי מומים בעלי שמות
מחורזים כמו "עדינה גיליוטינה" ו-"יוסף מזלג בכתף".
כמו בדירתו, למרות שהיה המרחב העוטף את שולחן העבודה שלו
מאוורר מאוד, גם בו עמד ריח של כביסה מלוכלכת. המאפייה הסמוכה
למשרד הפיצה בכל הרחוב ריח של לחם טרי, אולם ריח זה - שאבנר
ראה בו התגלמותה של הרומנטיקה - זוגות מתעלסים על שקים גדושי
קמח, מכוסים באבק לבן וכבד - אפילו הוא לא הצליח לסלק את הצחנה
החונקת שאבנר הכיר כל כך טוב מכל מקום בו בילה את שעות יומו.
בעל המשרד היה חבר וותיק של הוריו. הוריו של אבנר נחנקו למוות
בביתם שני חורפים קודם לכן. מערכת ההסקה המרכזית שבביתם הדליפה
כמות גדולה של פחמן חד חמצני אל הדירה הסגורה שלהם, והם מתו
בשנתם. אבנר חזר הביתה מאוחר בלילה מהסופרמרקט בו עבד אז, ומצא
את שניהם ללא רוח חיים. תמונת מותם הייתה כתחריט לאינטימיות של
34 שנות נישואיהם:
אביו ישן שרוע איברים על ספה שקטנה מדי לממדי גופו, מועך את
משקפי הראייה שלו תחת כתפו השמאלית, ושלט הטלוויזיה מוטל על
חזהו, כשעל המסך מטיילות הלוך ושוב דוגמניות בתחתונים.
בחדר הסמוך, ממנו בקע צפצוף מונוטוני ומתמשך של ערוץ שסיים את
שידוריו לאותו לילה, ישנה אימו, בצד שלה של המיטה. שתי שמיכות
עבות לגופה, ומשקפיה החליקו על מורד אפה.
הצפצוף המתמשך שבקע מן המרקע היה כמוניטור רפואי שמחובר לליבם
הדומם של שני הוריו. אחרי מותם פנה אליו אהוד, זה היה שמו של
בעל המשרד, והציע לו עבודה במשרדו. הוא גם היה זה שמצא את
הדירה הקרובה למשרד, שם גר אבנר מאז נפטרו הוריו. פעמים רבות,
אחרי שעות העבודה ולעיתים בבקרים כשהיה מקדים לצאת מן הדירה,
נהג אבנר לטייל ברחובות סביב אזור מגוריו ועבודתו ולהרהר
באנשים שמיהרו סביבו. הוא אהב להבחין בהבעות שהיו נסוכות על
פניהם של העוברים ושבים, משום שלהבנתו, סימלה את הצורה שבה חיו
את חייהם: היו הולכים איש למקומו, גופם כולו מושקע בפעולת
ההליכה ומחשבתם נודדת ומתעסקת בצרות היומיומיות. הבעות פניהם,
תמיד שיקפו את אופי המחשבות שהטרידו את שלוותם. לעיתים תהה
איזו הבעה נסוכה על פניו בשעה שהיה הולך מביתו למשרד ובחזרה,
אולם היה זה אחרי שכבר שכח שהחלון דרכו היה מדבר עם פומרנץ
שכנו היה למעשה מראה.



3.
הוא לא זכר מתי בדיוק, אבל פתאום, בתוך שתי ערימות הכביסה
המלוכלכת ביניהן ניהל את חייו, קרה משהו שדמה מאוד ליקיצה מתוך
שינה שנמשכה תקופת חיים שלמה. שעת ערב מאוחרת אחת אבנר פיהק
והפסיק את עבודתו. כשהיה מבצע הפסקות קצרות להרהורים בזמן
עבודתו, תמיד חש כאילו שבה הכרתו אליו. כך היה גם הפעם, והוא
התמתח על כיסאו, השעין ראשו על שתי ידיו והציץ אל הרחוב מן
החלון מולו. אל הבניין בו עבד, מעבר לרחוב, עמד בניין דירות.
בחלון הקומה השנייה, בדיוק מול חלונו, ראה אבנר בחורה יפהפייה
מביטה בו בעצב. סנטרה היה מעט שטוח, כשל גבר, ובפניה קווים
עדינים. החדר היה חשוך, והואר רק על ידי ריצוד של מסך
טלוויזיה, אבל למרות זאת, ראה אבנר שהאישה יושבת בחלון ומביטה
בו.
קצב פעימות הלב שלו הואץ מעט, ורעד קליל טיפס על גבו. פתאום
נהייה מודע מאוד לידיו, שהחזיקו את סנטרו, והתנוחה נראתה לו
טיפשית. הוא הזדקף והניח את ידיו על השולחן בפשטות אבל מחווה
זו נראתה לו כל כך לא טבעית, שהוא הרגיש טיפשי אף יותר ממקודם.
בשביל להעסיק את ידיו, החל מסדר את הדפים הפזורים על השולחן
בערימות אקראיות. כשהרגיש בנוח, העיף מבט מחוץ לחלון.
עתה נדמה לו שלעיניה הוקל מעט, משום ששפתיה לבשו חיוך קטן.
אבנר השפיל מיד את עיניו, וחייך אל הדפים שהיו עתה מסודרים
בערימות קטנות על השולחן. אחר כך החל מפשפש בשלושת המגירות
שהיו מצורפות לשלוחן, עד שמצא טוש עבה.
הוא הוציא דף חלק מאחת הערימות, וכתב עליו, באותיות דפוס
גדולות "היי." כשסיים להבליט את הכתוב קם, ניגש אל החלון והראה
לבחורה את הדף. "היי." חשב לעצמו תוך כדי שהוא מושיט את השלט
לפנים. הוא ראה שחיוכה העדין מתרחב, ולכן לקח דף נוסף וכתב
עליו "איך קוראים לך..?" באותן אתיות דפוס מהוססות. הטלוויזיה
הוסיפה לרצד, ולשמחתו של אבנר, החדר היה מואר טוב יותר ממקודם,
למרות שהריצוד העצבני ערפל מעט את פניה. הוא הביט בה וחיכה
לתשובה. היא לא ענתה דבר, ואבנר עמד ליד החלון והמשיך להביט
בריכוז ובחשש. לפתע נעו שפתיה, והוא הצליח לקרוא שתי הברות
מתנועות השפתיים הדקות: "מר-גו". "מרגו! איזה שם יפהפה.." חייך
לעצמו. "אני אב-נר" אמר אל החלון בדממה, כשהוא מנסה לעשות את
תנועות שפתיו ברורות ככל האפשר. ליתר ביטחון, שוב פנה אל
השולחן ורשם על נייר: "יש לך שם נורא יפה. אני אבנר!"
מרגו חייכה אליו, ואבנר הזיע מהתרגשות. בידיים רועדות, שלף דף
נוסף מאחת הערימות, וכתב עליו: "אני עובד כאן". אחרי שהושיט את
הדף מחוץ לחלון, חיכה לתגובה שלה. העצבות שוב חזרה לעיניה,
החיוך הצטמצם והוא ראה את השפתיים שלה נעות, מלוות בריצוד
עמום. "אני כלואה כאן".
אבנר נבהל, ושרבט במהירות מעברו השני של הדף: "מי כלא אותך?"
הוא ראה אותה מביטה בהיסוס לצדדים, מתכוננת לענות לו. פתאום
פסק ריצוד מסך הטלוויזיה והחדר חשך. מרגו נבלעה בתוך החשכה,
ולאור הירח, אבנר עוד הספיק לראות צללית שמנה של אדם מסיתה את
הוילונות, מגיפה את תריסי עולמו.



4.
בחוץ כבר הלילה ירד, ואבנר מיהר לדירה, מהרהר במרגו ובכולאה
השמן. כשנכנס לדירה,  פנה מיד אל הוילונות הסגולים. "פומרנץ!,
אתה שם?", שאל תוך כדי שהסית את הוילונות. פומרנץ חיכה לו. "מה
קרה לך? פתאום התעוררת לחיים?" אבנר בהה בו מספר שניות, ואז
חייך. "כן. זה בדיוק מה שקרה לי היום, פומרנץ. התעוררתי לחיים,
נולדתי, התאהבתי". "אוהו!" הפטיר פומרנץ, משועשע. "מי המסכנה?"
אבנר לקח נשימה עמוקה, והגה את השם בנשימה אחת ארוכה, מתענג על
הצליל הפשוט.
"מר-גו. שמה מרגו. ראיתי אותה מתבוננת בי בעבודה. הרמתי את
העיניים והיא הייתה בחלון מולי, נועצת בי את עיניה, עיניים
שטיפסו לי על הגב, הרטיטו את כל הגוף שלי." פומרנץ הרחיב את
החיוך המשועשע שלו ועטה הבעה מלגלגת. "ועם כל הרטט וההתרגשות,
חזרת לבד לדירה שלך, להסריח פה מגרביים מלוכלכות אל תוך הלילה?
איזה מן ייצור אומלל אתה?"
"אני.. היא.. היא הייתה כלואה. ככה היא אמרה לי. מישהו שמן
מחזיק אותה אצלו בדירה, סגורה, עצובה כל כך... היא יושבת לבד
מול החלון, והוא רואה טלוויזיה. זה האור היחיד שמאיר את היופי
שלה. היא מופיעה ונעלמת, מהבהבת יחד עם המסך, כל כך יפה, כל
כך...
פומרנץ! אני מוכרח להציל אותה! אני חייב לשחרר אותה".
"עכשיו אתה מדבר, אבנר! צא אליה! קח אותה מתחת לאף של החזיר
השמן הזה, ממש מתחת לאף!"
"כן.. אני אלך אליה. אני אשחרר אותה.. אני.. אשחרר את עצמי!".
אבנר יצא אליה, נסער, נחוש, מאוהב.



5.
הלילה כבר היה כבד מאוד בחוץ כשאבנר נכנס לסמטה הסמוכה לבניין
בו נכלאה מרגו. מקור האור היחיד היו עיניהם הבורקות של עשרות
חתולים ששרצו לכל אורך הסמטה, מייללים ולועגים לו כתינוקות
מעונים. הוא שמע אותם הוגים את שמה ביללות לועגות, מתגרים
באהבתו. "מאאאאאאאאררררגווווווווווווווו......
מאאאאאאאארגווווווווווו". הוא התעלם מהם וניסה למצוא דרך לטפס
אל החלון הצידי של הדירה. "המרזב" חשב לעצמו. מרזב דק ושברירי
עבר בסמוך לשורת החלונות, בתוכם נמצא גם חלון דירתו של החזיר,
כולאה של מרגו. הוא החל לטפס בזהירות, והחתולים החלו משוטטים
הלוך ושוב ליד המרזב, מביטים בו ברעב ובלגלוג. החלון היה פתוח
ואבנר נכנס פנימה, אל חדר שהתברר להיות מטבח קטן.
את חלל הדירה מלאו נחירותיו של אויבו. "מסכנה כל כך.." חשב
אבנר. "נחירותיו וודאי מדירות את שנתה". "מרגו!" הוא רצה לקרוא
בלחש, אולם ההתרגשות שמילאה אותו כשחשב להגות את שמה הגבירה את
קולו לכדי צעקה חזקה. הנחירות בסלון פסקו, האור נדלק. קול
צעדים נשמע, והחזיר עמד בפתח המטבח, בעיניים טרוטות, ממצמץ.
לגופו היה רק זוג תחתונים לבנים, מלוכלכים, שנאבקו להיראות תחת
כרסו העצומה, שהייתה מכוסה שיער. ראשו היה קטן וקירח, והוא
הביט אל אבנר בפליאה ובמבט שואל.
אבנר חש התכווצות של פחד בחזהו, והתמלא זיעה קרה. "באתי.. באתי
לשחרר את מרגו. תן לה ללכת או ש..." השמן הביט בו והפליאה
בפניו גברה. "מרגו?" הצורה בה הגה החזיר את שמה מילאה את אבנר
זעם. קול הבס של אדם זה כמו גרם לשמה להתכווץ באימה, ואבנר
הביט סביבו, מחפש משהו להטיל בכיוונו. על השיש לימינו עמדה
צנצנת גדולה של עגבניות כבושות. אבנר זינק לעברה, אחז בה בשתי
ידיו, והשליך אותה על השמן, שעדיין עמד בתחתוניו, נדהם, בכניסה
למטבח. הצנצנת פגעה בפניו והתנפצה לרסיסים. הוא מעד וקרס לרצפה
ביבבת כאב, מחוסר הכרה.
החדר התמלא בריח חזק של שום.
אבנר יצא מהטבח, פסע מעל הגוף השמן שראשו שתת דם ונכנס לסלון
המואר.
על הקיר מצד שמאל הוא זיהה את החלון ממנו דיברה אליו מרגו. הוא
קרא בשמה, חזק ככל שיכל.
ואז הבחין בה. היא הייתה תלויה על הקיר, בדיוק מול החלון,
מצולמת, ממוסגרת, ומחייכת אליו את חיוכה הקטן. "לא אכפת לי"
חשב לעצמו ופנה אליה.
"נלחמתי למענך. אני מוציא אותך מכאן, לוקח אותך איתי"

אבנר הביט בה מעט, אחר כך דימה אותה עונה לו בקול מתקתק.
"תודה."
הוא הוריד אותה מהקיר, ויצא מהדירה, כמעט רץ לביתו, כשבחוץ
החתולים לועגים את שמה אחריו. "ממממאאארגגגגגגגגו...
מאאאאאאאאררררגוווו" הוא תלה אותה על מסמר שהיה קבוע בקיר עוד
לפני שהתגורר בדירה, לא רחוק מוילונותיו הדהויים של פומרנץ,
היא חייכה אליו, והוא יישר אותה, פסע כמה צעדים אחורה וחייך
חזרה.
כמעט שיכל להבחין בפורנץ קורץ אליו מאחורי הוילונות, אבנר
התיישב על המיטה, ובעיניים עצומות, בעונג, חש את ריח הכביסה
המלוכלכת,
צחנת הבדידות הולכת ונעלמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם זה "במה
חדשה", למה
בלינק זה לא
new stage?!


זאתי שמנסה
למרוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/04 18:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סטס צירולניק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה