כפתורי החולצה לא נפתחו. ידיי רעדו, אחוזות תזזית לא נשלטת,
טיפת זיעה מזדחלת לאיטה במורד גווי. שמטתי את ראשי במבוכה,
נותנת לשערי הארוך לגלוש על פניי, לחצוץ במחיצת... מה המילה?
לא חשוב... את עיניי ממבט נסתר. בתנועה פתאומית כביכול מעיפה
אותו לאחור, מחליקה את כף ידי הימנית לאורכו, שולחת מבט חטוף
לכיוון המכתבה הישנה. הטלפון עדיין לא צלצל. חזרתי להיאבק
בסוגרי הבגד, שקניתי באותו יום, או אולי יום קודם לכן, לא
זוכרת. לא משנה. בחריקה צורמת אני קמה מכיסא העץ, שקיבלתי
בירושה מסבתי (זיכרונה לברכה). מביטה סביבי, דירת סטודיו קטנה
באמצע שומקום 32. הקיר מכוסה בפוסטרים מצועצעים, ששמרתי מגיל
שתיים-עשרה בערך, לא יודעת למה. אחד מהם עקום. אני מסתכלת על
כתוביות בצבעי סגול, אדום, כחול, כתום, צהוב וירוק זוהר,
שעדיין שמר על הניצוץ המיוחד, שהיה לו לפני שבע-עשרה שנה. קצות
שפתיי מתעגלות לחיוך מר. כאילו מאוויר דק (כפי שאחותי הייתה
נוהגת לומר) התגנבה תמונת משפחתי לעיניי המשוטטות. מוזר, כאשר
אני עומדת בזווית הזו, נדמה שיש שריטה קטנה בקצה הזכוכית
העוטפת. אני מתקרבת, והיא נעלמת. אני תופסת את שולי החולצה
ומשפשפת בחזקה את הזכוכית, רק ליתר ביטחון. מריצה במוחי שוב את
פרטי השיחה, בוחנת בעין אובייקטיבית לחלוטין. הוא כבר היה צריך
להתקשר. הוא חייך, זה תמיד סימן טוב, חיוך אמיתי, לא של מבוכה.
גם השיחה הייתה חלקה, הוא סיפר לי שגם הוא במקור מיישוב קטן,
עובד כברמן. הוא אפילו הקשיב, כשסיפרתי לו שאני מעצבת גראפית
במקומון המוביל. גם בקולנוע היה נחמד, אפילו שהסרט היה נוראי.
אהבתי את חוש ההומור שלו. אולי זה בגלל שלא ממש רציתי לנסוע על
הטוסטוס. אבל הוא לא יהיה כזה שטחי. אני מרימה את השפופרת,
לוחצת אוטומטית על שש, נזכרת שכבר השארתי הודעה אחת לפני
שעתיים. אני הולכת אל השירותים, מניחה את ראשי מתחת לזרם המים
הקרירים.

הטלפון מצלצל.

צלצול אחד, אני לא זזה, צלצול שני, בתנועה חדה מושכת את ראשי,
מקבלת מכה מברז הברזל, מסננת קללה, צלצול שלישי, ביד אחת תופסת
מגבת, את השנייה מושיטה קדימה בייאוש, צלצול רביעי, הטלפון
נדם.
בטח עוד טעות במספר.