מה קורה לשאהיד אחרי שהוא מת?
כמובן שהוא קודם כל מתפוצץ לאלפי חתיכות יחד עם כמה שיותר
עוברי אורח תמימים שנקרה מזלם להיות חלק משמחתו הבלתי מתוארת
של אותו שאהיד על כך שסלל לעצמו דרך בטוחה לגן עדן. אבל מה אחר
כך?
מחמוד, שאהיד טרי, מגלה שהדרך לשלווה אינסופית ו-72 בתולות
בלונדיניות אינה כל כך פשוטה כמו שמפקדיו אמרו לו. זה הסיפור
שלו.

              מחמוד התעורר בשדה רחב ידיים, נשען על גזע עץ
שצמרתו לא נראתה לעין. השדה נפרש עד אין קץ, נושק לגוון התכלת
שהתערבב באופק. הדשא התנועע בקצב אחיד עם רשרוש עלים נסתרים,
יוצרים יחדיו תחושה של הרמוניה ושלווה. מחמוד יכול היה להבחין
באיילות כתומות רועות כמאה מטרים ממנו על מישור נמוך במעט
ממקומו. רק כעבור דקות ממושכות של בהייה מגושמת הבחין מחמוד
שהאיילות אינן אלא פסל שנועד כנראה לדמות לשדה מראה מציאותי.
הוא שפשף את רקתו. להפתעתו, הוא לא חש בכל כאב, מעט לתחושת
השריפה החולפת. כשניסה להתעמק בנושא, הוא הבין שזהו פלא שגופו
מחובר בדיוק כפי שנולד, לפני שפוצץ את עצמו לאלפי חתיכות בשוק
המרכזי. הוא ניסה לקום, אך גילה שלמעט ראשו וידיו הוא משותק.
"איזה מין גן עדן זה, איפה הבנות?" סינן מחמוד לעצמו
מגף ענקי צץ לפניו משום מקום. "זה לא גן עדן" קול מתכתי ומעוות
בקע ממנו. "אנוכי אללה אלוהיך, השתחווה לפני או סבול את
זעמי!"
מחמוד הזדרז וניסה להשתחוות לפניו, אך ללא הועיל. גופו כעת היה
משותק לחלוטין. כל שיכל לעשות היה לצפות במגף הענקי רוטט
מהתקפי צחוק. מסיבה נסתרת לעיניו של מחמוד, גלי הצחוק השתנו,
הם נפלטו בקול מעט צייצני ובמבטא סקוטי קל.
"די, די, אתה הורג אותי!" אמר אללה באותו קול בין התקף צחוק
למשנהו. "אתה משותק, הגוף שלך רק נמצא שם, אין לך שליטה עליו"
"אם אתה יודע את כל זה, למה ביקשת ממני, לא, דרשת ממני,
להשתחוות לך?" שאל מחמוד
"זה משעשע אותי לראות את החדשים מתפתלים ולא מצליחים, זה אחד
ממקורות הבידור היחידים שיש. הקליטה של הלווין גרועה כאן,
ושאני לא אתחיל אפילו לדבר על הכבלים..." הסביר אללה. "בכל
אופן, ברוך הבא לעולם הבא!"
"כן, כן, עליי לברך אותך שליט כל-יכול על גן-עדן מופלא ביופיו.
הכל טוב ויפה, אבל... איפה הבתולות שהבטיחו לי?" מחמוד הסתכל
סביבו
"בתולות?! כאן?! איפה אתה חושב שאתה נמצא, מנזר?!" גיחך אללה
לעומתו. "או... אתה תקבל את הבנות שלך... אבל קודם כל תצטרך
להוכיח את עצמך כראוי לגן עדן"
"מה? זאת אומרת שזה לא גן עדן?" אם נשווה לרגע את פליאתו של
מחמוד במהלך שיחתו עם אללה, בתחילתה הייתה כטפטוף עליז של
אחה"צ סגרירי או כטל הבוקר, אך ככל שאללה הרחיב בדיבורו היא
נהפכה בהדרגה לסערה אימתנית מאכלת כל...
"אתה מתכוון לחור הזה? מה פתאום! זאת החצר האחורית, פשוט הבית
הרגיל היה מלא... אז תקעתי אותך כאן. חשבתי שלא יהיה אכפת לך"
"רגע, רגע, תחזור אחורה" אמר מחמוד. "קודם כל, מה'ז'ת'ומרת
'להוכיח את עצמי', ו-ב', למה מגף?"
"למה לא מגף?" שאל אללה
"לא יודע..." הוא לחש, כאילו התבייש לדבר
"אז למה אתה שואל?!" חתך אותו אללה. "ובנוגע לשאלה הראשונה,
תצטרך לעבור דרך צפון אלנדיה הדרומית, איפה שאנחנו נמצאים. כאן
תעבור בשבעת חבלי הארץ השונים בחיפוש לתשובות שרשימת המשימות
שלך דורשות. רק לאחר שתשלים  את כל המשימות תורשה להיכנס לגן
עדן"
"איזו רשימת משימות?" שאל מחמוד
"הרשימה שתקבל עוד מעט" ענה אללה. "אבל קודם כל, עליך לבקש
שלוש משאלות שתוכל להיעזר בהן במסע שלך"
"איך לעזאזל אני אמור לעשות את זה כשאני אפילו לא יודע מה אני
אמור לחפש ואיפה?!" צעק מחמוד בחמה גוברת
"אל תזלזל בסדר הטבעי של הדברים כאן, ואל תזלזל בי!" החזיר
אללה צעקה. "יודע מה, זאת תהיה המשאלה שלך, להבין ולכבד את
העולם הזה!" אמר אללה, נפנף בידיו, שלמעשה היו רצועות עור
קטנות שהתרופפו מקצותיו, ואמר את מילות הקסם.
לאחר שענן העשן התפוגג, מחמוד הבין כל מה שהיה צריך לדעת. הוא
הבין את שפת המקום, הוא ידע את מיקומו הגיאוגרפי של כל אזור
ואזור, הוא אפילו ידע מדוע ציפורים עפות ופרות לא. נותר לו רק
דבר אחד לדעת:
מדוע ישנן קלמנטינות למרות שכבר יש תפוזים, אבל זאת שאלה שאין
איש או אל היודעים את התשובה. הוא היה כמו בלון גומי, בלון
הממלאים אותו במי הידע, טיפה אחר טיפה. הבלון מתעגל, מתרחב,
רוטט מהמעמסה, מלא עד כמעט אפס מקום, כאילו עוד טיפה אחת תכריע
את מחמוד ותפוצץ את ראשו הקטן לאלפי מיליוני חלקיקי גומי קטנים
עוד יותר. בתור מישהו שכבר התפוצץ, מחמוד צריך לדעת.
הוא חייך.
"ועכשיו, למשאלתך השנייה. מה תרצה?" שאל אללה ברוב חשיבות
"אממ... תספורת וזקן צרפתי מגניב כזה, כמו של הבוהמים, אתה
יודע, כדי להצליח עם הבחורות. לא נראה לי שהמראה של השרוף
בשינקין יעבוד" מחמוד ענה בעיניים נוצצות והנאה גדולה, שמקורה
כנראה בהצלחה העתידית לבוא עם הבנות.
"יהי כן" אמר אללה והדביק למחמוד זקן מזויף לסנטר. "טוב,
ועכשיו לדף המשימות" פתח אללה
"רגע, רגע, מה עם המשאלה השלישית?"
"כבר השתמשת בה!"
"מתי?!"
"כרגע! הזקן המ-ג-נ-י-ב שלך, זוכר?"
"זאת הייתה המשאלה השנייה!"
"לא, הראשונה הייתה לקבל את הגוף שלך, השנייה להבין ולכבד את
העולם הזה, והשלישית הזקן!"
"מה?! טוב... אז אני רוצה לבטל את הזקן... לא ידעתי שזאת
המשאלה האחרונה שלי!"
"טוב, טוב, שתוק!" אמר אללה. "בכל אופן, הנה הרשימה" הניף אללה
יד נסתרת שנתגלתה רק לשניות מספר ויצר דף זהוב בעל סרט אדום.
הדף ריחף לאיטו מן מגף עצום הממדים שהיה אללה עד אחורי גבו של
מחמוד.
"המשימה הראשונה שלך היא לפתוח את ארון העץ הקדוש שנמצא בתוך
כוך השחור שמסביבו אפלה נוראית היות והוא מקור כל החושך וכולי
המצוי במערת הארורים שבתוך ההר הגבוה והירוק, ולהחזיר את הנמצא
שם לרשותי" קולו של אללה רטט ליצירת אפקט דרמתי. "תחילה עליך
ללכת בשביל הדרקון הכתום ושם תמצא את דרכך" סיים אללה
"בסדר, איך קוראים להר הגבוה והירוק?" שאל מחמוד תוך כדי קשירת
מגפיו
"ההר הגבוה והירוק" ענה אללה ברוגע מפתיע, תשובה התואמת לאופיו
הסוער של שליט אלנדיה הכל-יכול כמו צירוף המילים 'בקסטריט
בויז' ו-'להקה'.
"אבל... מה שמו?" שאל מחמוד בשנית
"ההר הגבוה והירוק!" ענה אללה, כעסו גבר.
"ששמו..." מחמוד פיתה את אללה להשלים את המשפט, ללא הצלחה
יתרה.
"ההר הגבוה והירוק!" צרח אללה. "מה, אתה אידיוט או שאתה עושה
את עצמך?! כבר אמרתי לך את שמו כבר לפחות חמש פעמים - ההר
הגבוה והירוק!!!"
לאחר ויכוחים ממושכים נכנע מחמוד, והחליט לצאת למסע. השעה
הייתה מאוחרת, אך לא יותר מדי - כשעה או שעתיים לאחר ארוחת
הצהרים המקובלת. הוא התרומם, אמנם בכבדות ובעזרת גזע העץ ששכב
לצלו, אך התרומם. כעבור כמה פסיעות הפנטזיה שחלחלה למוחו של
מחמוד נשברה, אותה פנטזיה שמפקדיו בחולייה דאגו לטפטף בכל
הזדמנות לגבי יופייה המופלאה של ארצו של אללה. הררי פסולת
בניין היו מפוזרים בכל מקום, ומתוכם בקעה צחנה עד דמעות. הוא
כמעט ולא הצליח למצוא את דרכו החוצה. הוא נשם עמוקות, ושטף את
עיניו בנוף הכפרי הציורי שנגלה לפניו, נוף שכמעט ונשכח ממנו
בחייו. הוא תהה מדוע קוראים למקום הזה 'שביל הדרקון הכתום',
כעבור כמה רגעים הוא גילה את התשובה. הוא צץ מקו האופק
האפלולי, בולט על הרקע הירוק כמו שאלומת אור מפלחת את שארית
החשכה, קול חרחורו היה מכני מעט, אך מבהיל בכל זאת. הכתם הכתום
המשיך לגדול, פולט עננות עשן שחור וסמיך לסירוגין, עשן שהיתמר
אל האוויר והלאה.
להפתעתו, אחרי שהתקרב דיו אל הכתם הרועש, נוכח מחמוד לדעת שזהו
טרקטור ענקי, שנוהג בו לא אחר מאשר חולד המרכיב משקפי שמש. הן
היו מהדגם החדש של פרינס, זה שעדיין לא הגיע לחנויות בארץ.
באותו רגע שקל מחמוד לבקש מאללה זוג כזה, אבל לאחר הרהורים
פילוסופיים ארוכים וניתוחי כל ההתפתחויות הצפויות הוא ויתר.
העיקר שנתן לכך מחשבה עמוקה. החולד היה נמוך, בהתחשב בעובדה
שהוא חולד, בעל פרווה אפורה-כהה שבהקה לאור קרני השמש. מחמוד
יכל להבחין בכפפות עור חומות על כפותיו של החולד, כנראה הוא
היה מקצוען. הטרקטור נסע בקו ישר, אך הישר לתוך קבוצת סלעים
ענקית שנחה לצד הדרך. הסלעים היו בצבע בז', צבע שהתמזג בשלמות
עם הדשא הרך, דשא הנרמס מתחת לגלגלי הענק של הטרקטור. למרות
הקול הרועם שנגרם ללא ספק מניפוצן העדין של האבנים, מחמוד יכל
לשמוע להקת דרורים במעופם מעל, ממש אל תוך הענן הסמיך שהשאיר
אותותיו בהם גם זמן רב לאחר שעזבו. בקול שאון רב נכנס הטרקטור
אל גל האבנים. מחמוד רץ אל עבר הטרקטור וניסה להציץ אל עבר
כיסא הנהג.
"היי! אתה בסדר? ... הלו? יש שם מישהו?!" מחמוד שמע עצמו צועק
בקול לא אופייני, מעט צייצני. הוא חשב שאולי מיתרי הקול בגוף
החדש צריכים שפשוף קל כדי להחזיר את קולו הטבעי. הוא כחכח
בגרונו.

"YEAH BABY"
בקע קול מחוספס מהטרקטור, קול שהזכיר איזשהו זמר ג'אז שמחמוד
שמע פעם ברדיו, רגעים לפני פעולת מרגמות.
"YOU SOUND VERY PRETTY, BABY, COME'ON BABY, OVER HERE"
הקול חזר
מחמוד טיפס למושב הנהג, וראה את החולד שרוע על מושב הנהג.
"COME'ON PRETTY BABY, YEAH BABY, GIVE ME SOME SUGAR, BABY"
החולד שרבב את שפתותיו.
"I'M FEELING LONELY, BABY, LET'S MAKE SWEET LOVE, BABY..."
"מה?!" צעק מחמוד בפליאה וזעם
"או... סליחה, טעות שלי גבר, חשבתי שאתה מישהי אחרת" אמר החולד
במבטא תימני כבד. "אולי ראית אותה? נשמע לי כאילו יצא מזה
משהו, אתה יודע, שהיא רוצה אותי ועניינים."
"זה הייתי אני, יא מנאייק" מחמוד צרח שוב.
"אז מה קרה לקול שלך? גבר, יש משהו שאתה רוצה לחלוק עם
הקבוצה?" החולד הביט במבט מצועף לכיוונו של מחמוד. זווית פיו
התעגלה לחצי עיגול, מה שכנראה היה אמור להיות חיוך מזמין. בכל
אופן זה לא היה זה, והשפם הדק שלו בהחלט לא עזר.
"יא-אללה, אז נשבר לי קצת הקול, אסור לי?! יודע מה, שכח מזה,
פשוט שכח מזה"
"מה אמרת?" לפתע נשמע קולו של אללה מהמרומים, בערך בזווית של
45 מעלות מעל לראשם של החולד ומחמוד.
"רק הסברתי לחולד הזה שהקול שלי נשבר, מי דיבר אתך?" ענה לו
מחמוד
"אה... טוב, פשוט אמרת 'יא-אללה', שזו פניה אליי, וכל כך משעמם
לי שפשוט התערבתי" אמר אללה בטון מאוכזב. "אתה יודע, כבר אין
פיצוצים, אין אקשן, וכבר נמאס מארנולד בווידיאו אומר 'אייל בי
בק'. זה כבר מתחיל לעצבן"
"אוקיי... אז... מה קורה? מה שלומך?" שאל מחמוד בחשש
"אל תשאל אותי שאלות רחמים! אני יודע שלא באמת אכפת לך, אתה רק
מרגיש לא נוח!" צעק אללה
"לא אני לא! רק רציתי לדעת, כי זה סוג הבנאדם שאני, אבל אם אתה
לא רוצה, לא צריך!" הוא ענה בתעוזה שהפתיעה אפילו את עצמו, אך
כעת היה מאוחר מדי בכדי לחזור בו.
משראה שתשובתו לא עוררה תגובה מצדו של אללה, נעלב מחמוד עד
עמקי נשמתו, וכדי לסמל את כעסו ואכזבתו החווה את המחווה
הקיצונית ביותר שיכל להעלות על דעתו - הוא התניע את הטרקטור של
החולד, נסע ברוורס, ולאחר שחזר לשביל האיץ למהירות מקסימאלית,
הפנה את כף ידו לעבר המקום האחרון אשר ממנו בקע קולו של אללה
וצעק "טוק טו דה הנד קוז דה פייס דונט וונה ליסן!!!"
"אז מה עכשיו?" שאל החולד כעבור כחצי שעה.
"לא יודע" ענה מחמוד. "אני מניח שאני אמשיך בקווסט הקדוש שאללה
נתן לי. הוא בחור מגניב כזה סה"כ, אולי הוא ייתן לתקרית
להחליק."
"אה... טוב. למרות שזה לא מה שהתכוונתי" אמר החולד
"אז למה התכוונת?" מחמוד שאל בקוצר רוח שגבל ברשעות, כנראה
שרידים אחרונים מהזעם הקודם.
"פשוט מה קורה עכשיו, אני מרגיש קצת רוח בשפם"
"מה זאת אומרת 'אני מרגיש קצת רוח בשפם', אנחנו נוסעים, ברור
שתרגיש בריזה קלה!"
"אנחנו נוסעים?"
"כן..." מחמוד הפנה מבטו אל החולד בזלזול. "כבר בערך חצי
שעה... מה אתה לא רואה?!" הוא המשיך
"למען האמת לא"
"מה?" הופתע מחמוד, למרות פיסת המידע שצפה חזרה אל תודעתו,
פיסת מידע שהודחקה מימי ביה"ס, לפחות לפני שהטנקים פוצצו אותו
- חולדות לא רואות.
"אממ... כן, אני מאותגר ויזואלית" אמר לבסוף החולד. הוא ניסה
לחנוק גיחוך קל.
"אז איך אתה נהגת בדבר הזה בשם אללה?!" מחמוד שאל בקול רם
מהרגיל, אך כבר באמצע המשפט נזכר בתאונה שגרמה לו לעלות על
הטרקטור מלכתחילה.
"אוקיי, רעיון חדש" מחמוד פתח. "אני מציע את שירותיי כנהג
הטרקטור בתמורה לשימושו הבלעדי עד סוף המסע המקודש לשמו של
אללה, עם אופציה לרכישת מניות בשווי של עד 51% שליטה בו כמובן.
אה... ואני מוכן לדאוג לכל צרכייך עד סוף המסע... עשינו עסק?"
הוא שאל בחיוך קל של עו"ד, חיוך הנלמד כבר בשיעור הראשון של
מנהל עסקים.
החולד הביט בו ארוכות. (או לפחות ניסה - הוא עיוור, זוכרים?)
לאחר מכן הוא הקיש באצבעותיו, עצר בחריקה את הטרקטור, לחץ על
כפתור נסתר ליד ההגה וחיכה. כעבור כמה שניות קפצה לתוך הטרקטור
מזוודת ג'יימס בונד בצבע שחור שבהק מאור השמש. היא נפתחה
בנקישה קלה והררי ניירות מאורגנים להפליא בצבצו מתוכה.
"אם כן, אתה מציע לי הצעה... עסקית?" החולד מישש בידו הימנית
את שפמו בתנועות רוחביות.
"כן"
דומה היה שמחמוד לא הרגיש בנוח למראה המזוודה, אולי היא עוררה
איזשהו זיכרון חבוי בתודעתו מהעולם שלפני.
"מה דעתך ג'יימס?" שאל החולד
"הוא נראה בסדר, אחראי כזה. מצד שני הוא פנאטי, איתם אי אפשר
לדעת" המזוודה השיבה. מחמוד עדיין היה צריך להתרגל לדברים מסוג
זה.
"סכנה זה השם האמצעי שלי" ענה החולד בדרמטיות מופרזת.
ג'יימס התפלא - "חשבתי שחזי בן יהושוע זה השם האמצעי שלך"
מחמוד העביר את מבטו מהמזוודה לחולד במהירות.
"למה אתה כל הזמן הורס, מנסים להכניס כאן את הבחור ללחץ, ואתה
מפוצץ לי את זה בפרצוף" רתח החולד כמו שרק תימנים מסוגלים
להתעצבן. "או, סליחה מחמוד, לא אישי"
"כן, כן... אז עשינו עסק?" חזר מחמוד על השאלה
"עשינו עסק" חזר החולד אחריו, וירק אל כף ידו כמנהג הילדים
לסגירת הסכם חשוב. למרבה הצער הוא פספס, ופגע ישירות בעיניו של
מחמוד הנדהם.
הטרקטור המשיך לנסוע. כעת השמש החלה לשקוע. היא זרעה קרני אור
אדומות על פני שטחי העשב הענקיים שהקיפו את הטרקטור הצהוב,
שטחים ירוקים שכעת נתווסף להם גוון כתום עמום. הם נפרשו
למרחקים גדולים מדי בכדי שעין אדם תוכל לראות או להבין ונקטעו
רק ע"י הר ענקי אפוף עשן אפור-לבן. בצורה מוזרה ביותר, העשן
אפף רק את חלקו העליון של ההר.
מחמוד שם לב לכך שלמרות גודלה וגיוונה של צפון אלנדיה הדרומית
כמעט ואין בה חיות בר. לאחר מחשבה מעמיקה נוספת בנושא (כבר
מספר 2!) הוא החליט שכנראה אין מספיק חיות מרושעות דיין כדי
שתגענה לכאן. אם הוא היה ממשיך בכיוון זה, אולי היה מגיע
למסקנה שגם שותפו למסע עלול להיות מרושע, ואף הוא עצמו, אחרת,
מדוע המחבל הקדוש לא הגיע כבר לגן-עדן?
למזלו של סיפורנו, החולד קטע את מחשבותיו באיבם עם קשקוש חסר
טעם על מגוון הבננות שיש באלנדיה, על אף שהוא עצמו מעדיף
קלמנטינות. לבסוף, ראה החולד שמחמוד איבד עניין בשיחה המרתקת
שהחל, ופנה לנושא אחר לגמרי.
"אתה בטח רוצה לדעת מדוע קוראים להר הזה ההר הנורא, נכון?"
"לא... לא ממש. כל עוד שנגיע בסופו של דבר להר הגבוה והירוק,
לא אכפת לי" מחמוד ענה בריחוק, תוך כדי שניסה לבצע את קסם
האגודל המתנתקת, ללא הצלחה יתרה.
"אתה בטוח? ההסבר ממש קצר ומעניין!" המשיך החולד
"כן"
"כן להסביר?"
"לא"
"לא מה?"
"די!"
"טוב, אבל כשנגיע להר האיום אתה תצטער!"
"טוב, טוב, מה זה 'ההר הנורא', ולמה אני אצטער?"
"אה!" החולד מישש את שפמו אופקית. "עכשיו פתאום אתה רוצה לדעת!
טוב, אני כבר לא אספר! ...אני רק יכול לרמוז שזה ההר הזה
שאנחנו עוברים לידו, וההר האיום זה ההר המקביל לו. ביניהם מצוי
עמק הגמדים האיריים, מיד נגיע לשם כדי להעביר את הלילה בחברותא
עם האורח השבועי שלנו - והפעם עמיר בניון -  שם נשיר את שירי
צפון ארץ אלנדיה הדרומית, נעביר חוויות ופנטזיות על מפורסמים,
הכל לאחר הפרסומות בתוכניתנו 'מסע אלנדי'... אתה יודע, פעם
ראיתי את שרה'לה שרון יחד עם אריק, אתה יודע, השמן מרחוב
סומסום. בסוף התברר שאלה בכלל היו בול עץ ואריק, אתה יודע
מרחוב סומסום, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר... פעם גם ראיתי את
צביקה פיק ב"הבימה", מופיע ומפזז לו לפני אולם מלא..."
"אבל בסוף התברר שאלו היו אמיר פיי גוטמן ויעל בר-זוהר, נכון?"
קטע מחמוד את שטף דיבורו הנוסטלגי של החולד
"לא, לא, זה היה צביקה, וזאת גם הייתה הצגה משהו משהו, רק חבל
שלא היה איש שטרח להגיע. אבל אני בטוח שזה בגלל שהם לא יכלו
לעזוב את תקליט הליונל ריצ'י שלהם, אני יודע שזה מה שכמעט קרה
לי..." החולד המשיך
"פעם עוד רצינו לפוצץ את "הבימה", אתה יודע, להוציא אותם
מהעסקים, לפגוע בעמוד השדרה של החברה הישראלית - הרי הישראלים
לא יוכלו לשרוד אחרי שהתיאטרון יעלם... איפה הם יאלצו להתפרע,
במגרשי כדורגל?" מחמוד זרם לאיטו בנהר הזיכרונות אליו נכנס
בעקבות החולד
"אז למה לא עשיתם את זה?" שאל החולד
"לא מצאנו מישהו שיסכים להתקרב לשם, אתה יודע, יש מוניטין
שצריך לשמור עליו. חוצמזה, אחרי ההופעה המופלאה של אמיר פיי
גוטמן (שאגב התעלתה אפילו על התחתונים של יעל בר-זוהר) לא היה
אדם אחד שהסכים להתקרב לשם גם ככה, אז זה איבד את האפקט, אתה
יודע?
אנשים בימינו כבר לא מעריכים את המחבלים: עוד פעם מחנה יהודה,
עוד פעם סבארו? מתלוננים כבר שאין חידושים, יריות פה, חטיפה
שם, אבל הם לא מבינים שעל כל פיגוע שהם רואים בטלוויזיה עומדים
חודשים של תכנונים, דקות מורטות עצבים של לחץ הופעה בפני קהל,
שיחות עידוד, 'שיחות' עידוד, מה לא?
אחרי שכבר טורחים וממציאים שיטה חדשה, באים ה-"אמיר פיי גוטמן"
וה-"יעל בר-זוהר" וה-"שמיל בן-ארי" (אחרי כל שם החווה מחמוד
בידו את הערכתו לאותם אנשים, ששאפה לאפס כמובן) - כולם
סופרסטארים עולמיים, הורסים את התוכניות וקוטפים את כל
האוסקרים הישראליים! יא אללה, זה פשוט לא פייר, לא פייר אני
אומר לך!!!

מחמוד יכל להמשיך את המונולוג עוד כמה שעות, אך לצערם וצערנו
המשותף הם הגיעו סופסוף לעמק הגמדים האירים. הייתה זו שעת לילה
מאוחרת, מה שלא מנע מרוב תושבי העמק לבלות בבאר המקומי. רוחב
העמק לא עלה על שני קילומטרים. נחל קטן זרם בצמוד לכמה בתי אבן
קטנים דמויי איגלו. חלונות הבתים היו עשויים ברזל ועיטורי עץ
אקראיים פה ושם, מפוזרים לסירוגין בין החלון עצמו והמסגרת.
(הגמדים האיריים לא היו חכמים במיוחד, אבל הם פיצו על כך בבירה
מעולה)
למעשה, לאחר צפייה ממושכת בפרטי הכפר, הבחין מחמוד בדפוס חוזר
ברקע. אותן סמטאות צרות, בתי אבן נמוכים ומצומקים עם שלטי
פלסטיק ענקיים בכותרת "האחים אוזן - דירות איכות במחירים
מפתיעים", כולם מתגודדים ברקעו של הבאר, מרכז החיים.
לרוע מזלו המשווע (מין מוטיב כזה, לא?) מחמוד דרס כמה בתים
בדרכו אל הבאר עקב צפייתו בנוף המזדמן - בית אחר בית, סניף
"סטארבקס" אחר סניף "סטארבקס".
גל עצום של גמדים הקיף במהרה את הטרקטור המחרחר, שהעיף בינתיים
את גג הבאר. (דרך אגב, הוא פיצח דרכו בקלות מפתיעה דרך בתי
האבן, לא? אולי גם הם בנויים בשיטת הפל-קל. אם זה מספיק טוב
בשביל ורסאי, זה בטוח מספיק עבור האירים. גם בטח אותם ערבים
עשו את העבודה..)
מתוך בית סמוך הופיעו גמדים נוספים, חובשי מצנפות בצבע תכלת
מבד פשוט. מרגליהם השתלשלו אוזני ארנבות מצמר, לכן כל כמה
צעדים גמד אחר נפל.
צלצולו הרם של פעמון נישא מתוככי הבאר אל מעל למוזיקה הרועשת
ולתוך אוזניו של מחמוד. קולות שמחה הציפו את ההמון בזמן
שמלצרים לבושי סרבלים ירוקים ומלצריות (לא לבושות סרבלים
ירוקים...) הגישו סיבוב משקאות חינם, כנראה במיוחד לכבוד
האירוע.
"מצטער על הגג" החווה מחמוד בראשו
"זה בסדר, כל הענקים פוגעים בו. למה אתה חושב שהוא עשוי ענפים
במקום בטון?" שאל איש זקן ובידו מגאפון. סביר היה להניח כי הוא
בעל הבית.
"האם העלית את האפשרות שאם היה זה גג בטון אז לא היו מעיפים
אותו כל כך הרבה פעמים?" תהה מחמוד
"לא..." הזקן עיווה את פניו
"וחוצמזה, אם לא יעיפו את הגג, איך נשתה לכבוד זה?" שאל אחד
הלקוחות
"הגמדים האירים האלה שותים לכבוד כל דבר!" לחש מחמוד אל החולד,
רק ששכח כי כל לחישה שלו שווה בעצמתה לדיבור רגיל אצל הגמדים.
"הבה נשתה לכבוד זה ונשיר שירי צפון ארץ אלנדיה הדרומית!" צעקו
כולם
"בזמן האחרון רואים אותם בכל מקום" הסביר החולד למחמוד
"כן, התקדים של גולדסמית', הגמד הבריטי הידוע לשמצה, ממש סידר
לנו ת'חיים. מאז כל גמד שלישי מתוך כל אירוע שני חייב להיות
אירי. תבדוק את זה בחוקת האיגוד"
"אז אני מניח שזה אירוע שני" סינן מחמוד
"לא, זאת סתם מקריות מעניינת, חשבנו שיהיה כדאי לציין זאת, על
כל מקרה"
מחמוד פיהק - הוא כבר התעייף מיומו הראשון בצפון אלנדיה
הדרומית, ורק רצה להתכרבל באיזושהי פינה חמה ולישון.
"ועכשיו, מסמר הערב, אלוף שירי צפון אלנדיה הדרומית, ללא ספק
המקביל בפופולאריותו של דובי גל על כדור הארץ, האחד שלא צריך
להציגו!"
על בימת עץ קטנה עם עיטורי ניאון בצבע צהוב וירוק נעמד גמד
בחליפת פוליאסטר לבנה עם כתפיות בציפוי נוצץ, דלי של ג'ל
חוחובה על שיערו המקריח וזוג נעלי פלטפורמה מזמש כחול. דומה
היה כי היו להן חיים משלהן. הגמד נענע את רגליו בקצב מהיר
ואחיד מצד לצד בזמן שביצע שיר מקומי בשם "ויווה עמק הגמדים
האירים".
"וואו, הוא ממש יודע לרקוד" לחש מחמוד אל בעל הבאר
"לא... זה פשוט התקף פרקינסון. אל תדאג, זה יעבור"
הקהל נעמד על רגליו עם סיום השיר והריע שניות ארוכות.
"THANK YOU, THANK YOU VERY MUCH" הגמד אמר עם מבט מטופש על
פניו
"אני רוצה לעצור לרגע את ההילולה כדי להודיע הודעה חשובה:
בנות, אנא, הפסיקו עם החזיות, זה כבר מביך. המתופף ניגן את
צליל הבדיחה, חבל רק שזוהי הייתה הודעה רצינית לחלוטין. לא
נורא, הוא כבר לא יטעה בכך, לעולם. (פם פם פם!)
הגמד המשיך: "אבל ברצינות, אני רק רוצה להפנות את תשומת לבכם
לזקן המופלא של הענק שיושב כאן איתנו היום - הסתובב והראה אותו
לכולם, קדימה!
כעת מחמוד לקח את כל שאמר על אללה בחזרה - בין רגע הוא קיבל
חמישה מספרי טלפון, ואם הוא ישקיע, אולי בסוף הערב הבחורה
תסכים לתת לו את שני המספרים הנוספים.
את שארית הערב הוא בילה בשיחות מזדמנות עם בחורות שכנראה לעולם
לא יפגוש עוד. מדי פעם מישש את קצוות זקנו המופלא כדי למשוך
תשומת לב נוספת, הוא אהב את התחושה הזאת. לקראת אחת בבוקר הוא
החליט שמינימום הזמן שעליו לבלות בחברת הגמדים חלף, ופרש
למיטתו, שהיוותה למעשה שילוב של מושב הנהג על הטרקטור וג'יימס,
המזוודה הידידותית.
מחמוד אהב את קול יריות הקלצ'ניקובAK47  האישי שלו. פעמים
רבות הוא מצא את עצמו מאזין להן וליריות חבריו לארגון במטווחים
השונים שערכו על גבעה באמצע שומקום, מתחרים מי יהיה הראשון
שיפגע במכונית מתקרבת. זה היה המקום השמח שלו. גם עכשיו, אמצע
הלילה בארץ אלנדיה, הוא חשב עליו. בחלומו הוא ראה דמויות רבות,
הוריו, חבריו, "חבריו", פרצופו של אבו-הונדי, המפקד החביב עליו
והאב הרוחני שלו צועק פקודות וסיסמאות, כולם אוחזים ברובים
וברימונים, מבלים בחברותא בערב שבת. העובדה שהוא נלחם עבור
מטרה נעלה נשכחה, העוני והרעב המחפירים שדחפו אותו להצטרף
לארגון גם הם נעלמו, רק קול הדריכה של הקלצ'ניקוב נשאר. הוא
חייך.
הבוקר הגיע. לפני כשעה ההילולה חדלה, קבוצות קבוצות הגמדים
שכבו, חובקים כוסות בירה ואת עצמם. מחמוד התעורר. לאחר מתיחות
הבוקר, כוס הקפה שאלתר מחומרים שונים מהבר וריצת הזיגזג היומית
ע"פ דגם אליף להתחמקות מיריות אקדח, העיר את החולד בשקט והתניע
את הטרקטור. הוא שאג בקול גדול והעלה עשן דקיק. לאחר מכן
הטרקטור ניעור ובשאגה גדולה אף משאגתו של החולד יצא לדרכו.
(כנראה שניהם אינם טיפוסים של בוקר) הטרקטור טיפס במעלה ההר
האיום, הדרך הטובה ביותר ע"פ החולד. משהגיעו לפסגה בית עץ רקוב
קידם את פניהם בגל מסתורי של מלנכוליה וייאוש. צחוק מרושע נישא
ברוח, נשמע היטב בגבהים המדהימים שאליו הגיע ההר. "זהו בית
המכשפה שעל ההר האיום" החולד הסביר, תוך כדי שיוף ניביו.
"אז מה עכשיו? צריך לעשות איזשהו משהו כנגד הכשפים שלה או משהו
כזה?" הערבי הוציא משפט מבולבל, תוצאה משילוב קטלני של אוויר
צח, אליו היה זקוק למעט זמן כדי להתרגל והשהייה בצפון אלנדיה
הדרומית.
"לא לא, אין כאן באמת מכשפה, זאת רק הקלטה. הקיצוצים בתקציב
גרמו לכך שהיא עברה לשיכון ממשלתי ברמת-גן. סיפור עצוב למען
האמת..."
מחמוד דומם את הטרקטור ויצא כדי להשקיף על הנוף. הוא לא ראה
דבר מלבד ערפל. לרגע הוא חשב שראה את השיכון עליו דיבר החולד
אך טעה.
בדרך למטה הם חנו במצפה מלאכותי. בקצה גדר עץ רופפת עמדה משקפת
בתשלום. מחמוד הכניס מטבע פנימה, דבר לא קרה. "צריך להפעיל את
המשקפת" הסביר החולד, ובבעיטת קרטה זעזע את מעמד המשקפת. מחמוד
השקיף על הסביבה. כמה מאות מטרים לרגלי ההר שכן אגם גדול -
בריכת הצפדקים שמו, ובדיוק מעבר לו היו השדות הנצחיים,
קילומטרים על קילומטרים של הרפתקאות ומתח, אך בעיקר דשא ובורות
נסתרים. הוא לא הספיק לראות הרבה מעבר לכך, שכן זמן המשקפת פג
כעבור עשר שניות.
בקצהו של שביל העפר המוביל מן המצפה לבריכת הצפדקים נגלה
הטרקטור ברוב הדרו הצהוב-חלודה. במשך כמה רגעים ארוכים מחמוד
לא הבחין בדמות אפופת העשן במרכז השביל, בעיקר משום שעשן
הטרקטור השחור התמזג בשלמות מפתיעה עם הערפל האפרפר שבקע
מאחורי גלימתה של הדמות.
"עצור שם הרפתקן!" קולה של הדמות הדהד
מחמוד דומם את מנועו ונעמד בזריזות מול הדמות המסתורית.
ותקרא אליו הדמות: "מחמוד!"
"הנה אני" ענה מחמוד
"אל תקרב הלום" הוסיפה הדמות
"מה לעשות? אני כבר כאן"
"של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש
הוא"
"עכשיו מה זה פה, בדיחה אכזרית כלשהי?! אתה יודע טוב מאד שאללה
לא נתן לי שום נעליים ושום בטיח!"
ותוסף הדמות אמור: "אנכי אלוהי אביך קורט קוביין!"
"מה? אבא זה קורט קוביין? לא יכול להיות, קורט צעיר ממני! אולי
כוונתך אל החולד..."
"לא יא טמבל... אה... לא קראתי נכון מהטקסט... הנה:
אנכי אלוהי אביך מקף קורט קוביין, יעני, האלוהים של האבא'שך"
ויבן מחמוד את אשר דובר אליו ויסתר מחמוד פניו כי ירא מהביט אל
הקוביין.
כעבור שנייה מחמוד הוריד את ידיו מעליו. "רגע, רגע, מה אתה
עושה כאן, חשבתי שמתת!" הוא אמר
"אתה יודע, הבנאדם צריך להשתכר, ולהשתכר, אז החלטתי לדפוק כאן
חלטורה, אתה יודע, אין הרבה תזרים מזומנים מאז 5.4.1994, בכל
אופן, אל תהרוס את האשליה. תחזיר ת'יד"
הוא ציית.
"ראה הוזהרת, הרפתקן, סכנה גדולה אורבת לפנים! ארור הוא המקום
אשר פניך מועדות אליו, הישמר לך מבריכת הצפדקים שכן כוחותיהם
למעלה מהבנתך.
סוב על עקביך ללא שוב, הא הא הא, צחוק זדוני בסוגריים... רגע,
רגע... שנייה, אני יכול לעשות את זה... סוב על עקביך... את זה
עשיתי, אה, כן"
צחוק זדוני ומרושע בתכלית התגלגל מפיה של הדמות המסתורית שאת
זהותה לא נדע לעולם, ובצחוק זה נעלמה כפי שצצה, דרך מעלית
הסתרים שמאחורי סלע גדול.
למרות הסכנות הנוראיות שלפניהם, מראות מעוררי פלצות וסיוטי
הליל, המשיכו גיבורינו במסעם המקודש להחזרת הדבר המסתורי אשר
בתוך ארון העץ הקדוש שנמצא בתוך כוך השחור שמסביבו אפלה נוראית
היות והוא מקור כל החושך וכולי המצוי במערת הארורים שבתוך ההר
הגבוה והירוק, הישר אל הנורא מכל, הדבר שלשמו הקוביין הופיע,
בריכת הצפדקים.

דהרת הסוסים הייתה הצליל היחידי שהגיע אל אוזני הפרשים. לא
היה שם דבר מלבד הירח הצופה ממעל ברוכבים, הוא היה היחידי
שהעז. לפתע הרוכב החיוור עצר את סוסו הרזה במיוחד. "זה המקום".
אחד אחד נעצרו הרוכבים, קודם השחור, בעל הסוס השחור, לאחר מכן
האדום, בעל הסוס האדום, ולבסוף הרוכב הלבן, בעל הסוס הלבן.
"כן, אין ספק בזה כלל" הרוכב השחור פסק. "הפטריות הללו
מורעלות. למזלך אתה בן-אלמוות"

ממעמקי האגם השקוף צפו ועלו בועות קטנטנות של אלפי דגים החיים
באימה יום ביומו מפני מעשי הזוועות של היצורים השוכנים בקרבתם.
חבורת צפדקים רדפה ברחבי האגם אחר דג קטן, הקיפה אותו מספר
פעמים, ואז עזבה אותו לנפשו, לחיות את שארית חייו בפחד מתמיד.
"מה הקטע עם האגם הזה? יעני, למה טרחו להביא את הקוביין רק כדי
להזהיר אותנו מכמה עיגולים דקים?" מחמוד פתח בשיחה חסרת תועלת,
שכן כל שהיה עליו לעשות כדי לקבל את תשובתו היה להמתין
בסבלנות.
"אלו לא סתם עיגולים דקים, יש להם גם קו כזה באמצע" החולד העיר
בטון יבש
"מה הסיסמא?" קול דקיק נישא ממרכז האגם בדיוק באותו הרגע שעצר
הטרקטור ללא סיבה נראית לעין.
"אממ... תנו לנו לעבור?"
"בננה!!!" זרם צהוב נורה ממעמקי האגם ופגע בחולד, ובמאית
השנייה שלאחר מכן נהפך לבננה רוטטת וצהובה.
"איזו סיסמה?" צעק מחמוד ובקפיצת-גלגול אלגנטית תפס את הבננה
במעופה.
"תנו לו לעבור..." הקול הדקיק הורה, כנראה לקולות דקיקים אחרים
שלא דיברו באותו הרגע או ברגעים שלאחר מכן.
ואכן, כבמטה קסמים ניעור הטרקטור משנתו, ולאחר שניות בודדות
הוא נכנס אל מעבה השדות הנצחיים...
"...מתי תלמד לרסן את עצמך? לא אוכלים כל דבר שרואים! זאת כבר
הפעם השנייה באלפיים השנים האחרונות שאתה עושה משהו כזה..."
הרוכב הלבן, המנהיג והכובש נאם את נאומו השחוק בשנית.
מחמוד לא הבין מאין בוקעים הקולות הללו, אך הוא גם לא ייחס להן
משמעות מרובה, שכן נהוג היה לשמוע במקום עבודתו האחרון קולות
מסתוריים משוחחים ביניהם.
"ALAS, FOR THERE IS A NATIVE FIGURE MOVING TOWARDS US. LET
US BE STILL FOR HE WILL NOT BE SCARED AWAY"
הרוכב השחור אמר במבטא בריטי כבד.
"אוף, די כבר עם המבטא הבריטי המזויף... אף אחד לא קונה את זה
בוב" הרוכב הלבן הצביע על בוב, הרוכב השחור.
"הבה נקרב אליו ואולי אם התמזל מזלנו הוא יעזור למצוא את דרכנו
הפתלתולה" הציע הרוכב האדום.
ואכן, קרבו ארבעת הרוכבים אל הטרקטור ושאלו:
"סליחה, אולי אתה יודע איפה מושבת המרגוע 'גבעות מייקל
ג'קסון'?"
"לא... מצטער... אני לא מכאן בכלל... אני רק מנסה למצוא את ההר
הגבוה והירוק" מחמוד השיב מבלי משים
"מי דיבר אליך בכלל יא עלוקה... אנחנו פנינו אל האדון בצהוב...
הוא נראה כמבין עניין"
הבננה שתקה.
"בדרך כלל, כאן היינו משספים את גרונך וגורמים עינויי נצח...
אבל יש לך זקן כל-כך יפה... שפשוט כואב הלב לעשות לו משהו"
הרוכב האדום העביר את חרבו מיד ליד.
"אולי לא הצגנו את עצמנו כראוי... אנחנו ארבעת פרשי
האפוקליפסה, מחברת 'ארבעת פרשי האפוקליפסה' בע"מ בשיתוף עם
שותפי 'קדישא', סימן רשום." הרוכב הלבן העביר אל מחמוד כרטיס
ביקור, שאכן היה כתוב עליו: חברת 'ארבעת פרשי האפוקליפסה' בע"מ
לענייני אפוקליפסות למיניהן ואחרית ימים בשיתוף עם שותפי
'קדישא', סימן רשום.
"אני בובי, (הרוכב הלבן הציג את עצמו והחווה קידה קלה) זה בוב,
(הרוכב הלבן הצביע על הרוכב השחור) וזה בוב (כעת הוא הצביע על
הרוכב האדום) וזה מנולו" (מן הסתם הרוכב החיוור)
"רגע, רגע, איך אתם מבדילים ביניכם?"
"אה... פשוט מצביעים על הבוב שרוצים לדבר איתו. זה מאד קל ברגע
שמתרגלים לכך. בכל אופן, לפני כמה שנים לקחנו חופשה קיבוצית
מהעבודה ובאנו למושבת המרגוע 'גבעות מייקל ג'קסון' יחד עם
הנשים והילדים. הבעיה שאנחנו לא מוצאים את המושבה"
"אגב, איפה המישפוחה? אני רואה רק אתכם כאן"
"אה... נסענו במכוניות נפרדות. בכל אופן, אנחנו מסתובבים כאן
כבר מלא זמן ולא מוצאים את המקום הזה."
"טוב... מצטער... אני לא יכול לעזור"
"לא נורא, נתראה בשבתות וחגים... יאללה מנולו, תעלה כבר על
הסוס ובוא"
כעת מחמוד נכנס אל מעבה השדות הנצחיים, אשר היו מעין שדות
אינסופיים של דשא מושבח גנטית, עלים שאת גובהם עין האדם הפשוט
אינו יכול לתפוס. (משום שקודש היו וברגע שאחד הרים את מבטו כדי
לאמוד על גובהם, הוא כמעט באותה שנייה השפיל מבטו ארצה
במסתורית האופיינית לצפון אלנדיה הדרומית)
כדי ליצור אשליה אופטית נוספת ובלבול בעוברי האורח, העלים
התנועעו בקצב אחיד בבריזה הקלה שנשבה מאין, יוצרים תמונה כה
מכאיבה שאחד אינו יכול להישאר בשדות הללו מבלי להשתגע. כמובן
שלתעלולים מנטאליים שכאלו אין הכוח כדי להשפיע על החולד (הוא
בננה עיוורת) או על הטרקטור. (טוב, הוא טרקטור)
לגבי מחמוד אי אפשר לדעת, בשביל זה צריך לדעת את המצב ההתחלתי
שלו.
"עצרו!" קול הדהד מעל לראשם של מחמוד והחולד... בננה...
חולד-בננה.
(ואם לרגע חשבתם שנמאס כבר האפקט של קול מהדהד משום-מקום, ואז
מופיעה איזושהי דמות מסתורית שתסייע למחמוד, אז טעיתם)
"מי הולך שם בין חיילי הדשא המסתוריים?"
"מחמוד בן אבו-חמיד שליח אללה בקווסט מקודש להחזרת תוכן ארון
העץ הקדוש שנמצא בתוך כוך השחור שמסביבו אפלה נוראית היות והוא
מקור כל החושך וכולי המצוי במערת הארורים שבתוך ההר הגבוה
והירוק"
כעת ריחף לו באיטיות איבן, שומר השדות הנצחיים, אל טווח ראייתו
של מחמוד.
פדחתו נצצה באור קרני השמש הבודדות שחדרו את מעטה חיילי הדשא.
(העלים הירוקים והגבוהים שמהם מורכבים השדות הנצחיים)
עיניו נדדו בין החולד-בננה (למרות שבאותו הרגע היה בטוח שזוהי
בננה רגילה לחלוטין) לבין מחמוד. הן נתקלו בזקן המופלא אותו
ביקש מחמוד מאללה, ונשבו בקסמיו הרבים. "אכן זקן מפואר לראשך"
הוא הוסיף.
איבן גידל זקן מפואר בעצמו, אך כוון שאינו בורך ע"י אללה
בעצמו, לא הייתה התלבטות בקשר לבעל הזקן המפואר ביותר. למרות
זאת, דילמה מוסרית עמוקה עלתה בנוגע לטוהר התחרות, שכן התערבות
אלוהית לא מותירה מקום לספק רב.
"האם תוכל לעזור לנו למצוא את הדרך אל ההר הירוק?" מחמוד שאל
את איבן.
"בוודאי לא אוכל לסרב לבעל זקן מופלא כשלך, אך עליי לדעת, האם
אינך מאוים ממראי יוצא הדופן?" איבן שאל, שכן לא היה רגיל
לתגובה כה נונשלנטית מצד הרואים אותו, ראש מרחף בין שמיים
וארץ.
"לא, מהמקום שאני בא ממנו ראשים מעופפים הוא דבר שבשגרה"
"אכן זהו מקום מפואר אותו הנך מתאר, הו מחמוד, אולי כאשר כל זה
יסתיים אוכל אני לחסות בצלו של אותו מקום מופלא"
"כאשר מה יסתיים?"
"אני לא ממש בטוח... זה פשוט נשמע כמו הדבר הנכון לומר"
וכך הם עמדו להם, מחמוד נשען על הטרקטור, איבן מרחף לו בין
עננים דקיקים והחולד על גג הטרקטור, האזור הקריר ביותר.
לבסוף, נתלה מחמוד בשערות אפו של איבן וריחף עימו אל מעבר
לשדות ולעבר ההר.
"רגע, רגע, תגיד איבן, אין איזה סידור אחר שאפשר לקמבן פה?
יעני, הבטחתי לחזי שאני אדאג לאינטרסים שלו, יעני, איך זה
מסתדר עם לעזוב אותו באמצע שומקום בלי מיזוג?"
"אח תחחג, חבר שלחחי חדעה לביחחחיטר חחייבת .. קצח כח שחבוא
לחרח לחחחחור שח חב"
"מה? מה? לא שומע! לא מבין!"
איבן האט את ריחופו והניח בבטחה את מחמוד על אחד העלים
הדקיקים.
"אמרתי: אל תדאג, כבר שלחתי הודעה לבייביסיטר שחייבת לי קצת
כסף שתבוא לארח לטרקטור שלך חברה"
"אה... אוקיי, מי זאת? יודע מה, לא חשוב... בת כמה היא?"
"16 כזה, קוראים לה אשלי, אשלי אולסן"
"וואלק? זאת התאומה מ'צער גידול בנות', לא? למה היא עושה
בייביסיטר, זה עבודה לבת 12"
"אז מה? עדיין צריך לעשות קצת כסף אקסטרה כדי לעשות שופינג,
וה-מקום לשופינג זה קניון אלנדיה. חוצמזה, מאיפה הבאת שהיא
תאומה?"
"מה... יש את ה'מרי-קייט' הזאת, לא?"
"לא, לא... יודע איך המצלמה מוסיפה 5 ק"ג? אז תחשוב לבד מה
קורה עם תינוקת ששוקלת 5 ק"ג. מצלמים את הכל ככה עם מצלמות
ומראות או משהו כזה, ממש מגניב אם אתה אוהב להתעסק עם זה. פעם
הייתי בצילומים..."
עננים החלו מכסים את השמיים. ערב נפל על השדות הנצחיים, מה שלא
מנע מאיבן להמשיך ולתאר את הפעם שבה כמעט והשיג את החתימה של
בוב סאגט על הסט.
"...אבל זה לא נורא, כי גם על צו הרחקה יש חתימה..."
גשם החל לטפטף, ממטרי מחטים עדינות.
"...ובכלל כל הרעיון היה שלי. אני זה שאמר: 'שמע ארני, שלוש
נשים ושלושה בנים זה לא יעבוד, צריך ההיפך..."
לאחר זמן לא ידוע, הנאום הסתיים והזוג המשיך בדרכו אל עבר פסגת
ההר הגבוה והירוק.
הכניסה למערת הארורים הייתה למעשה בקע מלאכותי בסגנון
פוסט-אפוקליפטי. בצד הדרך, שביל עשוי קליפות מיובשות של
קלמנטינה בתוך מעטפת פלסטיק מומס, קידם שלט ניאון בצבעי
ירוק-אדום-צהוב (מתחלפים כמובן) את פני איבן ומחמוד. "עוד
עבודה מוצלחת מידי חברת 'ארבעת פרשי האפוקליפסה' בע"מ בשיתוף
עם שותפי 'קדישא', סימן רשום"
מחמוד מילא ריאותיו אוויר הרים צח מבקבוק האוויר שקנה עוד קודם
לכן בעמק הגמדים האיריים. אם היה לו שוט חום וכובע, היה מטה את
הכובע כאינדיאנה ג'ונס וקושר בבטחה את השוט אל חגורתו, אך לא
היה לו דבר מאלו, לכן לאחר רטינה ממושכת על התנאים בהם הוא
צריך לעבוד נכנס אל המערה.
פנים המערה היה אפוף עשן ואבק. עוד יצירת מופת פוסט-אפוקליפטית
ללא ספק. קורות עץ רקובות תמכו בכוך האבן שסותת ברשלנות
מפתיעה, יעילותן חדה כסכין ללא תער.
מחמוד פסע בזהירות, ממשמש את האוויר הטחוב שלפניו, מאמץ עיניו
לראות בעד מעטה האפלה הסמיכה. במרחק כמה מטרים הוא מעד על עצם
קשיח משהו. לאחר כמה איומים בערבית קטועה הוא הבין שמדובר
בארון עץ. באותו הרגע ממש זינק דף המשימות אל מול הארון והפיץ
אור פלורסנט לכל עבר. על הארון גולפו אותיות במגוון שפות, החל
בערבית ספרותית וכלה באוסף סימבולים עתיקים שהיוו את הדיאלקט
השלם של סרפדי העמק הלא-כל-כך מצויים.
סערת רגשות הציפה את ליבו של מחמוד, שערות שפמו הזדקרו לכל
עבר. "לפתוח, לא לפתוח, האם לגעת מותר בכלל? האם אני הראשון
שרואה את המראה הזה, למה אני רואה את המראה הזה? איפה
הבלונדיניות?... בעצם כל אחת תהיה יותר טובה מהבננה... הלוואי,
הלוואי שידעתי מה לעשות... הלוואי שאבו-הונדי היה כאן... הוא
היה יודע מה לעשות..."
"טוב, מה אללה כבר יעשה... יהרוג אותי?" ובנימה מעודדת זו העז
מחמוד ושלח את ידיו קדימה כדי לחפש אחר הפתח. לאחר זמן לא מועט
הוא גילה שהחזיק את הארון הפוך... והחל במלאכה מחדש.
בתוך הארון מצא מחמוד מתקן בעל שלוש זרועות שנתלכדו באלגנטיות
מצועצעת לאחת, ללא ספק שיא הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים.
בתחתית הארון הוא מצא כפתור שסומן בתווית "חזרה הביתה (שער
12)". בנגיעה קלה נפתח פורטל כחול אל עבר הלא נודע בקצה המערה,
ריחוק של כשתי פסיעות ממקומו הנוכחי של מחמוד. מחמוד כיסה
עיניו בשרוולו, והתקדם אל השער ששיער שיובילו אל אללה, סומך על
חיוכו של אבו-הונדי.
מחמוד התעורר בפרוזדור רחב ידיים, נשען על קיר שקצהו לא נראה
לעין. הפרוזדור נפרש עד אין קץ, נושק לגוון התכלת שנוצר עקב
ההילות המרובות שבקעו מפורטלים דומים לזה שעבר דרכו מספר שניות
קודם לכן.
"אללה?" הוא צעק. "חזרתי, אללה!"
"רק רגע!!! אני במקלחת!" הקול הסקוטי העלה נשכחות. "אתה יודע
מה, פשוט תשים את הקולב על הספה בחדר 1013, אני תיכף מגיע"
"קולב?!"
"כן, לא אמרתי לך? זה ה'קולבוטרון 2000 BC' החדש! הוא ממש
מדהים, גם תולים עליו עד שלושה זוגות מכנסיים וגם אם תתקין
נורה בבסיסו אז הוא יכול לשמש כמנורה!"
"קולב?!"
"חשבתי שטיפלת בעניין הזה של לחזור על הדברים... אבל אתה קצת
איטי אני מבין. הנה, אני אומר את זה בפשטות: קו-ל-ב... מבין?
קו-ל-ב... פשוט שכחתי באיזה מחסן שמתי אותו... וזאת הייתה מתנה
מאימא..."
"קולב?! עברתי את כל זה בשביל קולב?!"
"כן"
אללה יצא מהמקלחת, עטוף במגבת פרחונית. "אם זה משפר לך את
ההרגשה... אז זה קולב מאד מיוחד... ונתונה לך תודתי מקרב לב."
"טוב... אז... אה... איפה גן-עדן?"
"אתה יוצא מהבית, לוקח בכיכר ימינה, עובר שני רמזורים ומשם אי
אפשר לפספס"
"טוב... אז, אה... יאללה ביי"
"טוב"
מחמוד פנה לכיוון היציאה. ממש רגעים לפני שפתח את הדלת הסתובב:
"אללה... תקשיב... אני מרגיש קצת רע לגבי זה שנטשתי את החולד
שם בשדה, אתה חושב שתוכל לארגן משהו?"
"או... אני לא הייתי דואג לגבי זה... תוכל לומר לו שאתה מצטער
בקווסט הבא"
"איזה קווסט?"
"אתה צריך למלא עוד שש משימות אללילות לפני שתוכל להיכנס
לגן-עדן"
"מה?"
"כן, אבל לפני זה תוכל לקשור לי את השרוכים במגף? אני לא מגיע"