[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד היימן
/
לעזוב את נועה

הדלת הנטרקת של החדר הקפיצה את תומר. בדיוק עסוק היה בהכנסת
דבריו האחרונים לתיק. לפני שהספיק להסתובב כבר שמע קול נשי
מוכר התובע "מה אתה עושה?".
תומר עצם את עיניו לרגע כמו מתפלל לכוח - כל כך קיווה להימנע
מהרגע הזה, מהקול הזה, מההרגשה שעלתה בו ומאותם עיניים שידע כי
נעוצות עכשיו בגבו. "עוזב" ענה כעבור שנייה בקול יבש והמשיך
לארוז.
הדממה מאיימת הסתיימה בקול צעדים מהירים, יד שמשכה אותו אחורה
ורגל שהעיפה את התיק לרצפה.
"לעזאזל עוזב", אמרה ונעמדה בינו לבין התיק, ידיה על מותניה.
תומר עמד בשקט והביט בה. עד לפני חצי שעה היה מוכן לשלם מיליון
דולר רק כדי לא להגיע למצב הזה ועכשיו גילה, כמו שחשש, שהוא
מוכן להישאר כאן לנצח, מביט בעיניים הירוקות הבוערות האלו.
'"נו מה", דרשה, "מה אתה עומד ככה? דבר איתי".
'את יפה', רצה להגיד לה, 'יפה מאי פעם. בפעם האחרונה הזאת',
אבל במקום זה שמע את עצמו אומר: "אני עוזב, נועה." קולו שקט,
מביט עמוק בעיניים, "עוזב. רע לי, קשה לי, חרא לי, בודד לי.
להיות מדריך בקורס חובשים זה כבר מזמן לא מה שהיה פעם. אני
עוזב. הגשתי בקשה לעבור וקיבלתי. סיימתי טופס טיולים לפני
שעה." פרש את ידיו לצדדים, "אני הולך".
"מתי נהיית כזה אפס שכשקשה לך אתה הולך?" שאלה בבוטות.
הוא לא ענה. איך אפשר להסביר את הרגשת אובדן של בית? במשך
שנתיים וחצי היה המקום כמו הבית השני שלו במלא מובן המילה אבל
בארבעת החודשים האחרונים, אבן אחר אבן, החל הבית לקרוס. לכן
העדיף לשתוק, לא בטוח שכלל יוכל לדבר. רק משך בכתפיו והמשיך
להביט בה. במהלך החודשים האחרונים ניהל עם עצמו מאבק פנימי
בלתי פוסק והדברים שאמרה הדהדו בלבו שוב ושוב, מקשים על
ההחלטה, מסבכים את חייו. מול עצמו הוא היה מספיק חזק לעמוד אבל
מולה... זה הכעיס אותו, שעכשיו רגע לפני הסוף, אחרי כמעט 4
חודשים של שקט, היא נזכרת.
נועה פירשה את השתיקה שלו לא נכון ולכן המשיכה: "אתה לא יכול
ללכת. רק שני דברים לוקחים חוגרים מכאן: השחרור והמוות".
"תתעוררי נועה", במאמץ הצליח להשאיר את קולו רגוע, למרות
שהכעס, וגם העצב, הלך והתגבר בפנים, צובר תאוצה עם כל מילה
שלה. "שישה אנשים עזבו בשלושת החודשים האחרונים, חלקם החברים
הכי טובים שלי. האגדות כבר מזמן לא נכונות. אני הדינוזאור
האחרון שנשאר ודי, נמאס. אפילו לשקר לצעירים כבר אין לי כוח."
נועה ליקקה את שפתיה, כמו חושבת מה להגיד "אתה יודע שיותר מדי
ממך שייך לפה, שהלב שלך נמצא בקירות האלו, בחול, במדרכות
באנשים עצמם. אתה יודע שענף חובשים זקוק לך יותר מאי פעם" בלי
להתכוון, ואולי כן, היא פגעה בול. לוחצת על הנקודות הכי רגישות
והכי כואבות. כמה פעמים אמר את זה לעצמו כבר? לילות שלמים ניסה
לשכנע את עצמו וניצח בקושי, למה היא חייבת לעשות את הכל יותר
קשה? הזעם התלהט.
בצעד אחד הוא הגיע עד אליה ושלח יד לכיוון הגרון, היא נרתעה
והרימה את ידה בזמן כך שידו אחזה במרפקה בגובה החזה. "תקלטי
כבר, זה נגמר. את הכיף עשינו בעצמנו, כשהיה זמן, כשהיו לנו עוד
טיפה חיים, כשלא עבדנו מלפני אור ראשון עד אחרי אור אחרון כל
יום כמו תאילנדים. הכל לוקחים לנו. אין כלום. כלום! אני תרמתי
את שלי והמקום הזה ימות בלעדי או איתי. החלטתי ללכת, זה הכל,
וזו רק עוד טיפה בים."
אחיזתו במרפק שלה התהדקה והוא הדף אותה הצידה, גורם לה למעוד
ומפנה לעצמו דרך לתיק. הרים אותו והמשיך לסדר בפנים את הדברים,
עוד שנייה הוא מסיים והולך. היא, הבה"ד, הענף הזה - הכל יהיה
מאחוריו. אם לא היה כל כך עצבני היה בוכה.
הוא ציפה לעצבים, להתפרצות, אבל פרץ הצחוק מאחוריו הפתיע אותו.
"תומר, אל תלך" אמרה בקול מתנגן והניחה יד על גבו אבל הוא
המשיך לארוז. "אם תלך", צחקה, "מי יחבק אותי ככה?" בלי ספק -
היה משהו חולני בצחוק שלה. "חוץ מזה", הוסיפה, "אם תלך אני
אצטרך להרוג אותך". הוא המשיך להתעלם, מכניס את דבריו האחרונים
לתיק, לא בטוח שהוא יכול לשלוט במה שיגיד ושוב העדיף לשתוק.
כעבור רגע הרגיש את היד עוזבת את גבו. הוא נאנח בהשלמה, העמיס
את התיק על גבו והסתובב, מביט ישר לתוך הקנה של ה-M16  שלה.
בלי להירתע או להתכווץ הרים את מבטו לתוך העיניים, רואה שם את
הטירוף אותו פגש בפעם הראשונה לפני שנה וחצי. ואז הדף את הנשק
הצידה, עשה צעד אחד קדימה והצמיד את שפתיו לשפתיה, בדיוק כמו
אז.



לפעמים שבתות בקורס חובשים הן חגיגה. נשארים הרבה אנשים,
מביאים אוכל, יושבים בבריכה, רואים סרטים עד 3 בלילה. אבל ברוב
הפעמים נשארים שניים שלושה מדריכים, ואז השבת זוחלת, השעות
ארוכות, החדרים קרים מדי או חמים מדי והחניכים צריכים עזרה כל
דקה. גם השבת ההיא הייתה כזו. רק שניהם ועוד מדריך אחד חדש שלא
יצא מהחדר כל השבת. הוא אפילו לא ידע שהיא נשארה, פשוט לא הכיר
אותה אז מאחר והגיעה לבסיס רק לפני 4 חודשים וזה היה תחילת
הקורס השני שלה בלבד. כבר מהרגע שהגיעה להכנת קצינים הוא ידע
מי הבחורה הנאה עם הצחוק המתגלגל, אבל לדבר אתה ממש לא יצא לו.
השמועות עליה סיפרו שהיא מפקדת טובה, לא נדחפת ומקשיבה
לניסיון. גם 'חכמה' ו'מצחיקה' אמרו עליה ואפילו 'הייתה צריכה
להיות מדריכה' הגדול מכולם. אבל דיברו גם על מצבי רוח מוזרים
והתקפי זעם. בסה"כ הצוותים שלה אהבו אותה, והיא אהבה את המקום.
שניהם לא היו הטיפוסים שמתחברים כל כך בקלות ולכן לא נפגשו,
מלבד מקרים של שלום-שלום. ככה יצא שראו אחד את השני רק בארוחת
הערב של יום שישי. שני מדריכי חובשים לבד בהמון החניכים הסואן
- הקליק היה מיידי. שעה אחרי זה כבר היו על אזרחי בחדר שלו, כל
אחד מחופר במיטה אחרת, צופים בווידאו ב'גבעת חלפון'. אחרי הסרט
יצאו לעשן בחוץ. היא עישנה והוא ניסה לקלוע חצץ לטבעות עשן
שהוציאה. לפני הסרט השני כבר הצמידו מיטות והחלו להתווכח על מה
יראו. הצד הגברי בחדר רצה סרט פעולה, רצוי עם ברוס וויליס. הצד
הנשי, למרות שלא התנגד לברוס וויליס, העדיף קומדיה רומנטית.
הויכוח נגמר כשהיא לקחה את העניינים לידיים, ניצלה את
יתרונותיה הנשיים הבולטים ונישקה אותו. ביסודיות. בזמן שהוא
התאושש מההלם היא כבר שמה את הסרט שרצתה. עד סוף הסרט כבר
הייתה הנשיקה ההיא לסנונית והאביב, בשיא הדרו, הגיע ישר
אחריה.
אם הלילה ההוא היה האביב, אז התקופה שהגיעה אחריו הייתה 10
חודשים של אביב בלתי פוסק. בדיעבד זו הייתה התקופה הטובה ביותר
שלו בבה"ד. בכל הזדמנות היו ביחד, מתנשקים, מתחבקים או סתם
מדברים, גונבים זמן כשאפשר, נהנים אחד מהשני איפה שאפשר. בזמן
שהיה להם ביחד למד להכיר ולאהוב אותה. בחורה שנונה, מצחיקה
ואכפתית, צדדים שהיה מוכן לשקוע בהם לנצח אלמלא גילה שנועה
הייתה מלאה באש. על האש הזאת היה מתחמם בלילות אבל האש אותה
האש גם הפחידה אותו שיום יבוא והוא עלול להישרף בה אם יהיה
קרוב מדי. לכן שמר מרחק, וגם כששכח הכל בחברתה היה זוכר מנקר
במוחו החשש והספק. בהבזק של רגע הייתה מסוגלת להפוך פרץ של
צחוק  למטח קללות במקרה הטוב ולהתקפה ישירה במקרה הרע. בעשרת
החודשים הוא למד להסתדר אתם, למד איך להפיג אותם כשהיה אפשר
ומתי להתרחק ברוב המקרים, כשהדבר היה בלתי אפשרי. התקפי הזעם
שלה היו הדבר שמנע ממנו להפוך אותה לשלו לתמיד. 5 לילות בשבוע
היו ביחד, נהנים מכל רגע, והוא גילה שגם בבית הוא מחכה לה, אבל
תמיד היא והרגעים שהוא חזר לחדרו אחרי עוד פעם כזאת, נשבע שדי,
הפעם באמת נמאס. רק כדי לחזור יום אחרי זה לראות אותה צוחקת
ומקסימה כהרגלה ואת ליבו הולך שבי אחריה. באותם רגעים שהלב היה
בוכה מאושר היה מודה לאלוהים שהמוח שמר מרחק. בשיחותיהם הנושא
מעולם לא עלה, תמיד נשאר ברקע, והוא מעולם לא הציע לה עזרה
כלשהי, למרות שידע שאולי כדאי. נהנה מחלקו, והיא מחלקה. הצעד
מעבר תמיד נשאר אי שם באופק, לא ממומש בהסכמה. איש מהם גם לא
וויתר על חייו והיו יוצאים גם עם אנשים אחרים - כל מה שאי פעם
רצה.
בהתחלה הפתיע אותו שבחורה כמוה נהייתה קצינה. כל כך לא מתאימה
הייתה למערכת הצבאית. עם הזמן הבין שהמערכת עושה לה רק טוב
והיא זקוקה לה. המערכת נתנה לה גבולות, הגדירה לה טוב ורע
ושמרה עליה מליפול. היא גם ידעה לבחור לעצמה את החוקים ולא לתת
לצבא להכתיב לה אותם. קצינה או לא, ברגע שנכנסו ביחד לחדר עפו
כל החוקים דרך החלון הכי קרוב, משאירות אותו לבד עם אותן
עיניים ירוקות בוערות.
באותם ימים היה מסוגל לרחף בשבילים, להיות ממוקד ורגוע, הכל
פרח סביבו והוא נהנה מהכל.
בהתחלה היא סירבה לקידום (רק כדי ליהנות מהעיניים שלך עוד קצת)
אבל לפני 4 חודשים,
בפעם השנייה שהציעו לה כבר לא הייתה לה ברירה (השוט שלהם פשוט
יותר גדול מהשוט שלך) והם התרחקו. בהתחלה עוד ניסו לשמור על
הקיים. היה מגיע במיוחד למשרדה כשיכל והיא הייתה נשארת בערב
ולא חוזרת הביתה כדי להיות ביחד. אבל העבודה השוחקת שלו
והעובדה שהחלה לצאת כל יום בחמש הביתה עשו את שלהם, הפגישות
נעשו נדירות יותר ויותר, כבר לא על בסיס קבוע, והקשר פשוט החל
להתרופף כשכל אחד מהם מוצא לעצמו חיים משלו. בפעמים שכן יצא לו
לדבר אתה גילה כי היא לא השתנה. אותה בחורה מיוחדת שהכיר
שהייתה  מסוגלת להאיר את יומו, אותה להבה שחשש ממנה שהייתה
מסוגלת לגרום להכל להראות שחור. לפעמים בלילה היה מוצא את עצמו
מתגעגע אליה, לקולה, לצחוקה, למגעה. באותן פעמים היה משכנע את
עצמו שהוא מתגעגע לרגש ושימצא אותו בבחורה אחרת עוד מעט. מוטב,
היה אומר לעצמו, לכל אחד מאתנו לחיות לבד, כל אחד לעצמו. ושוב
היה שוכח הכל ברגע שראה אותה כשאותם עקצוצים הרעידו את ליבו.
אבל הזמן עשה את שלו והמרחק גבר. חודש לא דיברו כמו שצריך,
ועכשיו הוא כאן, מנשק את האישה היחידה שאי פעם אהב בכל נפשו.
את האישה היחידה שלא העיז להתקרב עליה. את האישה שהוא עומד
לעזוב שלא על מנת לחזור.



שפתיו עזבו את שפתיה והוא חייך. חיוך עצוב, חסר שמחה אמיתית.
למראה החיוך נקוו דמעות בעיניה והיא התקשחה. תומר הושיט יד,
אותה יד שקודם אחזה בה באלימות וחפן את סנטרה ברוך. "אין לי
עוד מה לחפש כאן, יפה שלי" כך כינה אותה גם אז, "כבר 4 חודשים
שאין וזה רק הולם ונעשה יותר גרוע. את, העתיד שלך פה, אבל
אני... בשבילי זה רק עבר. נתתי את כולי וזה לא הלך ועכשיו אני
רוצה קצת שקט".
"לא אכפת לי מהמקום", עכשיו היא כבר בכתה באמת, דמעותיה יורדת
על עצמות לחיים אציליות, "חשבתי... קיוויתי שתמיד תהיה פה",
אמרה, "אני צריכה אותך פה לידי, אני צריכה להרגיש את הנוכחות
שלך". פתאום הוא הבין, בפעם הראשונה, שהוא בשבילה אפילו יותר
משהיא בשבילו. הרבה מעבר לחבר מיתולוגי, הוא היה בשבילה הסלע
היציב בסערות שסבבו את נפשה, ואצלו היא מצאה את המקלט שנזקקה
לו. כמה אבודה תהיה בלעדיו, וכמה קשה יהיה לו לעזוב אותה,
וכמה, כמה אין לו ברירה.
הם עמדו חבוקים יחד, נאחזים אחד בשני בייאוש. העצב שטף ממנה
ומילא אותו. או שאולי שטף ממנו אליה. הוא הרגיש איך הוא טובע
בו וידע שהוא חייב למצוא את הדרך החוצה לפני שיטבע באמת ולא
יוכל לעזוב, אבל לא מצא בו את הכוח. אגודלו ליטף את עצם הלחי
שלה, מסלק דמעה אחר דמעה "התקופה שלנו הייתה התקופה הכי יפה
שלי בעולם. אני אף פעם לא אשכח אותה" הבטיח, "אולי עוד ניפגש"
אמר וניסה לשכנע את עצמו לקום וללכת. השקר בדבריו היה ברור
לשניהם, אם פה לא הצליחו לשמור על קשר, בבסיס קרוב, לא יעשו את
זה במרחק של 200 ק"מ אחד מהשני, אבל משהו חייב לשחרר אותו
מהחדר הזה, מהאישה שהטריפה את חושיו ובשתי מילים כמעט הצליחה
לבטל החלטה שעלתה לו בדם במשך חודשים, האישה שאיימה לגרור אותו
למחוזות עליהם לא רצה להגיע.
נועה שתקה ונותרה דוממת באחיזתו, כמו תלויה בכף ידו. תומר נתן
עוד ליטוף ללחי הטהורה שאחז, מנסה לחקוק את המגע הזה לתמיד,
רוצה להזיז את היד, ונכשל שוב.
"אני יודעת שלא יצא לנו להיות ביחד בזמן האחרון, אבל אני
ואתה..." היא ניסתה שוב, ותומר נשם בהקלה. דבריה באו כמו אור
שמש לאסיר בצינוק, מאיר ומשחרר. כמו סכין חתכו את הקשרים
הנפשיים שעוד חיברו אותו אליה. הלב התחשל והרגש הבהב והתעמעם.
'אני ואתה לא נועדנו להיות', זה היה המשך המשפט הראוי. ולמרות
שתמיד יישאר בו משהו כלפיה, יש דברים שצריך, עם כל הכאב, להניח
מאחור ולהמשיך. הוא הוריד את היד והלך לכיוון הדלת. כשידו נחה
על הידית הוא שמע אותה מסתובבת "תומר, אני אוהבת, כל כך אוהבת,
כל כך צריכה, בבקשה, תומר, בבקשה".
הוא פתח את הדלת ונעמד בפתח. בלי לשים לב, בלי להיות מודעת לכך
אולי היא הרימה שוב את הנשק וכיוונה לליבו, אבל הוא התעלם. האש
בעיניה דעכה ואת מקומה תפס הבלבול שנשמע גם בקולה. "גם אני
אוהב אותך, נועה, אבל זה לא מה שצריך לקרות. את צריכה להמשיך
בשלך ואני... אני מוכרח ללכת. אבל תדעי שתמיד תהיי בליבי.
תמיד. תשמרי על עצמך. ביי".
הוא הסתובב חזרה והעמיס את התיק על שכמו. מעבר לעננים השחורים
בצבצה השמש, מסמלת לו את הדרך, מסמלת את התקווה. הרוח נשאה את
הריח של הים והוא החל לצעוד בכיוון היחידי האפשרי - החוצה.
ירייה. בכי. ירייה. דממה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש משהו לעשן?


הקופרייטר של
אלוהים לא מקורי
אבל יבש. יבש,
ראבק!


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/04 16:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד היימן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה