היום היה היום הגרוע ביותר בחיי. נדחיתי על ידי האישה הכי
מקסימה בעולם באכזריות ברוטאלית. טוב, זה לא בדיוק היה קרב
צמוד, אבל יעל, הסטודנטית הכי מתוקה לפיסיקה- דחתה אותי כאילו
הייתי גלידת ריבת חלב עם אגוזי פקאן באמצע דיאטה חמורה.
"אני נורא מצטערת-" ציטוט- "אבל נדב כבר הזמין אותי למסיבה,
סליחה..." "אה,לא זה בסדר..." (פשוט, כמעט השתנתי במכנסיים
מרוב מתח מהתשובה שלך, אבל זה בסדר, בסדר גמור.) "לא ידעתי שיש
לך משהו עם נדב." (זה נשמע קנאי מדי? כי אני לא מקנא.)
"הוא כזה חמוד, אני מתה עליו. הוא השילוב המושלם בין שנינות,
רגישות, להט וספונטניות."
"נפלא--" קרקרתי, (נדב? ספונטני??? הבנאדם קובע לעצמו שעה
לחירבון, מה ספונטני בו?)
ולפני חודש זאת הייתה שירי.

"אוי, גילי, אתה יודע שאני מחבבת אותך, אבל בוא נישאר
ידידים..."
"זה לא אתה, זאת אני..."
"אני פשוט לא בנויה לקשר..."
"אני מרגישה כאילו השאיפות שלנו הולכות בקווים מנוגדים כל כך,
ואני פוחדת להיפגע מזה שתעשה בחירה נכונה, לדעתך, שתהיה לא
מקובלת עליי..." (איך בנות מצליחות להמציא כאלה תירוצים
מסובכים? גברים הם יותר מופשטים מהבחינה הזאת. הם ישרים ולא
מתוסבכים, זה "את לא טובה במיטה", "את ממש לא הטיפוס שלי",
"אני לא נמשך אלייך"- לא תירוצים עם סיבות הוליסטיות והזויות
למיניהן.)
אני פשוט לא מצליח להתחיל עם בנות. אני לא חושב שזאת בעיה שלי,
אני נראה בסדר גמור, חושב בסדר גמור, מתלבש...טוב, חוץ מחולצת
ההוואי הולה והכפכפי ספונג'ה, אני די בטוח שהגרדרובה שלי
מסתדרת עם כל בחורה.

"בוא ננסה לעבור על זה שוב," נאנח יוני באכזבה. (הוא אולי
היחיד, שלא מנסה לשכנע אותי שאני הומו.) "אתה מתקשר אליה
ו..."
"פתיחות, לא תלותיות נצמדת, פלירטוט קל בין השורות." אני
מדקלם.
"ו..." יוני מנופף בידיו. "מה ו...?! די, מה עוד?" אני מתרגז.
יוני מעוות את פניו בתסכול ומאגרף את כפות ידיו. "בטחון עצמי!
בטחון עצמי! אולי הדבר היחיד שאין לך!!!"
"אה, כן-" אני אומר בהכנעה. "בטחון עצמי."
"יופי," הוא נאנח בהקלה. "ומחר-אנחנו-הולכים-לקנות לך כלב."
הוא אומר בחביבות.
"כלב?!" אני מזדעק. "מה הקשר כלב?"
"בנות אוהבות כלבים, וזה גם נותן להן תירוץ להתחיל איתך," הוא
עונה בנימה פלספנית. "הן מלטפות את הכלב ואומרות 'אויש, איזה
חמוד' ושולחות בך מבט חושני. עד סוף הערב יש לך כבר את המספר
עם הצעה לזיווג בין רקסי שלך למיצי שלה."
"אז אם כבר, כלבה..." אני נכנע.
"בנות לא אוהבות נקבות! הן יתחילו להיכנס לסצינות קנאה
מטורפות." הוא ענה בפסקנות. "אחי, שמע לבעל ניסיון. כלב- לא
משנה איזה סוג, קטן ומתוק, שרירי וגברי, מכוער עם פאפי אייז-
עושה להן את זה."
אני משלים עם העובדה, שעד מחר כנראה אצטרך לחיות עם הולך על
ארבע שמסמן טריטוריות, עם בלוטות רוק ענקיות. אבל מצד שני-
יוני אמר, ויוני זה הגבר, שלא מורידים ממנו ידיים.
עד סוף השבוע צייד אותי יוני בתדמית המשופצת שלי- חייל בסיירת,
כי בנות אוהבות גבריות, רגיש אבל לא רגשן, יש הבדל, תאמינו לי,
רומנטי אבל לא קיטשי, עם קורדרוי זרוקים וחולצה של להקת רוק.
העבר שלי מרשים- לפחות לדעת יוני. ניגנתי בלהקה, מרדתי בהורים,
ברחתי מהבית, אל תשאלו. יש לי חרדת נטישה, שרק היא תוכל לרפא.
בל נשכח- נשיקה מנומסת וקלילה בסוף הדייט, טלפון למחרת...
וזהו- הדרך את האושר סלולה באבנים צהובות.

"עשיתי בדיוק מה שאמרת לי." אני אומר ליוני בטלפון.
"אז איך, איך? איך היא לא רצתה אותך?" הוא מתרגז.
"אני יודע? אמרה שיש לה הרגשה, שאני לא האחד. מה אני יכול
לעשות?"
"אולי אל תתן לה הרגשה כזאת?"
"אוף, אתה לא מבין, היא הייתה כזאת היי קלאס. אבא שלה מנהל אתר
נופש באיי מרשל, יש לה דירה משל עצמה בהרצליה פיתוח, והיא
לובשת הכל מגוצ'י וורסאצה. בחייך! אני יכול להסתדר עם בחורה
שאוכלת קוויאר כל יום?"
"למה זה משנה לך, ראבאק, יש קליק או אין, יש או אין!"
"לא יודע!"
"ברור שלא, אם לא היית הורס הכל כבר בדייט הראשון, אולי היית
יודע!"
"נו, די, תפסיק להיות כזה דרמטי, אני מצטער."
"אתה לא צריך, פשוט תתפוס ת'צמך בידיים... הייתי רוצה להיות
איתך שם ברגע האמת כדי לשים את  האצבע על הטעויות שלך."
"טוב, טוב, אתה מתחיל להבהיל אותי, כי אני עדיין לא בנוי
לשלישיות וכאלה. יאללה, בוא נצא, נשתה משהו."

אני ורקס הולכים להנאתנו, מעשנים (אני מעשן, רקסי שומר על
הבריאות.) ומדברים, כלומר, אני מדבר. רקסי הרי כלב, וכלבים לא
יודעים לדבר.
אני מספר לו על המע"ח (מערכות יחסים) הכושלות שלי, ורקסי- יש
לו מבט מבין אחושילינג, לפעמים פולט איזה נהימה מלאת זעם כבוש
כדי להביע את סלידתו מהמין הנשי. ניגשות בחורות ללטף את רקס,
אבל אף אחת לא רצינית או נראית לי. כנראה שזה אבוד, ואני אאלץ
להישאר בבדידותי המזהרת. מושלם.
"גיל!"
"יעל!" (הסטודנטית,זוכרים?...)
"היי, איזה הפתעה! ממש התגעגעתי אליך... לא התראינו כבר מלא
זמן!" חיוך חביב, עיניים זוהרות, רגליים מתוקות... היא מושלמת.

"את נראית מעולה." כנות, שיננתי לעצמי.
"הא, בטח, אני זוועה מהלכת. עבר עלי שבוע קשה." מכיר ת'קטע
הזה, שהן אומרות שהן לא נראות טוב, חשבתי בהפתעה, אולי היא
רוצה שאני אחמיא לה שוב, או... אבל כשהסתכלתי בעיניים של יעלי,
זיהיתי עצב שוחה בכחול אפור המתוק שלה.
"קרה משהו, יעל?" חוק מספר 23- רגישות ועדינות זורמת.
"לא, כלום, פשוט- נדב, זוכר אותו? חשבתי שהוא כזה חמוד, ו...
זה לא התפתח כמו שציפיתי."
"שנינות, להט וספונטניות?" לחשתי בשקט.
"וואו, זה אני אמרתי?" עוד חיוך מקסים. פאק, מה אתה עושה? לחש
יוני בזעם. מראה לה שכל משפט שלה אתה מתייק בזיכרון?
הלוווו-אדישות, זוכר?
"טוב... אולי לא בדיוק ככה..."
"עזוב, לא משנה, אני לא מתכוונת ללכלך. אבל נדב, הוא כזה-
תדמיתי, שומדבר אצלו לא אמיתי. עזוב, באמת, בלי רגשי טינה."
"אני מבין, זה קצת קשה לא לספר את האמת." הבנה-שנינות.
"כן..." צוחקת. "הייתי תולה עליו שלט אזהרה."
"אה, שטויות, כשמישהו מניאק את מגלה את זה, במקודם או במאוחר."

"כן..."
שתיקה. טוב,מה עכשיו, סרט? ערב ביתי? מסעדה שקטה? אוך- תחשוב.

"העניין הוא, גילי-" היא אמרה לאט. "תהיתי... אם... כאילו,אם
זה לא פגע בך אחרי הפעם הזאת שהזמנת אותי, אז הייתי רוצה לנסות
שוב."
"מה, לצאת כאילו?"
"רק לא בכאילו." היא חייכה.
יש-יש-יש. עשיתי את זה! יוני, אתה ענק! אתה שומע, עשיתי את
זה!
"גילי...?"
"כן? מה?" אני מתעורר עם הבעה הזויה וחיוך מרוח ודבילי.
"אז... אתה רוצה לצאת איתי?"

"עשית בדיוק מה שאמרתי לך?" חוקר יוני.
"כן, אחי, אל תדאג."
"ואיך היה?"
אני מסתכל על יעלי, שישנה לידי ומתמתחת בהתפנקות על הסדינים,
ומחייך בשקט.
"היה מקסים."
"חבל שלא הייתי שם..." אומר יוני, מרוצה.
"תאמין לי, אתה היית... אתה היית..."