רצה, בורחת
משם.

מבעד לזכוכית מביטה החוצה.
הזכוכית עבה ומשוריינת, ממש לא חדירה.
הדלת נעולה
את המפתח אני כבר לא זוכרת איפה הנחתי.
מי שבא לפתוח את הדלת מבחוץ נתקל בחידה ובצופן,
מעט מאוד ניסו ואף אחד לא הצליח לפתוח את הדלת
שננעלה לפני שנים מספר.

בקצה החדר מונחת תיבה
שחורה
נעולה
המפתח אי שם, קבור, מוסתר.
בתיבה מונחים דברים לא מעט,
רגשות, מחשבות וזיכרונות לא מעט.

הגיע הלילה, ואני עפה,
עפה משם,
עפה דרך החלון כמו יונה לבנה,
עפה גבוה, למעלה, רחוק,
כמה שיותר רחוק.
הנה הבוקר עוד מעט יגיע.

אני נעצרת וחושבת מה שמתי בתוך הקופסא?
בזמן שאני מנסה להיזכר הבוקר עלה ואני הוחזרתי אל תוך החדר.
מביטה החוצה מבעד לזכוכית, לעוד יום שהגיע.

למה נעולה הדלת?
למה נעולה הקופסא?
הקופסא נעלה בגלל הדלת.
הדלת -  ננעלה בגלל דברים מספר.

בתוך החדר יושבת, חושבת, מתלבטת
לבד
הגיע הזמן לפרוץ החוצה לשבור את הדלת.
המפתח איננו כאן.
מחשבות וזיכרונות בתוך קופסאות מפוזרות סביבי
ואני יושבת ומשקיעה את זמני בדברים אשר יסיחו את דעתי מן
החדר.
מתחילה להישבר לאחר השקעה ממושכת ורבת שנים.

ניסיתי לשבור את הזכוכית,
לפתוח בה סדק,
אבל
ללא הצלחה, הזכוכית עבה, הזכוכית משוריינת.

אני,
נעולה לי בפנים
בלילה בורחת עד הבוקר, מנסה לדמיין עוד ועוד,
לברוח מהחדר...

כמו יונה לבנה עפה, גבוה, רחוק
אך שוב מפציע הבוקר
ואני נאלצת לחזור.