כשהסתכלתי בה יושבת על הספה של ערן, מתרווחת לה בהנאה, כל מה
שיכולתי לחשוב עליו היה שהשער שלה כל כך יפה. מאז שזכרתי אותה,
היה לה שער יפה, שתמיד היה קלוע לצמה ארוכה ארוכה, מסודרת
בקפידה. לא חשוב כמה היא הייתה רצה וקופצת במגרש הספורט
בהפסקות, לא משנה מה היה מזג האוויר באותו היום- בין אם ירד
גשם זלעפות, או בין אם הייתה לחות, שעל פי החזאי, שברה שיאים-
השער שלה תמיד נראה כאילו הרגע המומחה שבמעצבי השער קלע לה
צמה.

מכיוון שהיו שלוש ענבריות בשכבת הגיל שלנו, כל אחת קיבלה סממן
זהות משלה. הייתה את ענבר עם השער הקצר- זה היה החלק הקל.
הבעיה הייתה ששתי הענבריות האחרות התהדרו בשער גולש וארוך,
ושתיהן, למרבה הפלא, בחרו בתסרוקת המחתרתית- צמה. 'בעיה'...-
בעצם, זו סתם הייתה הצגה של החברה, מעין העמדת פנים, כאילו שאי
אפשר היה להבדיל בין השתיים!? ענבר שני אומנם התהדרה בשם משפחה
קליט ויפה יותר מענבר קורסנושיסקי, אבל זה בערך היה התחום
היחיד שבו היא יצאה כשידה על העליונה.

האנשים, שבורכו בקצת טאקט, פשוט הבדילו בין השתיים כ"ענבר שני"
וכ"ענבר" (סתם 'ענבר', בלי שם משפחה). האנשים, שלא ממש היה
אכפת להם מהפוליטיקלי קורקטיות, היו עושים את ההבדלה על פי
"ענבר" ו"ענבר היפה", וכך נוצר מצב שאם שניים, שנמנו בקבוצות
השונות, היו מדברים ביניהם, כשאחד מהם היה אומר "ענבר", הוא
התכוון לענבר קורסנושיסקי, בעוד ידידו חסר הנימוסים חשב שהוא
מדבר על ענבר שני- ענבר המכוערת (כנראה שגם אני נעדרת נימוסין
והליכות...).
על פניו זה נראה כאילו פתרון הבעיה הראשונה גרר בעיה שנייה. אך
בפועל הבעיה השנייה מעולם לא הייתה בעייתית כל כך, כי הרי
הענבר היחידה, שאנשים טרחו באמת לדבר עליה, הייתה תמיד אותה
הענבר- ענבר קורס-משהו. אף אחד לא באמת מבזבז את זמנו בדיבור
על מכוערות.

ועכשיו, 15 שנה אחר כך, עדיין אף אחד לא יכל להוריד ממנה את
העיניים.
אם אז זה היה בגלל היופי הבובתי והילדותיות המקסימה שלה, היום
זה היה בעיקר בגלל מבטה החודר והשובבות הסקסית, שעטפה אותה.
התמימות של פעם התאדתה ממנה, נפרמה אט אט, ממש כמו הצמה שלה,
ופינתה מקום לקלילות מקסימה עם קריצה שובבית ומשוחררת- ממש כמו
השער הגולש והארוך, שבשנים האחרונות תמיד נשאר פזור ופרוע.


כבר שנתיים שהיא מתרווחת על הספה של ערן.
הכל התחיל בערב גשום וקפוא בנובמבר. ה11 לנובמבר, אם להיות
מדוייקים. התאריך הזה נשאר לי חקוק בזכרון, לא רק בגלל שבכל
ה11 לחודש ערן וענבר מכינים אחד לשני מחוות קטנות וקיטשיות
לחגיגות ה"בלה בלה בלה" לפגישתם, אלא משום שאותו היום ממש,
שייזכר לעולמי עולם כיום הראשון המאושר שלהם במשותף, הוא היום
השנוא עלי בעולם- יום הולדתי.
כשהייתי עוד קטנה, תמיד ביכיתי על מר גורלי ותהיתי מדוע לא
יכלתי להיוולד ביום יותר מוצלח? בכל פעם שירד גשם זלעפות,
בדיוק כשרציתי לצאת לחגוג, אימי ניסתה לנחם אותי בכך שלעולם לא
יהיה 11בנובמבר גשום יותר מזה שהיה, כשיצאתי לאוויר העולם.

אימי תמיד אוהבת לספר את הסיפור הזה בארוחות משפחתיות כל פעם
מחדש, ותמיד, אבל תמיד, היא מספרת אותו בדיוק באותו האופן- איך
היא נתקפה במפתיע בצירים באמצע הסופרמארקט, וכולם התאגדו סביבה
ועזרו לה לצאת משם, וכל כך השתדלו לנסות לתפוס לה מונית, אבל
בגלל הסערה הגדולה כל הקווים נותקו, וזה היה בלתי אפשרי להשיג
אף אחד. בסוף איזה זקן חביב התנדב להסיע אותה לבית החולים
הקרוב, וכשסוף סוף הנסיעה, שנראתה לה כנצח, התקרבה לסופה,
הפולסווגן שנת 71' שלו נתקעה עמוק עמוק בתוך שלולית ענקית,
וחרף כל הניסיונות העיקשים סרבה לצאת ממנה. אז עדיין לא היו
פלאפונים, ואמא שלי נאלצה לדדות במשך 10 דקות
ב"גשם-לא-מהעולם-הזה" לעבר בית החולים. למרבה מזלה, היא הגיעה
בדיוק בזמן.
והשאר... השאר כבר היסטוריה...

אבל הסיפור הזה אף פעם לא ניחם אותי.
לא היה, ולו יום הולדת אחד, שלא חזרתי הבייתה כשכל גופי מלא
בבוץ, ושערי ספוג במים. לענבר, לעומת זאת, לא היה יום הולדת
אחד, שבו לא חזרה הבייתה כולה מחוייכת ומאושרת, כשזר פרחים
ענוד לראשה- כיאה לילידת מאי.
במשך שנים תליתי את כל ההבדלים בינינו בעובדה הפשוטה, שפשוט
נולדנו בימים הפוכים לגמרי- ענבר הקלילה, המצחיקה, החברותית
והיפה- שנולדה בעיצומו של האביב, ומנגד אני- שנולדה ביום הגשום
ביותר בנובמבר...

אבל עכשיו, כשהסתכלתי עליה מתרווחת לה בספה של ערן, הבנתי שיש
יותר מזה.
לוח השנה הראה על ה5 בנובמבר, וכל מה שענבר יכלה לחשוב עליו
היה מה לעזאזל היא הולכת לקנות לערן לחגיגות השנתיים שלהם. אני
ישבתי מולה ונעצתי מבטים.
"מה?" הסתכלה עלי ענבר בתמיהה.
"מה 'מה'?" השבתי לה בסתמיות.
"למה את לא אומרת שום דבר? למה את לא עוזרת לי לחשוב? אני
במשבר פה, ואני צריכה את עזרתך. אין לי מושג מה אני הולכת
לקנות לערן!..."
"אולי פשוט תיקחי אותו לאנשהו, או תבשלי לו ארוחת ערב רומנטית,
או משהו פלצני מהסגנון הזה. או אולי..."
"כבר עשיתי את זה" היא קטעה את דברי במהירות, "וחוץ מזה"
הוסיפה, "הדברים האלו לא 'פלצניים'. את סתם אומרת את זה מתוך
מרמור. את לא מבינה את הראש שלנו. זה רק בגלל שאין לך חבר, אז
את לא יודעת כמה הדברים האלו משמחים".

'מה שישמח אותי עכשיו זה שייפול לך פסנתר על הראש', חשבתי, אך
במקום זה אמרתי: "אולי תמצאי לו משהו בחנות הזאת, STUFF, יש שם
דברים נורא יפים", ובסתר ליבי קיוויתי, שכשתהיה שם, אולי תבחין
בעששית העתיקה והיפה, שנמצאת שם (במבצע!), ותחשוב לקנות לי
אותה ליום ההולדת (אם היא בכלל זוכרת, שהמשבצת של ה11 בנובמבר
הייתה פעם שייכת לי, טרם עידן ערן).
"כן, אולי, אבל..." היא לקחה הפסקה לנשימה ארוכה, ובדיוק כשבאה
להמשיך את המשפט, צלצל הטלפון. ענבר, שנראתה מעוצבנת על כך
שמשהו קטע לה את חוט המחשבה, קמה באי חשק אל עבר הטלפון, שנמצא
במטבח. לא ממש שמעתי את השיחה, כי הייתי עסוקה בלשיר בקולי
קולות יחד עם דויד בואי, שבקע מהרדיו. אבל את הצעקה של ענבר,
שבאה כמספר שניות אחרי שנעלמה למטבח, יכלתי לשמוע בבירור.

כל הדרך אל בית החולים שתקתי.
מה כבר יכלתי להגיד, שינחם אותה? מה? שהכל יהיה בסדר? הרי את
זה לא יכלתי להבטיח. אולי הייתי צריכה להגיד לה: 'היי, לפחות
לא יורד עכשיו מבול, והאוטו שלנו לא נתקע בשלולית, ואם הוא כן
ייתקע- לפחות קיים הפלאפון, כדי שנוכל להזעיק עזרה', אבל רק
המחשבה על זה גרמה לי להרגיש כמו אמא שלי, והיה בזה די בכדי
לגרום לי לשתוק. ובמילא, שום דבר שאני אגיד לא יעזור עכשיו, כי
ענבר יותר מדי שקועה בעצמה, וגם כך היא לא באמת מקשיבה לי. לזה
אני רגילה.

כשנכנסנו אל בית החולים, ענבר שעטה אל עבר הקבלה. היא הייתה
כולה נסערת כאשר שאלה את הפקידה אם היא יודעת באיזה חדר נמצא
ערן כץ, הפצוע מתאונת האופנוע. לקח לפקידה כמה דקות לברר, ועד
שהיא חזרה אלינו עם תשובה, ענבר כולה נעה וזעה בעצבנות, שולחת
מבטי נאצה לכל הכיוונים, מבטים שלא משתמעים לשני פנים. אפילו
'תודה' חפוז היא לא אמרה לעובדת המסורה, שעשתה ככל יכולתה על
מנת לעזור לה. ברגע שגילתה, שערן מאושפז בקומה ה11, היא פצחה
בריצה אל עבר המטרה, והייתה מוכנה לדרוס ולרמוס את כל מה שעמד
בדרכה. גם לזה אני רגילה.

התפתלתי על אחת מהכורסאות, שניצבו במסדרון, מול החדר שבו ערן
שכב. לא מדאגה התפתלתי בחוסר מנוחה, כי אם בשל חוסר הנוחיות,
שתקף אותי ברגע שהתיישבתי. הכורסאות הללו לא מתקרבות לרמה של
אלו שבבית של ערן, אלו שהוא קנה במירב כספו, כסף שהרוויח
בעבודת ההיי-טק המעונבת שלו. כסף שאיתו קנה גם את האופנוע
המחורבן הזה, שבגללו אנחנו פה עכשיו...
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שנכנסה לשם, אבל כשענבר יצאה מן
החדר, זה נראה כאילו בילתה שם את כל שנות העשרים (והשלושים!)
שלה. שערה היה פרוע (אבל לא פרוע-סקסי או פרוע-שובב, כמו תמיד.
סתם פרוע), עיניה היו נפוחות מבכי ושקיות כבר נוצרו מתחתן. פיה
היה נפול, ואפה נזל בלי הרף.

"נו, איך הוא?" שאלתי, מנסה לגייס את הטון הכי דאגני ואכפתי
שלי.
"הרופאים אומרים, שצריך לחכות עד הבוקר כדי לראות אם הוא אולי
יתחיל לקבל בחזרה את התחושה ברגל ימין".
"וזהו?" שאלתי (שאלה שברגע שיצאה מפי, קלטתי שהיא קצת חסרת
התחשבות).
"'זהו'?! מה זהו? תגידי לי, את פוסטמה? הוא אולי יהיה נכה לכל
החיים!".

אז הנה רעיון למתנה לחגיגות השנתיים- קביים.
שתקתי והשפלתי את מבטי.
אחרי מספר שניות מביכות ענבר שברה את השתיקה ואמרה: "טוב, אולי
אני קצת מלודרמטית. הרופאים אמרו, שיש סיכוי של 90% שעד הבוקר
תחזור לו התחושה ברגל, ובעצם, אם חושבים על זה, הוא יצא ממש
בזול מהתאונה הזאת- צריך לברך על מה שיש. זה ממש נס".
"כן", השבתי, "ממש נס" וחייכתי. "אולי את רוצה שאני אקנה לך
משהו לשתות, או לאכול?"
"כן, בטח" ענבר אמרה והשיבה חצי חיוך, "לא יזיק לי משהו, אני
בטח נראית נורא, אהה?".
"את??? לא, מה פתאום" שיקרתי.
היא נראתה ממש נורא. לא נורא יחסית אליה, אלא נורא, נקודה.

כשהתרחקתי ממנה אל עבר הקפיטריה הבחנתי עד כמה מכוערת היא
נראית: עמידתה הנפולה, תווי פניה, שנראו לפתע זקנות. היא
השתלבה מצויין בנוף של בית החולים. היא הייתה כל כך מכוערת,
שכבר חשבתי שהיא בעצם השני, שהייתה ראויה לכינוי "שני
המכוערת"...
לפני שנכנסתי לקפיטריה, החלטתי להיכנס לשרותים ו"להתרענן"
(להתרענן- ביטוי מפגר, ששגור רק בפי בחורות מהזן של ענבר...).
נכנסתי פנימה. שטפתי את ידי והתזתי קצת מים על פניי. הסתכלתי
במראה. בבואתי השתקפה לנגד עיניי, ואני לא יודעת אם זה בגלל
האווירה המדכאת ששוררת במקום כזה, וגורמת לכל דבר שלא נראה חצי
מת להיראות נפלא, או שאולי זאת פשוט אני. אבל בהחלט הרגשתי
נפלא.
כשקרבתי לדלת היציאה, עשיתי חצי סיבוב במקום, הגנבתי מבט אחרון
וחפוז במראה, מילאתי את ראותי באוויר ונשמתי לרווחה.