לשלומי יש כינים. הוא התעורר בבוקר, כשציפורניו עמוק בתוך
ראשו, דם נזל על מיצחו. גירד את הקרקפת מתוך שינה וכמה
משערותיו נשרו על הכרית, או שיש לומר נמרטו בזמן לוחמה נגד
יצורים, שכבר מזמן היה צריך לשכוח מקיומם.

הפעם האחרונה, שבה חבש את כובע השיקגו בולס, היתה בכיתה ד',
כשהקבוצה הזו היתה להיט היסטרי אמיתי. "זה לוחץ על המוח, אני
לא מסוגל להתרכז ככה בנסיעה" בעוד הוא מרחיב את היקף הקסקט
ומנווט את ההגה עם המרפקים קלט אותי בעיניו.
"את ממש דפוקה, את יודעת את זה? אולי תסדרי לי את זה" והעיף את
השור הזועף, טאח- לפנים קיבלתי את כל הכינמת. גם את הרימל
קיבלתי לתוך הרישתית. "שלומי, אני לא רואה כלום, שיט, אני לא
רואה כלום" זרקתי מעלי כל מה שהיה, את כל תיק האיפור, הסיר עם
האוכל לחתולים של הדס, הכל עף ונחת פה ובעיקר שם, בעיקר על
השמשה ואיפה שלא צריך. חריקה עצבנית. שלומי נותן אמברקס, יוצא
מהפורד פיאסטה, מתיישב על המדרכה ותופס את ראשו בשתי ידיו.
"למה, מה, מה עשיתי רעי ריבויינה של עויילם?"

אני במכונית בוכה לעצמי, כמה שזה שורף ואיך שאני בחיים לא אקנה
יותר מהנוכל הזה משוק רמלה לוד. "שלומי, זה שורף. שלומי, תביא
את המים, שלומי?...שלומי!!!" המניאק לא עונה. עם הרגל אני
פותחת את הדלת, זה הזמן להודות לאמא, שהתעקשה שאלמד בלט אצל
בלה.
"בואי בואי, מים את רוצה? כן, מים? קחי מים, קחי" ומעיף את
הבקבוק לידי. "שלומי, אני לא רואה, אני אומרת לך". "את לא
רואה? את לא רואה???". "אני לא רואה, יא..." היה ככה קרוב
להתפוצץ עלי.
אני מנסה להציל משהו מהעין שלי, "יא מה, שלומי, יא מה??? נו,
תגיד מה שרצית להגיד. נו, תגיד!!!"

יום כזה מחורבן הרבה זמן שלא עברתי, היה יום כזה כשעברנו לגור
יחד, הוא ישב וראה מונדיאל ורק ביקש כל הזמן, שאלך לפיצוציה
לקנות לו מלך וקשיו. אין מה לומר- קלאסה יש עליו. בוודאי.
עם עין סגורה אני מפנה את כל האוכל ואת כל אבקת האיפור,
שהתפזרה במכונית.
"עזבי, אין טעם לנקות. במצב הזה כבר עדיף לקנות מכונית חדשה,
גם ככה כל המכונית הזו מלאה בכינים. אוח, בואי קופיפה יפה
שלי".
הזמנו שגריר ופיצה משפחתית, אחר כך חזרנו את כל ה-12 קילומטר
ברגל, זאת אומרת- הוא חזר את כל הדרך הזו, קופים אוהבים שק
קמח, לא?! או או אה אה אה.