"הו, שילה, מה אני אעשה? כל-כך הרבה דברים שצריך להשלים.
להתחיל הכל מחדש - את הטוב ואת הרע, להיחשף שוב. האם אחזיק
מעמד? הו, שילה, מה אני אעשה?"

יש כל-כך הרבה פיסות חיים, שאת צריכה לדעת. כל-כך הרבה פיסות
חיים - אני מקווה - שאני צריך לדעת, עלייך, אין ספור סודות-
שעליי להיאבק בהם שוב. כאבי בטן תכופים ושאלות, שאולי כולם
שואלים - אבל אני שואל יותר. ומה איתך? יש לך כוח להיכנס לכל
זה? איני מנסה להישמע שלילי - הדבר האחרון שארצה - ואני אפילו
לא רוצה לכתוב אותו - הוא לשלול את הכל, עוד לפני שהתחיל.
אבל... יש לך כוח?

אחת אמרה פעם שאני לוקח את זה ברצינות מדי. לא מתחתנים או
משהו. אני מגזים - עושה עניין ממשהו, שעוד לא קיים. זה היה
בזמנו - אבל אחרי לא הרבה זמן, שלא עשיתי עניין - כבר עמדתי
מול כל מיני דלתות והחלטות, שעליי לבחור ביניהן - ופתאום הייתי
חייב להיות רציני לרגע. ואז - אז נשברתי.
אז - נגמר.

אבל אולי די עם הסינתיסייזר העצוב הזה ברקע? סביר להניח שאני
באמת מגזים - עוד לא קרה כלום. אבל הפחד מכשיקרה - הו, הפחד
הזה. הפחד מלנסות משהו שעוד לא היה - הוא כמעט הפחד הגדול
ביותר שלי. הפחד הגדול ביותר - להתפשט לאט לאט מול כולם, לקוות
שיקחו אותי כמו שאני, אבל להבין שיכול להיות שיזרקו אותי לשולי
הדרך - הוא גם הדבר שאני מרגיש שאני רוצה לעשות - בלית ברירה -
לבסוף מול כולם - אבל קודם כל איתך.

אחת ולתמיד - אני רוצה לומר הכל. אחת ולתמיד - אני רוצה להפסיק
לפחד.
אחת ולתמיד - אני רוצה לדעת שלא תוכלי לגלות שום דבר, שיגרום
לך לעזוב.

להרגיש בטוח, כמו שאני.

פעם אחת ויחידה אני רוצה ליפול על ברכייך, לחוש את מגע ידייך
המלטפות ולספר הכל. לבכות את כל הדברים, שישבו לי בבטן כל-כך
הרבה שנים, אלה שבמבט ראשון נדמה שהתקשו כבר מזמן, אבל תחת
קליפת הביצה שלהם- הם עוד מבעבעים כמו לבה.

אז יפסיקו כאבי הבטן, אז אוכל לדבר מבלי להסתיר פני בכרית. אז
- הכל.