הכל התחיל אצל הדוד חיים...
כל שנה המשפחה שלנו הולכת לביקור אצל הדוד חיים: אני, אימא,
אבא ואחי רון...
השנה אבא לא יכל לבוא, כי הוא היה במילואים.

אימא, אני ורון הולכים לאכול.
אני ורון ישבנו בשולחן האוכל והזמנו מהמשרת של חיים.
אני רוצה חומוס בפיתה עם חמוצים, פלאפל וכרוב.
אחי רון הזמין כריך גבינה עם זיתים.

אני זללתי את הפיתה בטיל...
אבל רון לא נגע בכריך שלו.
רון? רון? רון?!

"אימא!!! רון לא מגיב..."
אימא באה בריצה לחדר האוכל והרימה את רון.
חיים התקשר לבית החולים.
האמבולנס הגיע...
כולנו הלכנו לאמבולנס ודאגנו מאוד...
"נו...",חיים אמר לנהג,
"מתי מגיעים???"
הגענו... "מהר, קחו את רון".
"שלום, אני אקח את המטופל לחדר 3215."
אימא הביאה לרופא את רון והלכה לשבת בפינת ההמתנה.

חיים אמר לאימא, "אולי אתקשר לאבא?"
"לא, הוא יעשה בלגאן לא נורמלי..."

"שלומית, בואי רגע."
"מה, חיים?"
"תראי, על מות אימא כבר התגברנו."
ורון רק התעלף או משהו בסגנון.

לפתע נפתחה הדלת, ויצא משם הרופא.
"נו, מה קרה דוקטור?"
"לצערי, אין לי בשורות נעימות..."

אני כבר ידעתי, שאם מישהו הולך לבית חולים
ולרופא אין בשורות נעימות, ישר חשבתי על מוות.

וכל עולמי חרב עליי...

"נו, מה, דוקטור...
מה קרה???"
"לצערי הרב, רון... נפטר."
"לא, לא, לא אני לא מאמינה.
תגיד שזו בדיחה.."
"אם אגיד שזו בדיחה, אשקר."

תוכלו לארגן את ההלוויה מחר בבוקר.
בחיים לא חשבתי, שדווקא בחופשה אצל הדוד חיים
רון ימות.

פתאום הרגשתי, שאני יושב על משהו לא קשה כל כך
כמו הכיסא.

"אבא? איך הגעת לפה?"
"שמעתי על הבשורה... והגעתי בהקדם האפשרי."

ושוב הרגשתי משהו מונח על כתפי.

"גיל, גיל, תתעורר כבר!!!"
לא האמנתי למראה עיניי, אבל מול עיניי עמד
רון.

קמתי מהר מהמיטה וחיבקתי את רון...
"עוף ממני... מה אתה עושה?"

"אני אוהב אותך, אח שלי..."
"מה?!"
"נו, בוא כבר. אנחנו צריכים ללכת לדוד חיים..."

אני קם, "תביא לי ת'חולצה מהכיסא."
"מה אני, משרת שלך?!"