מתכנסת בעצמי בפלח כאב רב מנשוא,
כולד רך שזה עתה יצא לאוויר העולם,
הדבר מפניו חששתי התרחש,
אין באפשרותי לעצור את שעון הזמן, הלוואי.
אין באפשרותי להחזירו לאחור.
רועדת בפחד מהמציאות, מחיים, משינויים מתהווים,
ביודעי כי אין שיבה, אין ולו מעט תקווה.
ברגעים שכאלה מהרהרת אני בחיים,
שהרי לבוא לעולם, להיווצר, הברכה הגדולה מכל!.
אין אם שביכולתה לגונן על ילדיה מפני הגורל האכזר, הניתן למרות
השולט ביד רמה, לאסונות הקיום אין כל נחמה.
ורק הזמן יאמר, מה יהיה עלינו, אנחנו, אלה שלמטה המתבוננים
אל-על,
ונושאים תפילה חרישית בעיניים דומעות, ותוהים על המחר...