הוא אמר לי: "הייתי מת להיות איתך, לצידך, בתוכך..."
אבל הוא כבר היה בתוכי, מהרגע שהוא הביט בי, מהרגע שהוא הסתכל
עליי...
החדירה שלו לא היתה דווקא פיסית, כי אם נפשית.
הוא אמר לי: "אני מתגעגע אליך". שאלתי: "למה בדיוק אתה מתגעגע
בי?". הוא פירט: "למבט שאת נותנת לי לפעמים, לצחוק שלך, לתחת
שלך..."
הוא נתן בי מבט ממושך, אז שאלתי על מה הוא חושב.
הוא אמר לי: "חשבתי על כמה שאת מדהימה בעיניי" וזאת לא היתה
הפעם הראשונה, שהוא אמר לי את זה.
הוא כל כך התבייש לפעמים לגעת, למשש, לטעום ולנשק אותי...
לפעמים הרגשתי שאני עושה לו כוויות, כשהוא נוגע בי, ולכן הוא
מסתייג.
הוא שלח לי הודעה ב5 לפנות בוקר: "זאת לא היתה מסיבה בלעדייך,
רציתי אותך איתי, יפה שלי..."
הוא כמה למגע שלי, בכל פעם שעזב, והיה רחוק והוא ידע לציין זאת
בפניי.
הריח שלו כבר התפוגג מהחולצות שלי. הסדינים המכובסים בארון כבר
לא יעידו על סערה, שהתחוללה בלילות ואף בימים של תשוקה.
את המגע הרך של שפתיו- כבר לא אחוש.
במעגל של רגשות עצומים אני סובבת: עצב וכעס מהולים באכזבה,
ייאוש, חוסר ודאות וחוסר אונים.
עוד לא מעכלת את התחושה הנוראית הזו של הריקנות, ששבה ופוקדת
אותי אחרי כל פרידה, אחרי שאני נעזבת או אולי מעזיבה.      
זה, למעשה, כמו לקום יום אחרי יום ההולדת שלי, שכל כך היה כיף
וכל כך נהניתי בו, אבל בבוקר העטיפות של המתנות פזורות על
השטיח וצריך לחכות שנה שלמה עד שיהיה לי טוב באותה מידה.
אז יגידו הקרובים לי, שחוסר הביטחון שלי והאמון בעצמי הוא זה
שהורס לי כל פעם, כשמתחיל קשר חדש.
אבל אני רוצה לדעת, ובעצם להבין, למה זה ליבי שוב שב ונענש?...