New Stage - Go To Main Page


קמתי בבוקר.
עוד יום של שקיעה בייאוש.
אני שומעת צליליים הבוקעים מהחזה שלי, מהורידים והעורקים,
מהציפורניים הכסוסות, מהקצוות השרופים של שערי, מהשיניים
ומהעיניים, למעשה כל גופי זועק, "לא נותר בי כוח להלחם". אני
פותחת את הברז באמבטיה. קול המים הזורמים מתערבב עם זעקת
גופי.
אני מרגישה ריקה. לא, אני בעצם לא מרגישה. אני ריקה.
אני פושטת מעצמי את המכנסיים הקצרות והגופייה ונכנסת למים
הרותחים. כואב לי, אבל אני חייבת לשטוף את עצמי. כאב הוא עניין
יחסי, לא?
אני יוצאת רטובה, עומדת בשלולית מול המראה ונבהלת מהבבואה
שלי.
אני לא מזהה את עצמי יותר. הכאב והצלקות שינו אותי ואני נראית
כמו אחד הזומבים מסרטי המפלצות הישנים.
אני עוטפת את עצמי במגבת, לא רוצה לראות את הכוויות והחבורות.
אני מרימה מבט ומסתכלת לעצמי בעיניים.
תמיד אמרו לי שבעיניי יש אש, והיא בוערת, כמו נפשי.
אני מביטה לתוך עיניי.
אני רואה רק עשן.
עיניי כבו, האם גם נפשי כבתה?
אני עוצמת עיניים בתקווה שאולי כשאפקח אותן אהיה מישהו אחר,
במקום אחר. אני פוקחת אותן ואני נשברת, הדמות במראה היא אני.
אני הולכת רטובה, עטופה במגבת לבנה, מכוסה כולי בדם חם.
אני פותחת את החלון. בעיניי הכבויות אני רואה רק עשן.
אומרים ש"אדם" הוא שילוב של הגוף, המחשבות, הרגשות וההסטוריה
שלו.
אני כבר לא רוצה לחשוב, לא יודעת להרגיש. נשאר לי רק עבר אותו
אני מנסה לשכוח וגוף. גוף זה עוד כלי. מה שווה כוס בלי וודקה
בתוכה?
אני קופצת מהחלון.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/9/04 3:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורן פאול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה