תמיד כשקורה משהו חשוב, בדרך כלל משהו נוראי, תמיד שואלים אותך
איפה היית כשזה קרה.
המקרה הקלאסי היה רצח רבין. ישבתי בעליית הגג וצפיתי בטלויזיה,
בדיוק הסתיימה תוכנית הספורט והכתוביות כבר החלו לרדת, ואז
יורם ארבל שב ועלה על המסך עם הודעה בפיו.
קצת חיוור היה, מבין אותו, אולי הראשון שמוסר את ההודעה
הגורלית, מעט רועד, משגר מפיו מילים
רחוקות על משהו שקרה, מישהו ירה בראש הממשלה ואף אחד לא
מאמין.
- "גבר חמוש ירה 3 כדורים", המילים חזרו ונשנו בראשי כשרצתי
במדרגות למטה, לספר לאבא, שישב בסלון וקרא עיתון, לא מאמין,
מעביר את ידו העייפה על שערי הסתור.

אותה תחושה שמלווה בפה פעור ומחשבה של "מה יהיה עכשיו ומה
עלינו, מה עלי?" חזרה השבוע. בין כל ההבטחות של קריין החדשות
לגשם שלא יבוא, הייתה שגורה עוד הודעה מרה. שמונה ישראלים
צעירים שייצאו למסע תרמילאים בדרום אמריקה,לא חוזרים.
והשמות החלו לרוץ בסדר כואב, שם אחר שם, אות אחר שם משפחה ואני
שומע ונחרד, הפעם אני מכיר את השמות, מכיר את האנשים וזה יותר
כואב. אחת שפעם קראתי לה ידידה ואחד שפעם אולי קראתי לו חבר,
שני אנשים קרובים, קבורים בסמוך, עכשיו בבית הקברות הישן
בעיר.
הייתי בבית כששמעתי את החדשות ובהתחלה עוד אמרתי, "זה לא הם,
זו לא היא, הרי ראיתי אותה
בעיר ממש לא מזמן, עוד ראיתי אותה בעיר, קרובה, נושמת, תמיד
שמחה".
יעל שחק, מרק ארליכמן, שני אנשים שאולי היו קרובים, נגמרו בין
שמיים לארץ, בין כל גבול של חיים לגבול של דמיון, בין הרים
לתהום, שם נפלו. ואיתם נפלה כל התקווה של האשנים הקטנים, מה
יהיה עלינו כאשר אנשים גדולים וטובים ככה נופלים, איך אנחנו
נחזיק מעמד כאשר אתם כבר לא רצים במדרגות החיים.
קשה לתאר את ההרגשה שיש לי כשאני מביט בתמונה של יעל בעיתון
השבת. מחובקת בין חבריה בתמונה אחרונה שלהם ביחד, שמחים
ועליזים, אולי אפילו שיכורים. ככה עומדים על גג העולם. ואני
חושב עליה, על מה שדיברנו ביחד וכל כך קשה להאמין כיצד אנחנו
נראים בעיני האלוהים, כמשחק, כחומר מוצק, מתפורר. איך הוא עושה
את הבחירה? יש לו רשימה? שמות של אנשים טובים בצד אחד, שמות של
אנשים רעים בצד שני ובאמצע למטה חסרי המזל. אותך, יעל, הייתי
שם בשורה הראשונה, בולטת מעל הרבה אחרים, שמחה ומחייכת, ככה
זוכר אותך ולא ככותרת בהוצאת עיתון מיוחדת.
אנשים שוכחים מהר מאוד את הצרות, שמים בצד וממשיכים, שוב
נוסעים על אותה דרך, "דרך המוות", ואני בטוח שאם היו קוראים
לזה "דרך החיים", הרבה פחות אנשים היו מתים.

גשם התחיל לרדת בחוץ ואזעקות של מכוניות התעוררו וחילחלו בין
שטיחי הטיפות המנומנמות.
הגשם איחר בכמה שנים ומחשבות של אתמול עלו בראשי על מה שלא
הספקתי לעשות עדיין
ושאנשים אחרים לא יעשו בחיים.
חברים מתים בחוץ לארץ ומשאירים לנו את כל היגון והעצב. אנחנו
צריכים להתמודד, אנחנו צריכים להתעודד ולהמשיך, אחרת גם אנחנו
נמות.
אז שוב נכנס לטירוף בחיפוש אחר מקום עבודה, אחר עוד סיבה
להמשיך, אולי להרוויח גם כסף ואז לנסוע לחו"ל, מקום טוב יותר
למות בו , "היי, אם כולם מתו שם אולי גם אני יכול".
גם אני יכול להרוויח, גם אני יכול להצליח, אולי אפילו לחזור
בחיים.


לזכר יעל שחק ומרק ארליכמן,שני אנשים טובים שידעתי זמן כה
קצר.  (5.12.99)