היא רצה מהר, הכי מהר שיכלה, הכי מהר שרגליה יכלו לשאת אותה.
הדבר היחיד ששמעה היו דפיקות ליבה החזקות. לא חשבה על כלום,
מוחה היה ריק, מין חור שחור שכזה שכל מיני עצמים מסתובבים בו
חסרי מעש. הדמעות זלגו מעיניה בלא מעצור וחולצתה נרטבה מהזיעה
הקרה ששטפה את גופה. כאשר הגיעה לשפת הים נעצרה, אין לאן
להמשיך, חשבה לה, רק לכיוון אחד ולאותו כיוון לא היה לה אומץ
ללכת. בלית ברירה ובאפיסת כוחות התיישבה בשיכול רגליים על החול
הרטוב. אט אט הרגישה את הרטיבות מחלחלת מבעד לחצאיתה, חודרת
באיטיות דרך תחתוניה. היא ברכה על התחושה הקרירה, חשבה עד אז
שאיבדה כל רגש בגופה. תחושה זו הזכירה לה נשכחות, הזכירה לה
חיבוק אוהב וידיים חודרות, הזכירה לה נשיקות עמוקות ואהבה
גדולה. גם אז הרטיבות חילחלה, גם אז היא ברכה על התחושה.
פתאום שמה לב שדמעותיה יבשו, לא זכרה מתי זה קרה אך זו הייתה
עובדה, פניה יבשות. כך ישבה לה בלי תחושת זמן עד שהשמש שקעה
והיא נותרה לבדה בחוף החשוך והקריר. הקצף הלבן זהר באור הירח
והחול החשיך, החוף התחיל להתרוקן מאנשים והבדידות התחילה עוטפת
אותה מכל העברים, מתחילה לחנוק.
מחשבות עדיין רצות בראשה, מוקדם מידי לקום, היא לא תקום עד
שתבין, שתבין את העולם. איך אנשים בשיא האושר נופלים אל תוך
בור תחתיות, איך הם לא צופים זאת מראש, איך הם לא יודעים שכך
העולם, איך היא לא ידעה, איך לא ניחשה.
חשוך שם בחוף המבודד, ועל החול יושבת נערה, רזה וארוכת גפיים,
פניה יבשו מזמן והיא עדיין יושבת לה שם.