התנשפות, אדים יוצאים מהפה עם כל נשימה, האף אדום מרוב הקור,
התיק כבר קל כי נגמרו לי המים.
הגעתי לפסגה! אני עוצרת, מורידה את התיק מהגב. כובע הצמר מחמם
אותי כמה שאפשר אבל יש רוח מטורפת רוח קפואה שמלווה בטפטוף קל,
ערפל כבד.
מפה רואים עוד איזה 4 פסגות ומלא עצים ירוקים.
כל פסגה או הר בצבע ירוק אחר. זאת שהכי קרובה אליי הכי כהה
וככל שהפסגות רחוקות יותר הן מקבלות גוון אפור בהיר יותר. הקור
מקפיא לי את הידיים ואת הפנים. אני נעמדת קרוב לשפת ההר, עוצמת
עיניים ומרגישה את הרוח על הפנים. לפתע נפתח פתח בעננים והשמש
מאירה בול עליי, בול על המקום שאני עומדת בו, מחממת לי את
הפנים.
אני דוחפת את היד לכיס, מוציאה סיגריה, את הסיגריה האחרונה,
כשלפתע אני שומעת קול עמוק אומר: "כיפה'לה!!!". מרוב בהלה
הסיגריה נופלת לי מהפה ומתחילה להתדרדר למטה, אני מסתכלת עליה
במבט עצוב. אחרי שגמרתי להתבאס על הסיגריה האחרונה שלי שנפלה
לי למטה קלטתי שמישהו קרא לי, אני מסתובבת, מחפשת את מי שקרא
בשם שלי אבל אני לבד. פתאום שוב: "כיפה'לה!!!"
"מה?" אני עונה.
"אה-הא!!!" הקול העמוק משיב לי.
"מי זה?" אני שואלת בתמימות.
"אני אלוהים!" הקול עונה לי.
"אה פנאן, מה נים אלוהים?"
"שום נים!" הוא משיב.
"מה קורה?!" אני מנסה שוב.
"אני קורא!" הוא עונה.
"מממ?!" אני תוהה.
"שלי נעלייך מעל רגלייך כי המקום בו את עומדת קדוש!" הוא קורא
לעברי.
"מי יוריד עכשיו נעליים, מה התחרפנת?" אני עונה לו.
"לפחות את הכובע? שאני ארגיש חשוב."
"טוב, טוב." אני מורידה את הכובע.
"אז מה פשר ההתגלות הזאת?" אני שואלת.
"וואללה, לא יודע, משעמם לי פצצות ואת היית באיזור אז אמרתי
בוא נתגלה."
"באמת?"
"לא." הוא עונה.
"אז מה אתה רוצה?"
"אני צריך מתכון לפאנקייק."
"מה?!" אני עונה לו המומה.
אה-הא!!!" הוא תוקף.
"ררר... טוב, טוב, מה פאנקייק עכשיו?!" אני ממלמלת לעצמי.
"במקרה יש לי מתכון בכיס..."
"באמת?" הוא שואל מאושר.
"לא."
לפתע אני שומעת דיבורים מכיוון העלייה להר.
כמו כלום אני מוצאת את עצמי שוב קופאת מקור. בערפל השמש נעלמה
ואיתה גם אלוהים.
הגיעו להר 2 אנשים.
"שלום!" הם קוראים לעברי.
"וואי אלוהים נגלה אליי עכשיו!!! יש לכם סיגריה?!"
"מה? מה אלוהים?" אחד מהם אומר כשהשני מוציא לי סיגריה.
"כן, כן אלוהים!"
"טוב, ומה הוא אמר? להוציא את עם ישראל מעזה?" הם שואלים
בלגלוג.
"לא, לא... הוא ביקש... אהה... מתכון... לפאנקייק... מממ..."
אני אומרת תוך כדי קליטה שהדבר דמיוני וחסר הגיון לגמרי.
"חחח, אה, כן." השני אומר, "אתמול הוא התגלה גם אליי, אבל הוא
ביקש מתכון לפשטידה..." הוא אומר ושניהם נקרעים מצחוק.
אני מדליקה את הסיגריה. זורקת עליהם אבן ויורדת מההר.

הלילה יורד ואני פותחת את האוהל שלי...
(רגע רגע... מה אוהל? מה אני בקמפינג? תריצו אחורה...)
הלילה יורד ואני מגיעה למלון.
(או, ככה הרבה יותר טוב...)
אני מדליקה את הטלוויזיה, רואה ערוץ 24 ופתאום נפסק השידור
ורואים שלג בטלוויזיה. אני מעבירה ערוץ אבל בכל הערוצים -
שלג.
אני מרימה את הטלפון להתקשר לשירות חדרים או משהו ואני שומעת
בטלפון: "כיפה'לה!!!" והתמונה בטלוויזיה בינתיים מתחלפת
לפאקמן.
"השגת את המתכון?" אומרים לי בטלפון שהפאקמן בתמונה מזיז את
השפתיים בהתאם לשיחה שלי.
"אלוהים, זה אתה?" אני שואלת.
"יפה... ניחשת נכון."
"הלו!!! תחזיר ת'טלוויזיה, יש קליפ יפה." אני צועקת.
"אבל רגע, מה עם הפאנקייק?"
"לך תשדוד איזה בנק! אין לי מתכון, אין לי פאנקייק, אני רוצה
טלוויזיה, ט-ל-ווי-זיה!!!" אני מבהירה לו.
"אז ציירי לי כבשה." הוא אומר.
"תגיד לי, מה נפלת על הראש? מה לך ולנסיך הקטן עכשיו?!"
"נו בחייך, ציירי לי כבשה."
"שום כבשה ושום נעליים... ואתה בכלל חייב לי סיגריה!"
פתאום הקו מתנתק והטלוויזיה חוזרת.
"מאנייק", אני מסננת.
אני מוציאה את הראש מהחלון ואני קולטת מלא כבשים מטיילות להן
בחוץ.
אני משפשפת את העיניים, "מה זה החרטה הזה?" הכבשים מסתדרות
בצורת מילה כלשהי, אני קוראת את המילה -
"פ...א...נ...קייק..."

"אוקיי, עד כאן." אני אומרת לעצמי.
אני יורדת למטבח של המלון, תופסת את הטבח.
"מתכון! פאנקייק! עכשיו!!!" אני אומרת לו עם רעל בעיניים.
הוא מוציא איזה ספר מתכונים, מתחיל לדפדף, עוצר בעמוד כלשהו,
אני תולשת את הדף ורצה לחדר.
על המיטה אני מוצאת פתק ורשום בו:
"שלחי SMS למספר 000-god-is-a-DJ
על החתום אלוהים."
אני מוציאה את הפלאפון, כותבת SMS - "אלוהים מאמי זאת כיפה'לה
צור קשר מייד."
שולחת את ההודעה ועל המסך מופיעה לי אנימציה של דוב פנדה עם
אוזניות. "חיפשת אותי מותק?"
ווה?! אנ'לא מותק שלך... הנה המתכון ותעזוב אותי בשקט!"
"כן, כן ברור... תודה!" הדף נעלם לי מהיד והפלאפון רושם: הודעה
זאת תשמיד את עצמה בעוד 1...2...3...4...5... אני מעיפה את
הפלאפון, שוכבת על הריצפה, מחכה לבום.... אבל כלום, כולה נכבה
הפלאפון.
"סופסוף!" אני אומרת, נשכבת על המיטה.
יום למחרת אני אוספת את הדברים שלי ועולה על רכבת הבייתה.
אני מסתכלת על המסך שמראה תחנה הבאה ורואה את השם שלי רץ על
המסך.
"לא שוב..." אני חושבת... "מה הוא רוצה?!"
פתאום אני רואה:

"תגידי, יש לך סירופ במקרה?"