קייט התבוננה בי שוב. היא לא חשבה שהייתי רצינית במה שאמרתי.
לאחר כמה שניות, שנמשכו בשבילה כנצח, היא פשוט התיישבה על
הכיסא שעמד מאחוריה ופניה תפשו הבעת חוסר אונים מוחלטת.
מעולם לא ראיתי את קייט במצב הזה. ניסיתי לנחמה, אך לשווא.
"מישהו שם למעלה אוהב אותי יותר מדיי ומנסה להיפטר מכל הסובבים
אותי", היא אמרה בקול חנוק.
התבוננתי בה שוב אך המבט שלה כבר לא היה ממוקד עליי, הוא היה
קבור ברצפת בית החולים. התיישבתי לידה תוך כדי שידי נחה על
כתפה ומלטפת אותה. היא התבוננה בי וראיתי דמעה זולגת במורד
לחיה. כל היופי שלה כמו דעך, מייד באותה השנייה שהעצב
הלא-אופייני לה עטף אותה שוב - כמו לפני שבועיים.
דממה מצמררת אפפה את המסדרון הריק, ואז היא פצתה פיה ואמרה לי:
"אתה לא תעזוב אותי כמו כולם, נכון?" היא התבוננה בי במבט מלא
תקווה לתשובה חיובית, אך לא הייתה לי תשובה.
קייט קמה והתחילה להתרחק מהמקום בו ישבנו. התבוננתי בה מתרחקת
והרגשתי צורך לעקוב אחריה, להיות איתה כשקשה לה, לתמוך ולשמור
שלא תעשה דבר טיפשי.
היא יצאה מבית החולים רק לאחר שביקרה בחדר בו ראתה את צ'ארלי
בפעם האחרונה. טריקת הדלת של אותו החדר הדהדה במסדרון גם
כשיצאה ונכנסה למכוניתה. התיישבתי במושב האחורי. היא אפילו לא
שאלה אם אני שם, היא לא הבחינה בי או אמרה משהו, היא פשוט ישבה
שם באפס מעש והתבוננה מבעד לחלון.
רציתי לנחמה שוב אבל הבנתי שאני רק אחמיר את המצב שוב. וכי מה
אני כבר מבין במוות...
קייט התניעה את המכונית ועוד לפני ששמתי לב, השתלבנו בתנועה
הסואנת של העיר. המכונית האיצה עוד ועוד למרות הגבלות המהירות.
עצים, בתים, אנשים, פחי אשפה ותיבות דואר כאילו חלפו להם
במהירות שיא על פנינו. התרוממתי מעט ממושבי ועברתי תוך כדי
הנסיעה לשבת על ידה כדי שבמקרה הצורך אוכל לעזור לה להשתלט על
"מפלצת הברזל". בתים נוספים הבנויים מלבנים אדומות, שהיו כבר
ישנות ומלאות סימני פיח מכונית, עמדו בצידי הדרך וילדים שיחקו
להם על מדרכה. קייט לקחה נשימה עמוקה, שנשמעה כאנחת יאוש,
והתבוננה בשמיים, לרגע אף לא שמה לב למה שהתרחש מסביבה...
אותו הכדור בו שיחקו הילדים התגלגל לו לכביש ובעוד קייט
מתבוננת בשמיים ותוהה לה, התקרב ילדון צעיר לקחת את אובייקט
השעשוע העגול מהכביש. ניסיתי להשיג את תשומת ליבה של קייט, אך
לשווא. הרמתי את ידי וניסיתי לתפוש את ההגה אך לא הצלחתי, הדבר
היחיד שבו חשה קייט היה העצב והקור שעבר דרך ידה בניסיוני
לחטוף את ההגה מידיה, אותו קור גרם לה להתעורר.
היא בלמה בחזקה, דבר שגרם לראשה להיחבט בחזקה בשמשה הקדמית
למרות שהייתה חגורה כמו תמיד.
הילדון המבוהל עמד לו באמצע הכביש והכדור בידיו במרחק של כ-20
ס"מ מהמכונית. הוא שיחרר את האוויר שכלא בריאותיו לכל מקרה ורץ
לו לשחק. ואילו קייט הייתה חסרת הכרה.
לא חלף זמן רב עד שהנהג מאחורינו, שלא הבחין בי, התקשר 911
וקייט הייתה בדרך לבית החולים. היא הובלה מייד לחדר המיון ומשם
למקום שלא הצלחתי להיכנס אליו. חיכיתי מחוץ לאותו החדר, אורות
הניאון המאירים בחזקה את המסדרון והאנשים בבגדים הלבנים
המתרוצצים להם בין החדרים גרמו לי סחרחורת. לא יכלתי ליפול, זה
היה פשוט עניין טכני של חוסר סיכויי להתמוטט.
לא עבר זמן רב וראיתי את אמה של קייט מתקרבת לחדר ומתיישבת
מולי על אחד הכיסאות שהיו מכוסים במין ריפוד בצע בורדו מצהיב
שכנראה היה פעם יותר מעורר רצון לשבת.
רופא לבוש בחלוק לבן יצא מהחדר וקרא לגברת גרין הצידה. היא
חייכה, אז הבנתי שקייט תהייה בסדר. חיכיתי כמה דקות נוספות
וזכיתי לראות את קייט מובלת לחדר משלה. היא הייתה מכוסה בשמיכה
עבה בצבע כחול, שלוגו בית החולים מתנוסס עליה בכל איזור
אפשרי.
כשאמה, גברת גרין, עזבה את החדר, התיישבתי באותו המקום בו
התיישבה גברת גרין קודם, ליטפתי את שערה, ופתאום ראיתי חיוך על
פניה של קייט. היא לא פתחה את העיניים אבל לפחות ידעתי שהיא
מגיבה לקרירות שלי או לכל דבר אחר.
כל אותו לילה לא עזבתי אותה, לא כשנעלו את חדרה, לא כשכיבו את
האור, ולא כששעות הביקור נגמרו. רק ישבתי והחזקתי את ידה
והקשבתי לנשימותיה.
אותו הלילה היה שקט, שקט מדיי הייתי אומר אם זה לא היה בית
חולים. הקולות היחידים ששמעתי היו נשימותיה של קייט, קולות
רשרוש העצים וקולות תקתוק שהשמיעו הענפים שנקשו על החלון בחדר.
מחשבות רבות חלפו בראשי, גם השאלה של קייט רדפה אותי, ובאמת
שניסיתי לענות אף לעצמי עליה, אך לא ידעתי כיצד.
מבלי ששמתי לב, השחר הגיע. האור החמים הניח את קרניו על פניה
החיוורות וחשף צלקת על הלחי השמאלית. היא פתחה את עיניה
והתבוננה בי. חייכתי אליה והיא חייכה בחזרה.
"רואה? אתה לא מוכן לעזוב אותי. אני לא מבינה למה השאלה שלי
הייתה כל כך קשה לך..."
הנהנתי ופשוט שתקתי .
קייט התעקשה לקום מהמיטה, למרות שלדעתי היא הייתה זקוקה
למנוחה, לפחות מעטה. היא  התקדמה לחדר בו ראתה את צ'ארלי בפעם
האחרונה.
צ'ארלי לא היה שם כבר מאתמול ובמקומו נחה לה נערה שחומת עור
בעלת שיער בצבע פחם, שירד וכיסה את כתפיה. קייט התבוננה בה
בכעס, כאילו שהייתה זו אשמתה שצ'ארלי עזב. המבט הקר של קייט
הקפיא את הנערה והיא הפנתה את פניה לצד השני. קייט המשיכה
להתבונן בה והתקרבה אליה כאילו מנסה להציק לה עוד יותר, חוץ
ממבטה הקר שנעצה בה.
"עזבי אותה במנוחה", פקדתי עליה, והיא הפנתה אליי את אותו
המבט... קייט הייתה כמו מהופנטת, מבטה חסר הלב הקפיא גם אותי.
היא הפנתה את גבה לנערה ועברה דרכי.
זו הייתה הפעם הראשונה בה היא אולי כעסה עליי משום מה, מסיבה
לא ידועה ממש.
" זו לא אשמתה, את יודעת..." אמרתי לקייט המתרחקת מהחדר לעבר
חדר המתים.
היא אפילו לא סובבה ראשה כדי להתבונן בי, לא פתחה פיה כדי
לפלוט איזה אימרה שנונה כמו תמיד, היא רק התרחקה עוד ועוד
בהמשך המסדרון הארוך, שקירותיו רוצפו בריבועי קרמיקה בצבע
טורקיז. הרגשתי שלא יהיה זה נבון להשאיר אותה לבד, יחד עם
הרגשה מוזרה של תלות בה, של חשיבות כלשהי.

דלת חדר המתים נפתחה ונסגרה באיטיות רבה ובשקט, אני ציפיתי לה
שם.
"למה אתה לא יכול להניח לי לנפשי" היא רטנה.
התבוננתי בה ובמבטי כבר אמרתי הכל. קייט התנצלה , בפעם הראשונה
בחייה.
הרגשתי את הצמרמורת שחלפה בקייט. הרגשתי את הקור שהיא הרגישה.
הרגשתי...
"אז תעזור לי או לא?" היא שאלה אותי, וקטעה את חוט מחשבתי.
הנהנתי בחיוב.
התחלתי לחפש בין הארוניות, שבמגירותיהן היו מונחות הגופות
השונות. אנשים שספק הכרתי, ספק לא. אנשים צעירים וזקנים כאחד.
כולם היו מונחים שם על מדפים, שולחנות ומגירות ברזל גדולות.
הבחנתי בפניו של צ'ארלי.
ללא היסוס פתחתי את מגירת הברזל בה הוא הונח. קייט קפצה
בבהלה.
היא התבוננה בי ואז בגופה המכוסה ניילון שחור, ראיתי פחד
בעיניה אך גם חיבה, משהו מעורפל.
בצעדים קטנים מלאי ספקות, היא התקרבה למגירה.  
היא נעצרה, כאילו רגליה נקבעו במקום בו עמדה ולא יכלה לזוז,
היא התבוננה בי שוב ולאחר כדקה, הרימה את כיסויי הניילון מעל
פניו של צ'ארלי.
עיניה נעצמו לרגע, היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה להתבונן בו.
הוא היה חיוור, אפילו שפתיו התחילו להכחיל. הוא ניראה חסר
אונים, אך שלוו בצורה שלא היה מעולם.
קייט נרתעה הצידה ממנו לרגע, הוא היה כל כך... שונה.
היא התבוננה בו שוב, היא ליטפה את מצחו והחליקה ידה על שערו
הכהה, שהיה בעצם הדבר היחיד שלא השתנה בו.
היא התבוננה בו ולחשה משהו בקול חנוק, ולאחר מכן נשקה לו
וכיסתה את פניו בניילון השחור העבה.
כשקייט עזבה את החדר נשארתי  בו. לא הייתה לי סיבה מיוחדת.
פשוט הרגשתי כאילו זו חובתי. חובתי גם הייתה לשמור עליהם
ועכשיו נשארה רק היא...
צל חמק לו מתחת לדלת ואז הבנתי - עכשיו הוא כמוני.
יצאתי מהחדר כדי להתבונן בה בפעם האחרונה, התבוננתי בה מתבוננת
בו ומחייכת.
"אין ספק שהוא ישמור עליה טוב ממני..." לחשתי לעצמי והרגשתי
איך אני עצמי מתמוסס ונעלם.
דבר אחד אני יודע לבטח. דבר אינו נצחי - אולי אפילו לא המוות.