הגיבור בסיפור הזה לא מעשן.
מישהי אמרה לי פעם שכל הגיבורים שלי מעשנים, כולם. אמרתי לה -
וואלה, צודקת. אבל מה לעשות, מסתדר לי הקטע הזה, את יודעת -
הוא החזיק ביד רועדת את הסיגריה בזמן שקרא את המכתב.. ברחוב,
ככה פתאום, ניגשה אליו הבחורה שהוא אוהב בסתר ושאלה אם יש לו
אש.. קטעים כאלה הולכים אחלה בסיפורים.
ואז, אתמול, יום לפני שהסיפור הזה מודפס, רמי מתקשר אלי לנייד
ואומר לי - תשמע, נמאס לי, אני מתפטר. תעלים אותי מהסיפור.
אמרתי לו, בחייאת, מה קרה לך? איך אני מעלים אותך מהסיפור,
תגיד לי? אתה הגיבור שלי.
הוא התחיל להתנצל שהוא לא מרגיש עם זה טוב, והוא מפחד מהחשיפה
בעיתון ועוד כל מיני זבל כזה של נמושות, מה שבכלל לא מתאים
לו.
אני כבר התחלתי להתעצבן על הבן-אדם. מה הוא חושב את עצמו?
שמעתם על גיבור סיפור שמחליט להתפטר? אני לא.
אמרתי, תירגע, טוב ? בוא ניפגש ונדבר כמו שני אנשים שפויים.
איפה אתה עכשיו?
הסתבר שהוא עבר מהשכונה המחורבנת שחי בה כבר עשר שנים לאיזו
דירת סטודיו קטנה בתל-אביב. אני כבר הרחתי צרות עם העניין הזה,
מין תחושת בטן כזאת, אתם יודעים, כשמשהו לא מסתדר לך במוח.
קבענו בבית קפה קטן בנחלת בנימין, בשעה חמש.
כשהגעתי רמי כבר היה שם. בהתחלה היה לי קשה לזהות אותו. הוא
ישב לבד עם כוס מיץ תפוזים, היו לו משקפי שמש אופנתיות כאלה
וחולצה צרה וג'ינס והשיער שלו היה קצוץ. התחושה בבטן הפכה
לאולקוס רציני. התיישבתי מולו.
מה קרה לך? שאלתי.
אני רוצה לפתוח דף חדש, הוא אמר, להתחיל את החיים שלי מאפס,
כמו שצריך.
עניתי לו, אי אפשר. תישמע, אני מכיר אותך מהרגע שנולדת, כל
החיים שלך אני יודע. אתה לא יכול להחליט ככה סתם לשנות את כל
הסיפור מההתחלה.
הוא שתק, לוגם עוד לגימה מהמיץ שלו.
תסתכל עליך, אמרתי לו, היית אמור להיות עם שיער ארוך, בגדים
קרועים, מסריח מויסקי ומעשן סיגריות בטירוף. איך אני כותב עליך
עכשיו שאתה מעשן בשרשרת בזמן שאתה מספר לפסיכולוגית הפצצה
ההיא, מהבית חולים, איך אמא שלך הייתה נוגעת בה כשהיית ילד,
ואז זאתי מחבקת אותך בגלל רחמים או משהו, ובסוף אתם מתעלסים שם
על הכורסת מטפלים שלה. איך אני כותב את זה עכשיו, תגיד לי?
הוא הוריד את המשקפים והביט בי, ישר לעיניים. לא זכרתי שיש לו
עיניים ירוקות.
אתה לא כותב את זה, אמר, אני רוצה שתבטל את הקטע הזה, וגם את
זה עם אמא שלי. בכלל, תבטל את הכל - האבא שלי הנבלה שברח עם
מישהי צעירה ממנו בעשרים שנה, הקטע עם אח שלי והסמים, כל הזבל
הזה בחיים שלי.
המלצרית הביאה סוף סוף את הקפה שהזמנתי. שתיתי כמה שלוקים
וניסיתי לסדר את המחשבות בראש. להסכים למה שהוא מבקש, זאת
התאבדות עיתונאית. עדיף לוותר על הסיפור לגמרי. את מי מעניין
החיים של הרמי החדש הזה שהוא רוצה? בטח החוויה המסעירה ביותר
בחיים שלו זה שדרס פעם חתול בכביש הראשי. אתם יודעים מה? אולי
אפילו במתכוון. חודשיים אני כותב סיפור על אחד שכל דבר בחיים
שלו זה חרא. סיפור כזה שעושה לאנשים טוב, כי הם קוראים על
מישהו שהרבה יותר דפוק מהם. מה אני עושה אתו עכשיו?
מה קרה? שאלתי אותו.
הוא שוב התחיל להתחמק, להתפתל וכולי. לא נעים לי לספר לך, אמר
לי, אני מעדיף לשמור את זה לעצמי. למה לעזאזל מצאתי גיבור
ביישן כזה?
לחצתי אותו. אמרתי לו שאם הוא לא מספר לי עכשיו, מחר אני מדפיס
את הסיפור עם כל הכביסה המלוכלכת, בלי רחמים. מצידי, שכל העולם
יקרא ויידע שהיה גונב מהעבודה שלו, ודקר אחד בקטטה בפאב,
ושאפילו ניסה להתאבד ושלחו אותו לבית חולים לחולי נפש
והפסיכולוגית והכל.
בסוף הוא נשבר, אלא מה. הזמנתי לו עוד כוס מיץ, רק שישפוך
כבר.
שומע, אמר לי, לפני שלושה שבועות, אני יוצא ככה עם שיער ארוך
ומבולגן כולי והכל מהחור שלי, והולך לקצה הרחוב לקנות סיגריות.
ואז אני רואה מולי אחת, מה זה חמודה. בלונדינית כזאת, בדיוק
במידות הנכונות, אתה מבין? בקיצור, אני הולך אחריה, שומר מרחק
כמה מטרים, ומרגיש איך אני מתאהב בה מעל הראש. והיא - היא מזה
רואים שלא בשכונה הנכונה. הולכת שקועה בספר שלה ולא מסתכלת על
כלום. פתאום רץ שם המשוגע, זה שכולם מפחדים ממנו, שגם אותו אתה
מכיר יותר טוב ממני, ודוחף אנשים. והוא דוחף אותה לכביש, ככה
סתם, ופוגעת בה מכונית. נשבע לך, העיפה אותה עשר מטרים, מרחה
אותה על הכביש והיא מתעלפת ויורד לה דם והכל. מול העיניים שלי
זה קרה. אני עומד שם וככה אחרי כמה שניות אנשים מתחילים להתאסף
מסביב, ואתה מכיר את השכונה הזאת - רק מסתכלים, לא עוזרים לאף
אחד. אני מכיר את זה - עד שמגיעים לפה אמבולנסים מהצד השני של
העיר - חבל לה על הזמן.
ואז אני ככה עומד שם וחושב לעצמי - חבל עליה, הגיע לפה בטעות
במאה אחוזים. אני מתחיל לצעוק שמה שאנשים יפנו ת'דרך, ויחד עם
עוד אחד מכניס אותה למכונית הראשונה שאני רואה, ומתניע עם
החוטים למטה, כמו שלמדתי כשהייתי צעיר. שם רגל על הגז וטס איתה
בזיגזים באיזה מאתיים קמ"ש לבית חולים.
אתה עובד עלי או מה? אמרתי לו, כזה סיפור יש רק באגדות.
נשבע לך בחיי, הוא אומר.
נו תמשיך, אמרתי לו.
אז אתה שומע, הוא אומר, הבאתי אותה למיון וזאתי האחות המעצבנת
הזאת מתחילה לשאול אותי איך קוראים לה ומי אני ומה אני קשור
אליה, והבחורה שוכבת שם ולא מטפלים בה. התחלתי לצעוק שם
ולהתעצבן כמו שבחיים שלי לא התעצבנתי, וצעקתי על כולם שיפסיקו
עם הביוקרטיה ושהיא תמות להם פה בבית חולים ושכל הרופאים חראות
לא מעניין אותם כלום. לא יודע מה היה, פתאום הכל נהיה שחור
ואני מתעלף שמה בין כל הזקנות האלו. כנראה מהעצבים, לא הולך
טוב עם סיגריות וויסקי.
אני מתעורר ומוצא את עצמי במיטה כזאת של בית חולים, עם הפיג'מה
התכלת-לבן שלהם. מסתבר שהתפוצץ לי איזה וריד שם בלב, או משהו
כזה ועשו לי ניתוח. ומה עוד, בגלל שהייתי מסריח והשיער שלי היה
מסריח, מרוב שלא התקלחתי איזה חודשיים, הם היו חייבים לשטוף
אותי ולגלח לי ת'שיער קודם כי הרופא לא הסכים להיכנס לחדר
ניתוח.
בקיצור אני שוכב שם, נקי כמו איזה תינוק, בחלוק המצחיק הזה,
שתי מיטות ליד אותה בחורה שהצלתי ברחוב, שגם עשו לה ניתוח.
אתה צוחק, אמרתי לו, ומה היה?
הוא שוב שותק, דווקא בקטע כזה שאני אוהב בסיפורים.
בקושי הצלחתי לחלץ ממנו את שאר הפרטים. הבחורה הזאת, שירי,
הייתה כמובן אסירת תודה אבל הוא שיחק את האדיש, או להבדיל,
הביישן. שבוע אחרי שהשתחרר היא מתקשרת ומזמינה אותו לסרט.
הסוף, כמו בכל סיפור מתקתק, אתם מכירים את הנוסחה. אחרי
שבועיים הם כבר גרים ביחד בסטודיו שלה.
נשענתי אחורה והסתכלתי עליו. הייתי צריך משהו בשביל לחשוב.
נשארה לך סיגריה? שאלתי אותו. קח, הוא אמר ונתן לי חפיסה מעוכה
ומצית, הפסקתי לעשן.
גם אני הפסקתי, לפני שלוש שנים, אבל עכשיו הדלקתי אחת ועישנתי
אותה במרץ.
נפרדתי ממנו לשלום בשבע בערב וחזרתי הביתה למחשב שלי. לקח לי
חמש שעות ושתי חפיסות סיגריות שקניתי בחצות בקיוסק בפינה,
לכתוב מחדש את הסיפור. את העותק המקורי שרפתי בשירותים עם
המצית של רמי. תוך כמה שניות נשרפו לעד כל מה שהמצאתי במשך
חודשיים - רמי, אבא שלו, אמא שלו, המשוגע, השכונה, כל בדותות
דמיוני הפכו לאפר ונשטפו עם המים.
בשתיים התקשרתי והערתי את גור, העורך. אמרתי לו שיש סיפור חדש
ושיעצור את ההדפסה. הוא התחרפן לגמרי, אבל לא נתתי לו ברירה.
בסיפור החדש עשיתי את רמי בחור טוב, מושבניק, קצין לשעבר
בגולני, והכי חשוב - בסיפור החדש, רמי כבר לא מעשן.