[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








צליל החצוצרה ניסר את חלל המכונית ובאחת נמחק לו כל אותו בוקר
רגיל. לקחת את הילדה לגנון, ולא לשכוח לבקש מהגננת שתשים לב
לנזלת, שזורמת כמים מאפה הקטן, להספיק להגיע למשרד ולקחת את
המברגה והמטען הנחוצים כל כך, ששכח יום קודם לשים באוטו, מה
שהיה חוסך לו את הגיחה הזאת, להמשיך בנסיעה, תוך חציית כל העיר
הגדולה והרחבה הזאת, מצפון לדרום, בכבישים מקוטעי רמזורים,
עמוסי מכוניות, אוטובוסים ומשאיות צופרות, שפולטים לתוך אויר
הבוקר הקריר, את כל זוהמת הגזים האפורה והשחורה, תנועת אדם
ומכונה שגורמת לו להרגיש קטן, מותקף וחסר אונים כל פעם מחדש,
ללא יכולת להתרגל, למרות שכבר עברו עשרים שנה מאז הגיע לכאן,
לאסוף בזמן את סאשה, שמחכה כבר יותר מחצי שעה בתחנת האוטובוס,
עמוסת חיילים וחיילות, חלקם עם נשק, להגיד שלום, ומה נשמע? ויש
עבודה?, להתקשר לחברת ההובלה, לוודא, שאכן המשאית עם הציוד
נמצאים בדרך לאתר, כפי שסיכמו יום קודם, לחכות לתשובתם בהדלקת
סיגריה שלישית מאוסה, לשמוע, שהמשאית במקום והנהג כבר חסר
מנוחה, להרגיע אותם, לחשוב על הסחורה ומה מצבה, מחשבה שהכניסה
אותו למתח וחרדה, של מה יקרה, ואם יש נזק, ואולי, דבר לעצמו,
עשיתי טעות בהזמנה: בבחירת הצבע, בכמויות הנכונות... ויאללה,
שנגיע כבר ונתחיל לעבוד, ואפילו לא התקשרתי ללקוח להגיד לו,
שאנו מגיעים. סאשה אכל אפרסק בתאבון של בוקר, לא לפני שהציע לו
חתיכה יפה, וכמו תמיד הוא סרב בנימוס, למרות ניסיונות חוזרים
ונשנים של זה. החצוצרה הביאה איתה ניסור מרטט, שחדר לכל רגש
בזיכרונו, קרע את מחשבותיו הישנות ויצר אותן מחדש בצורה שלמה,
מסודרת ונקיה. וגם הנוף. העיר כבר הייתה רחוקה ומהבילה באופק
מאחור והם היו שקועים עמוק בתוך מרחבים, פתוחים וגליים של הנגב
הצפוני. מפעם לפעם צץ לו ישוב עם בתיו אדומי הגגות וחלקות
גידולי השדה הירוקות שמסביבו, מראה נקי וחלק, ערום מבטון
וברזל, ברובו, שנכנס אליו בנעימות וברוך, ושסיים סופית יחד עם
החצוצרה את תחילתו של היום. "שיפולי הנגב הצפוני", עלתה לו
מחשבה למראה הנוף הנגלה להם. סאשה סיים לאכול את האפרסק וניגב
מפניו את עסיס הפרי."אתה אוהב את השיר הזה?" הוא שאל במבטאו
הכבד. "מה, לא יפה?","יפה יפה, אבל לא מכיר",הוא צחק."תכיר,
תכיר.קצת משהו שונה. לא מזיק.", "מה מזיק?, מה זה מזיק?",
"מזיק זה.." "קשה?" "לא לא, זה ..מפריע.. כמו מפריע... כן...
יותר מתאים זה עושה רע" "זה לא עושה רע" סאשה תיקן אותו."נכון.
זה לא עושה רע".  הוא חשב על אמו: היא הייתה אומרת "מה זה
החיים? לחיצה קטנה על הגרון וזהו!" ואחר כך כשהיה חוזר מהצבא
עם נשק תלוי לו על הכתף, בהצלבה, הייתה מסתכלת עליו בעיניה
העצובות, מפנה את פניה אל הכיור, מלא הכלים, ונאנחת אליהם:
"נשק זה לא כבר לא משחק. המוות קרוב יותר מתמיד..". התכנית
הייתה פשוטה: לסיים מהר ככל האפשר את העבודה, ובדרך חזרה, אחרי
קריית גת, להיכנס, ימינה אל בין הגבעות ולהגיע, בסוף הכביש, אל
הגבעה הגבוהה ביותר באזור. שם בין ברושים, תמיד זה ברושים, לא
תהיה לו בעיה למצוא את הקבר. למרות, שהיה פה רק פעם אחת לפני
ארבע שנים, הוא עדיין זוכר את המיקום המדויק של הקבר. בשעה זו,
של אחר הצהרים, השמש נחה קרוב לקו האופק במערב וצל הברושים
יהיה ארוך ושחור מתמיד. האור הצהוב יתאים לתמונה אחת או שתיים
והמצלמה מוכנה, עם הרגישות המתאימה, מתחת למושב הנהג. הכל
מוכן. הוא אף דאג להחליף שלשום את הסוללה. שלא נתקע, הוא לחש
לעצמו ולך תדע מתי נחזור לכאן, ועכשיו בדרך קדימה, מביט בסאשה
מימינו, צריך להסביר לו מה יקרה יותר מאוחר. ואולי לא? בשביל
מה? ושוב פניה של אמו שיודעות הכל, מרגיעות. "סאשה",  "אהה?" "
תגיד, אתה ממהר לחזור לתל אביב?" "למה?", "לא, סתם חשבתי לעבוד
עד שנגמור, בלי לחץ אתה יודע", "לא, אין עכשיו, אבל אולי שיהיה
קונטיינר בערב" "אהה", הוא השתעל וצחק מיד אחר כך כאילו נזכר
במשהו, ובעצם אולי כן. לא תהיה לו בעיה למצוא את הקבר. לא,
והמוות כל כך קרוב...ולמה הוא שיקר לסאשה? זה היה שקר? הוא
שיקר לו? הוא חש אי נוחות כשחשב על כך וזז במושב מותח את רצועת
הביטחון, מחפש אוויר ושוב הדליק סיגריה. חשבון פשוט: מגיל
שמונה עשרה ניתן לחשב קופסא ליום. עשרים סיגריות. עברו עשרים
שנה שהם מאתיים וארבעים חודשים שהם שבעת אלפים ומאתיים ימים,
שזה עשרים כפול השבעת אלפים האלה ובסך הכל מאה ארבעים וארבע
אלף סיגריות שהוא עישן בתאווה, בהנאה, ללא שום ייסורי מצפון
ומחשבות חרטה מכל סוג שהוא. אפילו בהתקפות שיעול חריפות,
שנמשכו מספר ימים, ועל אף שבקולו נשמעה לפעמים צרידות מתמשכת,
שלא נגמרה, הוא לא חש כל רצון להיגמל. "את החלון, חנקת את
האוטו" סאשה פנה אליו ופתח את החלון שלצדו. ולמה לא לספר לו?
את הכל. מההתחלה, לפני עשרים שנה, ועד לסוף. הסוף המר. הסוף?
ולמה לא נדמה לו שאף פעם לא היה לזה סוף... לא! נגמר לו הכוח
מזה, ומספיק שהחליט על הביקור, צעד ראשון, והוא צריך לבצע, הוא
חשב, לגמור עם זה אחת ולתמיד אחרת יעברו עוד ארבע שנים, והוא
לא צריך משתתפים מלאי הבנה וצער. זה הביקור שלו, הפרטי, ולמה
לי, הוא הניד בראשו ונראה כמדבר, ולספר כבר סיפרתי לכל מי
פגשתי בארבע השנים האחרונות והתגובות...מספיק... מה הם יודעים
בכלל? ובכלל, סאשה. באמת... עולה חדש, מה הוא מבין..., או יותר
נכון, יבין.. את הברושים? את האקליפטוסים מסביב לאוהלים? ואת
"הוא לא ידע את שמה"? ואת ריח הברזנט? הדקלים? והרי משם הכל
מתחיל. עמוק מאוד שם. וזה המוות הזה, שנכנס לתוך הסיפור שלי,
ולא נותר בי כוח להסביר יותר.. לא. כך הוא המשיך במסע השכנוע ,
רב עם עצמו ועם סאשה ושוב המחשבה ההיא חוזרת ונוקשת על פתחו:
האם אני ממשיך ומשקר לו... ופתאום הוא נזכר במילות השיר זמן רב
לאחר שהחצוצרה הפסיקה לרגש...
והנה באר שבע באופק המהביל. ...And your mama is good
looking...                                         "







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כיף פה מתחת לים
עם המון אלמוגים
ודגיגי הזהב
ורגליי
המתרחצים



קלמרי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/9/04 7:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוריק כהן-צדק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה