אני לא אוהב לעולם את מי שלא אוהב אותי.

עכשיו זה עונש לכתוב משפט אלף פעם, כדי לזכור. אולי עונש לדף.
אני תמיד הייתי גרפומנית.
אז אני לוקחת עפרון וגונבת למדפסת דף. זהו, לשבת ולסבול. זאת
מין מדיטציה מזוכיסטית - ובכתב נטוי יפה וקצת מחוספס אני
מתחילה: "לא...
אוהב... לעולם..." (האותיות יוצאות ישרות והגונות) - "את...
מי..." (אני מתחילה להתעייף) "שלא... אוהב..."
רגע...
באמת יש מישהו שלא אוהב אותי?!
לא, העולם טיפש. כזאת ילדה נפלאה, והכל, וכולם, ושוב הכל
ופתאום - לא אוהב.
ילד חצוף שכזה. אבל מה, ילד יפה. יודע לדבר, יודע להסתכל,
להשען על קיר אפילו הוא יודע. ולשבת. והעיקר, לשתוק.

תמיד ידעתי שיש משהו בשתקנים האלה, הם פשוט מושכים.
אוקיי, צריך להבריח מחשבות, בעיקר בסגנון הזה.
"אני... לא..."    
לא חשבתי שיהיה כל כך קשה. אני רגילה לשבת על החלק הזה בגוף.
ופתאום- קוצים.
"אוהב....לעולם...."
צריך לציין נשק קטלני חדש, מבטים מלוכסנים. הכי הרסני שיש.
יותר מסקאדים. זה עינוי סיני מתחכם כזה, רק של הנאהבים
הסדיסטים במיוחד. לעמוד צעדים ספורים ממך ולירוק לך על הנעליים
(לפחות ככה זה מרגיש) אבל כשהמרחק מאפשר, לדפוק לך כזה מבט
שבחיים לא תתאוששי. הלב הבית ספרי צונח, וטוב אם הברכיים
מצליחות לעמוד ישר. ולא, הטעות הטיפשית היא לסדר טווח ראיה
טוב. התוקף חומק מיידית, ומתחפר בתוך הרצפה כלא היה.

"מי... שלא..."
מי זה המישהו הזה בכלל? זכרתי אותו? אהבתי אותו?..
סתם כלומניק גאון, זה הכל. אפשר לחשוב, מהלך מפה לשם במסדרון,
ככה כל אחד יכול.
לא מתאהבים בכל אחד!
"אוהב... אותי..."
( והם היו, באמת שהיו, הזמינו אותי לנשף ואפילו היו ביניהם כמה
חברים אקסים שלי. החיים בזבל)
"אני... לא..."
אוי, איזה עונש דפוק.
אני מסתכלת ברחמים על הדף המסכן, המבורך בכתמי דמעות ומחיקות
(שורות ראשונות של שירים, אלא מה) וצוחקת. קיטשית בלונדינית,
לכי לתפוס לך זיון קל. אבל לא. פיתחת לך נפש, העלית לעצמך את
האגו לרמה מוסרית.

הוא גנב את הלב ואולי הגיע הזמן שיחזיר. אני קורעת את הדף
לשניים, ועוד לשניים.
כעבור דקה הוא מתרבה לפתיתים לבנים חמודים.

אני עושה לעצמי שלג.